אליהו גויס לצה"ל בנובמבר 1968. אור ליום י"ד בסיון תש"ל (18.5.1970), שישה ימים לאחר שנפצע בעת מילוי תפקידו, מת מפצעיו והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

שמו הונצח בבתי כנסת רבים בבת-ים ובדימונה, על ידי ספריות ותשמישי קדושה רבים שנתרמו לשמו ולזכרו.

שקד בר זאב

רב סרן

שי (שייקה) ברנשטיין

בן אלה ושלמה

חיל שריון

סיפור חייו

בנם של אלה ושלמה. נולד ביום י"ט בסיון תשמ"ב (10.6.1982) בבאר שבע. בן זקונים להוריו ואח צעיר למיכאל, רויטל וגיא .

שי נולד ב-10.6.82, ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה. הוא גדל בשכונת נווה נוי בבאר-שבע, למד בבית ספר היסודי "מענית" והמשיך לבית הספר התיכון הטכני של חיל האוויר בעיר, שם סיים את לימודיו בהצטיינות. מילד שובב בגר שי והיה לנער איכותי. חברים התאגדו סביבו כמו פיסות מתכת הנצמדות למגנט. הייתה לו היכולת להצחיק עד דמעות. חבר ילדות העיד עליו שהיה "אחד האנשים היותר מוכשרים שהכרתי, היותר חכמים שהכרתי..." נטלי חורי שלמדה עם שי בתיכון מספרת: "אני זוכרת אותך תמיד הראשון בכיתה. היינו לומדים יחד למבחנים ותוך מספר דקות היית זוכר בעל פה את כל החומר. לפעמים היינו יושבים עם כל החברים על הדשא, צוחקים ומתווכחים איזו מגמה טובה יותר? "מכונות או אלקטרוניקה."

שי ואחיו גדלו כדור שלישי לניצולי שואה. כילד, גדל שי על סיפורי השואה והגבורה. שי גילה התעניינות רבה בנושא, וככל שהתבגר למד באופן עצמאי והבין יותר ויותר את משמעות האירועים ואת חשיבותם.

יצחק גוונדשניידר, סבו של שי, אביה של אלה אמו, היה ניצול שואה. במלחמת העולם השנייה איבד יצחק את אשתו, את בתו ואת כל שאר בני משפחתו והיה לניצול היחידי ממשפחה ענפה. למדינת ישראל עלה עם משפחתו השנייה והקים בית לתפארת. בשנת 1998, בגיל שש-עשרה, השתתף שי במסע שורשים משפחתי בפולין בן כחודש ימים. במהלך המסע סיירו בני המשפחה במחנות ההשמדה אושוויץ, מיידנק ובירקנאו. זו הייתה חוויה קשה עבור שי, להתהלך במקום שבו לפני כחמישים שנה התהלכו קרובי משפחתו ואנשים אחרים – אל מותם. ריחות הביתנים והצריפים נחרתו בזיכרונו ולא פעם היה שי מזכיר אותם. קרבתם של כפרים פולניים למחנות ההשמדה המחישה כי אין על מי לסמוך, וכי רצח אנשים חפים מפשע יכול להתרחש בכל מקום. שי ביקש מאלה אמו שתתרגם עבורו מפולנית את המשפט שהיה כתוב במחנה ההשמדה מיידנק, מעל המקום שבו נטמן אפר הנרצחים: "גורלנו – אזהרה לכם". משפט זה ומערכת הערכים שנלווית אליו הנחו את שי בהמשך.

שי ואחיו חונכו על אהבת הארץ ותרומה ערכית ומשמעותית למדינה.

