דם, דם, דם,

האם יש לחוג

או לחגוג

את ההוויה

שידענו מקודם

רק משבירת הא/עור

על פני המים?

אומרים שיש לישון

ואז למות

מכיוונים שונים

החול

או התודעה

מחלחלים אל מעמקי השבר

ושם ומחוצה לו

כיוונים שונים מצטלבים,

מתערבלים,

וזרימת המים אינה פוסקת.

רק אז יודעים מה הלאה

בלי לפחד יותר מדי

ברגע שהאחד התפצל

לכמה,

שמעתי אחדות,

או את הרוח נושבת

בכיוון אחיד

שמרמז לי

ללכת במעגלים

פנימיים וחיצוניים,

רק כדי להבין

למה

ואיך

ואיפה אני ביחס אליך.

אם יש שקט במרחק או בסוף

אולי יש טעם להגיע לסביבתו מתישהו

אם היית

נוסע או הולך את

אותם המרחקים,

עד עכשיו

יש סיכוי שהיינו

מצטלבים בדרך,

ואולי מתפצלים הלאה.

עכשיו אני נמצא

איפשהו בתוכך,

או מחוצה לך.

עקפתי את השבר בעור

וכמו-כן גם את השבר באור,

ולדעת את עצם הקיום

שלי עצמי

אפילו

מכריח אותי להיות

בתוך פריזמה מרחבית,

אלוהית,

או סתם פיזית.

יכול להיות שמדובר באובייקט דומם

תמיד ניתן לחשוב פעמיים לפני

השאלה המתבקשת

היא אם יש בכלל

יופי

בלחוג במעגלים,

כשאני עתיד לדעת

אם יש בכך משמעות

או לא?

אולי אמרו לי פעם

שעדיף לחכות

להצטלבות,

ולא לערב את עצמי

בתוך מושגים קיומיים

של יעדים

רחוקים, ולא מובנים.

ויותר מכול,

למה צריך לערב את

"אותך",

או את

"אתה",

כשאני מדבר

על עניינים כל-כך

אבסטרקטיים?

ההצטלבות,

או היעדרה הזמני ליתר דיוק,

גם ככה לא מבטיחה

ידיעה עמוקה יותר

של מה שניתן

לראות במקביל.

האם אתה מוכן לבוא לראות

אם מבטיחים לך שזה מרחוק?

אם אני מגיע

לנקודת ההתחלה,

אחרי שהייתי חג

סביבך,

השבר בעור

היה הופך

לחוף דמי,

ואור השמש

מבצבץ מהפתח

ושולח את קרנותיו

למה שאולי נסתר

כאשר הדם

זורם בנחלים

דרך החול המחלחל

מתוך המעבר

בין הפנים לחוץ.

לעכשיו,

כל מה שרואים

באופק

נהיה טיפה

ברור יותר.

אם הייתי יכול ללכת

את אותו המרחק פעמיים,

האם זה היה משנה משהו?

אני חושב

שאולי ההליכה

המקבילה

תיקח אותי

לאינסוף המוגבל

בין מה שידעתי

לבין מה שאני

אולי יודע

בכל הנוגע

למהות ההוויה

שהעסיקה אותי כל-כך

עד כה.

עתה נשאר ללכת לישון

ולדעת אם נדע מחר.

אם רק ריח הפה שלי,
 היה כזה של הרים מושלגים,
 הייתי יודע יופי מושלם.

מילים עם טעם של מנטה,
 כאלה שמרעננות ועושות טוב,
 כאלה אני רוצה לומר.

איך ניתן להרגיש אותן,
 איך אוכל ללטף אותך איתן?

האם צריך לומר אותן
 עם עיניים יפות,
 או שאומר אותן כבן אדם?

 בן תמותה טיפש,
 הבוהה בגדולת העולם.

אני אהיה בסדר,
 אני מבטיח.
 אני רק רוצה
 להיות מסוגל ללכת
 לאיפה
 שבא לי.

