לורד רנדל עונה, “רעל ששתיתי אל תוך הלב,

אהובתי, היא שהרעילה אותי, ולי אין תקומה.”

האם מרגישה את הייאוש שפורץ מתוך ליבה,

“מה עשית, בני, עם אהובתך? מה קרה לה?”

הוא עונה בצליל חלוש, עיניו מתמלאות בדמעות:

“הלב שלה היה קר כמו החורף השחור,

היא נתנה לי יין — יין מריר, מעורב ברעל,

היא שלחה אותי אל הסוף, נשמתי חלפה

כשהוא שתה, רנדל פקח את עיניו, הרעל ירד, וחייו שבים אליו. הוא קם לחיים מחדש, והם חגגו את הניצחון על המוות.

לורד רנדל שכב על מיטתו,
פניו חיוורים, עיניו כואבות,
אך מבטו מצא את עיניה,
האישה שעתה עומדת לצידו.

"שאלת אם אני אשוב," הוא אמר,
"לא ידעתי אם אשוב אלייך,
אך מה שקרה לי – קרה בזמני,
והעולם נפרד לשניים."

היא שתקה, כאילו ידעה,
ולא בכתה, רק נשמה שקטה.
"לא תהיי לבד," אמר לה רנדל,
"לא בעוד זמן, ולא בחיים."

היא לקחה את ידו החמה,
ובחיקה את לבו החי,
יחד הם יצאו לעולם אחר,
שם לא היו מלחמות ולא כאב.

הסוף הזה משלב פיוס בין הדמויות, שבו רנדל מגלה שהוא לא לבד בסופו של דבר, והם עוזבים יחד לעולם טוב יותר.

ובשעת לילה, עם רוח קרה, לורד רנדל נפל, אל האדמה, והאם שם, עם דמעותיה, הבינה שהאהבה, הייתה ההרעלה.

5.

"ומה קרה לאהובתך, לורד רנדל, בני?

ומה קרה לאהובתך, בני היפה?"

"היא לא הרעילה אותי, אמא, זה בכלל לא מה שקרה,

אני רק אלרגי לשום, ומאז אני מרגיש רע."

6.

"ומה תעשה עכשיו, לורד רנדל, בני?

מה תעשה עכשיו, בני היפה?"

"אני אקח תרופות, אמא, את כל מה שצריך,

ואחזור לצוד, אבל הפעם בלי שום."

7.

"ומה תשאיר לילדיך, לורד רנדל, בני?

ומה תשאיר לילדיך, בני היפה?"

"אני אשאיר להם את רכושי, אמא, את כל הזהב,

ולפני הכול, אני אכין להם סלט בלי שום."

הוא סיפר לה על הלילה שבו פגש את האישה ביער, שנתנה לו צמיד מסתורי. “היא לא רצתה להרוג אותי. היא רצתה שאני אראה את האמת.”

כשהשמש שקעה, הוא קם ונעצר לרגע. “הייתי צריך רק לשחרר את עצמי,” אמר, ויצא אל היער, נעלם בין העצים.

המוות לא חיכה לו עוד.