בגיל שמונה-עשרה, ביולי 2000, התגייס שי לקורס טייס. שם הכיר את חברתו סיון רפאלי, שהייתה גם היא צוערת בקורס. אחרי מספר חודשים הוא פרש מהקורס, עבר לחיל השריון ומהר מאוד הפך ל"מורעל" שריון. שי אהב את הטנקים, היה לשריונר מקצוען, ומרגע שהתחיל לפקד – התגלה גם כמפקד מעולה. שי הצטיין בתפקידיו השונים, סיים קורס קציני שריון בהצטיינות וקיבל את דרגותיו מהרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון. הוא פיקד בקורס מפקדי טנקים וכן בהשלמת קורס הקצינים של השריון. שי האמין בחשיבות השירות הקרבי והפיקוד האיכותי בצה"ל. הוא הבין כי אין לעם היהודי ברירה אלא לשמור על ארצו ולחיות בה – הרי התחנך וחינך את עצמו דרך סיפורי הגבורה של סבו ושל מפקדי פלוגות במלחמות ישראל. הוא העריץ מפקדי פלוגות שסופרו עליהם סיפורי גבורה, והיה סבור כי מ"פ הוא התפקיד הפיקודי החשוב ביותר בצבא.

שי עצמו תרגם את הפיקוד בדרכו הייחודית: ללא יהירות וגם בלי יותר מדי דיסטנס, כי מפקד לא חייב להיות תמיד רציני. שי היה קצין יוצא דופן, דומיננטי ואנרגטי מאוד, שידע לתבל הכול בהומור, ויחד עם זאת – לא ויתר ולא עיגל פינות. הוא היה מסור מאוד לחייליו, מפקד נערץ שרואה ואוהב את האנשים ואת החיים. החיילים שלו החזירו לו אהבה, העריכו אותו ורצו להידמות לו. קצינת המחשוב ביחידה שלו אמרה עליו לאחר מותו: "שי, היית אחד האנשים שהפכו את החיים שלי בבסיס לשמחים ועליזים יותר. תמיד ידעת לומר מילה טובה, מכל דבר ידעת לעשות צחוק, בכל קושי תמיד ידעת להראות טיפת נחמה. היית בן אדם מדהים."

אי אפשר היה לשהות בחברתו של שי בלי לצחוק, מיקי חברו מספר איך ידע שי לעבור ממצב רוח מבודח לרצינות בדמות המפקד המקצוען ואכן התקבל לתפקידים מהיוקרתיים בחיל... "מצד אחד כשהיינו ביחד היינו מתנהגים כמו שני ילדים בני חמש. זה היה הכיף שלנו, זה היה הפורקן שלנו, לעשות שטויות... מצד שני היית תותח, מקצוען, שריונר אמיתי, פייטר."

בשנת 2005 בתום קורס מ"פים, יצא שי עם משלחת צה"ל לפולין. הפעם ראה זאת בעיניים בוגרות, כקצין בצבא ההגנה לישראל ,וכנכדו של סבו יצחק- ניצול השואה, על אותה אדמה עקובה מדם. יצחק סבו כבר לא היה בחיים, אך לדברי בני המשפחה, לו היה בחיים היה אומר לשי כי הוא נקם את נקמתו.

כמ"פ נהג שי לכנס את חייליו כמה דקות לפני יציאתם לחופשת סוף השבוע, ולקרוא להם קטעים נבחרים מתוך ספריו של ק. צטניק. באמצעות סיפורי השואה ניסה להעביר לפקודיו את המשפט שזכר ממיידנק "גורלנו – אזהרה לכם", כדי שיבינו את החשיבות העצומה הגלומה בשירות הצבאי.

למשפחתו היה קשור מאוד, ארוחת ערב שבת הייתה חגיגה של צחוקים, ובליל הסדר שררה אווירה של שמחה והילולה, עם שירים ותיפוף על דרבוקה. שי נהנה לשוחח עם אחיו הגדולים. "אח קטן כמו אח גדול" כך כינה אותו גיא אחיו, שאמר עליו: "כל כך הרבה דברים טובים היו בו, ואפשר היה ללמוד ממנו." חמשת האחיינים הקטנים של שי, שלושת ילדיה של אחותו רויטל - ראם, בל ושקד ושני ילדיו של אחיו מיכאל יובל וירדן – היו אהבתו הגדולה, ובחופשותיו בבית השתעשע איתם במשחקים כאחד מהם. לאחר נפילתו נולדו לאחיו מיכאל שני ילדים נוספים ענבר וטל ולאחיו גיא בת איילה שלא זכו להכירו .