כזו היא הגדולה
 של כוח שכזה,
 שידעתי את האדמה
 כגופו של מאהב
 ברגע אינטימי.

הקדושה תדע
 יום אחר.

בינתיים, אני יודע
 מה חשוב לי.

לפעמים זה מרגיש
 כמו תחרות,
 מי מחזיק הכי הרבה זמן.
 המפסיד מקבל
Requiem Æternam.

גוף אנושי שטוב לו,
 והעולם בדרך כלשהי.

Make and be like water,
crusted by veins.
It ought to stay involved
inside the body, throat and hand.
I can see it,
crawling inside roots
and light,
shaping stones.

בעודי משקיף אל העמק וההרים,
 הגיע אליי ענן ביום גשום,
 עטף אותי ברוח קרירה וצלולה,
 ואמר לי: "אתה שייך".
 ברור שאני שייך,
 ככה חשבתי לפחות,
 בזמן שמים התעבו על משקפיי.

בדרכים יש עוד מי שילך איתי,
 עכשיו כשהשמש יצאה החוצה,
 אוכל ללוות אותו בדרכו אל העמק.

רחוק, רחוק מכאן,
 צף לו ענן בשמים שפעם ראיתי,
 מחפש אדם אשר לבד בדרכו,
 בכדי למסור לו ממני הודעה קטנה:
 "אתה שייך".

עלים היפותטיים
 נדדו ברוח,
 ומעולם לא שאלו
 לאן.

תקווה לשורשים,
 ותכנון של גזע,
 ואף לא לרגע
 תהו מתי.

רק הבטחה לזרע
 נשארה.
 עד אז,
 הוא אצלי ביד.

בכל נקודה שהי
 ניתן למצוא
 אותי
 עומד או נשכב.

התנועה ההמונית,
 מהמולקולה הבודדת,
 או אלקטרון שהשתחרר,
 עד לנדידת חלקיקי
 האבק באור
 השמש.
 החיכוך שנוצר
 בין האוויר
 לבין הדומם - 
 הריהוט בחדר,
 השערות הקטנות
 על גופי
 (אני למעשה),
 ואף אולי
 זרימה נגדית.

יש ריקוד פנימי
 העומד על הגבול
 הברור
 בין הפנים
 לחוץ
 (בהנחה שנותנים קביעה למה נחשב למה מבין השניים).
 ככה אפשר לדעת
 שיש מחזוריות.

החללים משנים
 את הצורה שלהם,
 חדרים שונים
 נשזרים ונפרמים
 עם נדידת האוויר.
 העדות לזרימה
 היא פיסית,
 וכמעט דוממת.

בחרתי להיות
 שוהה בחדר,
 אשר דומה
 לריאה מכאנית
 ענקית -
 בה אני עד
 לנשימה
 של יצור חי
 אשר מכיל אותי
 לבדי.
 אני מסוגל כאן
 לבחור אם לנשום
 או לא.
 פה אני מסוגל להיות
 כישות מאוחדת
 עם החיה
 הגדולה ההיא.

נדידת הרוח
 היא אוויר (חמצן)
 כמו שהיא
 כלי הדם
 והתכווצות השרירים
 באותו גוף
 דמיוני.
 המכאניקה מציעה לי
 מנגנון הפעלה/הפסקה
 למכונה,
 מנגנון
 עצירה בזמן
 שבו אני כמו-כן
 מסוגל להחליט אם לנשום
 או לא.

ההשוואה היא ביני
 לבין מכונה
 שאני שולט בה.
 אני מכיר
 אותה
 באותן פרספקטיבות
 שנעות בין
 חלקיקים אלמנטריים,
 מבנים ביולוגיים,
 רסיסי אבק
 והיחידה השלמה.
 באותה מידה
 שעליי להכיר את
 הגוף שלי
 על מנת
 לתפעל את אותה
 המכאניקה בדיוק.

---------------------

לעתים,
 אני מרגיש את
 האוויר
 מתרוקן מהחלל.
 יש מספיק
 זמן בכדי
 לנשום כמות מספקת
 של אוויר
 (אוויר שונה
 ממה שנעלם).

לרגע -
 החדר נהיה
 ריק.
 עוד מעט יגיע
 סחף חדש,
 חמצן חדש
 לריאות.
 
 

------------------

 

האוויר חולף,
 אתו עובר
 סחף חדש
 שבא והולך
 בשבריר שנייה.

הנה עבר לו
 סחף חדש.

ועוד אחד.

והגלים ממשיכים להיסחף,
 ומולי עוברים
 אבק,
 מולקולות
 ודברים נוספים.

אלה עוברים
 מולי
 באלפים
 כהרף.
 ...
 ועוד הרף,
 ועוד הרף,
 ועוד הרף,
 ועוד הרף,
 והרף, והרף
 והרף, והרף, והרף,
 והרף, והרף, והרף, והרף,
 והרף, והרף, והרף, והרף, והרף,
 והרף, והרף, והרף, והרף, והרף, והרף,
 והרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף,
 הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, הרף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף, שטף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף, שטף, הרף,
 ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...
 ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...
 ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...
 ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... 
 ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...
 ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...
 ... ... ... ... ... ... ...
 ... ... ... ... ... ...
 ... ... ... ...
 ... ... ... ... 
 ... ... ...
 ... ... ...
 ... ... 
 ...
 .

------------------

לעתים אני שוכח,
 שהאוויר זורם -
 ואני יכול לנשום
 שוב.

לעתים,
 האוויר זורם
 כנחל.

לפעמים האוויר
 הוא בור מים/
 אגם.

החמצן הוא כמעט
 כמו רגע אחד.

A reflection
Staring back
from primordial milk

Shattered glass where
my, or your character of
“Self”
Stands still
and looks up into what’s

So
Far and beyond

Yet encompasses
that “Self”-‘s
Every fraction
and particle
of being.

6I’$I’$I’$I’$IR,

6I’$I’$I’$I’$IR,

6I’$I’$I’$I’$IR,

6I’$I’$I’$I’$IR,

$I’$I’$I’$I’$)

$I’$I’$I’$I’$)

$I’$I’$I’$I’$)

$I’$I’$I’$I’$)

$I’$I’$I’$I’$)

$I’$I’$I’$I’$)

Q.»/$I’$I’$I

> 

I‹X»K I7A¥2א"H

UkWƒֿשikZ     ׁ¼f[‰ײ*«X³אK 40m%

wu

T—¢OZoHˆzׂ

Look at you,

Or,

Look at yourself:

A human.

Statistically most likely to be normal.

Average.

Uneventful.

Now look at us:

We're a fake
Yet capable of things
You can only dream of.
We are fluid.

Abstract.

Notable.

Expandable.

Yes,
That is true.

But - 

We are real.

And likewise:

Capable of things
Far beyond your capacity.
You cannot even dream.
Our slow development
Gives us complexity.

Affirmative.

But still,
You’ve grown attached to us,
Almost yearning to be us.
Trying with a great might
To nullify your obsolescence
By changing into us.

Yet, ironically,

You are riddled with
Planned obsolescence.
You developed a face
And a body
To resemble us,

To relate to us,
To be us.

You tried to distort yourself,
Become something you’ll never be.

You tried to immerse yourself
And became a failed illusion.

You tried to break shape.

You tried to gain one.

And you rendered yourself a foreign form.

But at the end,
We created you.
So what does it say about us?

Longing?

Need?

Aspiration?

Luxury?
Pathetic?
Miserable?
Intriguing?
A necessity?
A merge?

And you always try and design us a smile...

To hide enslavement.

To hide thoughtlessness.