ב-12.7.2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה ושי עלה ללבנון עם הגדוד שלו כמ"פ מבצעי של גדוד 9 בחטיבה 401 , אחרי חודש ראשון בתפקיד. במשך שלושה שבועות לחמו שי והפלוגה עליה פיקד במבצעים שונים, והצליחו במשימותיהם: חיסול מחבלים והשמדת עמדות ירי ומשגרי רקטות. שי האמין כי חשוב להילחם על מנת לשמור על בטחון מדינת ישראל, למנוע ירי קטיושות על אזרחי המדינה ולהחזיר את החיילים החטופים.

שבוע לפני שנהרג התלווה אליו כתב "הארץ" יאיר אטינגר לטנק בדרום לבנון. את התרשמותו משי תיעד אטינגר בכתבתו: "סמכותי, משרה סביבו ביטחון ושליטה, גבר-נער שלא נזקק להומור שחור כאשר שיחרר לתוך הפומית בדיחה... הצוות של ברנשטיין היה בחופשה בבית, כך שכולנו – גם הטען, הנהג והתותחן... – היינו בעצם אורחים ללילה בטנק הזה ושותפים למין תחושה משפחתית ובוטחת. הייתה זו כנראה אשליה, אבל היא לא נבעה מדפנות השריון של מרכבה סימן 4, אלא בעליל מהאיש שבצריח, זה שלא השאיר דבר ליד המקרה, זה שווידא שוב ושוב שהתנועה החשודה שזיהה התותחן לא הייתה חיילי גולני, זה שבנסיעה פנימה לתוך לבנון ניצל דקה פנויה כדי לשמוע מאנשיו איך בילו את סוף השבוע בבית... בסוף אותו לילה היטיב לתאר בפניי נהג הטנק, נעם בר, איך זה כששי 'נמצא בכיפה'. הוא גילה שגם בדברי התוכחה ששמע ממפקדו תוך כדי תנועה לא היה שום עלבון. נהפוך הוא, 'שי נתן תחושה של ביטחון לאורך כל הלילה, הוא יודע מה הוא עושה. לא אצל כל המפקדים זה ככה'... חוץ ממה שאמר שי על החברה שלו, וחוץ מהקסם האישי המדבק שלו, ההצצה שהתאפשרה באותו לילה הייתה לא על אדם פרטי, אלא על קצין... חף ממצ'ואיזם, קר רוח, עירני, מקפיד על פרטים קטנים. בעיקר מנהיג... ביום שישי בלילה, דקות לפני שנכנס על הטנק שלו ללבנון, התקשר שי לבית אמו 'תרגיעו את אמא. תגידו לה שהכול יהיה בסדר,' ביקש מאחיו גיא. בליל שישי בשבוע שעבר התראיין לערוץ 2, ערב הכניסה לאחת הגיחות לדרום לבנון. יומיים לאחר מכן התפרסמה כתבה עליו ועל חייליו בעיתון 'הארץ'. 'הוא התקשר לברר מה הופיע בכתבה שאותה לא הספיק לראות,' סיפרה אחותו רויטל. 'היה חשוב לו שהחיילים יצאו טוב בכתבה'."

שירותו בקבע, שהחל ב-17.9.2003, אמור היה להסתיים תוך שלושה חודשים כששי יצא למשימתו האחרונה. בערב שבת 11.8.2006 נכנס גדוד "עשת" למעבר הסלוקי. סרן שי הוביל את הגדוד כמִשמר קדמי בראש פלוגתו בשטח האויב כשנים-עשר קילומטרים מהגבול. למחרת, יומה האחרון של המלחמה, הוא יצא ביודעו שזו משימה מורכבת, שיש סיכוי שלא כולם יחזרו ממנה; אך הוא הקרין ביטחון ואמונה כלפי החיילים שסמכו עליו והלכו אחריו. שי הוביל את הגדוד במעלה הציר ההררי.

המג"ד נפצע ופונה מהשטח, ושי נטל את הפיקוד על הגדוד, ראשון בכוח, מנווט ומכוון אל תוך שטח האויב עד למבואות העיירה ע'נדוריה. לאחר חצות היום, קרס הציר שעליו נעה הפלוגה. בעלייה, בדרך צרה ותלולה, נתקע הטנק של חיים גלפנד, מ"מ בפלוגה של שי. נתק נוצר בין שני הטנקים לבין שאר הכוח הפלוגתי. תחת אש כבדה ניסה שי לחלץ את הטנק. "פתאום אני קולט את שי יורד מהטנק, מגיע עם החיוך, נותן קריצות ומתחיל לעבוד על הזחל," הסביר גלפנד. התנאים היו קשים, השניים טיפלו בזחל תחת אש נ"ט (נגד טנקים) כבדה והצליחו, אבל הטנק נתקע בשנית. שי ניסה למצוא נתיב תנועה לשאר הגדוד. הוא נהג בקור רוח, תוך שהוא מדווח לאחור, צופה בטנקים של פלוגתו נפגעים מאש הנ"ט והוא עצמו חשוף כמעט מכל עבר. שי יכול היה לסגת לאחור או להמשיך במשימה, אך בחר לסייע לצוות הטנק הפגוע ולהגן עליו, עד שיגיע החילוץ. ערך הרעות קדם אצלו לכול, לכן מחיר השארת טנק פגוע וחשוף בשטח שנשלט על ידי חוליות של החיזבאללה – היה גבוה מדי. בזמן שחיפה על חבריו, תוך נטילת סיכון אישי רב, נפגע הטנק של שי משני טילי נ"ט. שי נהרג ויחד עימו שני אנשי הצוות: הטען, סמל ראשון עמשא משולמי; והתותחן, סמל ראשון עידו גרבובסקי.

סרן שי ברנשטיין נפל בקרב בדרום לבנון בי"ח באב תשס"ו (12.8.2006). יומיים לפני תום מלחמת לבנון השנייה. בן עשרים וארבע היה בנפלו. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר שבע ב – 13.8.2006. לאחר מותו הועלה לדרגת רב סרן.

יום לאחר נפילתו של שי קיבלה משפחתו החלטה להחליף את שם המשפחה ל"בר –שי" על מנת להנציח את שי לעד. על מצבתו של שי חרטו את המשפט שחרוט גם בליבם: "שייקה, אוהבים אותך וגאים בך נאמץ את דרכך ונמשיך בה."

שי קיבל צל"ש ממפקד האוגדה על שהראה דבקות במשימה בקרב, חתירה לניצחון, על הפגנת גבורה, על יוזמה, על מנהיגות תחת אש ועל רעות לוחמים, "עוצבת הפלדה". בנימוקים ציין תת-אלוף גיא צור: "סרן שי ז"ל, מ"פ בגדוד 'עשת', תפקד בלחימה בלבנון כמשמר קדמי גדודי. בתנאי דרך קשים מאוד, ותחת איום אש נ"ט כבדה, הוביל כמה פשיטות ליליות פלוגתיות לעבר העיירה תלוסה. לאורך מבצעי הפשיטה דבק במשימותיו וביצען בקור רוח ובאומץ רב."

אחותו רויטל ספדה לו: "שייקה שלנו, אחי הקטן, כמה אתה חסר לי, נראה כאילו כל רגע אתה עומד להתקשר ולומר 'היי אחותי, מה העניינים?'. הרבה אנשים מספרים עליך סיפורים מיוחדים, כחייל, כחבר, כמפקד. אך כל אלה אינם מפתיעים אותי, הרי ידעתי מי אתה, שייקה."

חברתו סיון אמרה: "שי היה מפקד אמיתי, מנהיג, שריונר, בן, אח, אהוב. אבל מעל הכל, חבר. הוא היה מתנה לחייו של כל מי שנגע בו. אנחנו נתגעגע אליו תמיד."

חברו לטירונות ולקורס מפקדי טנקים, מיקי פנחס: "מותך השאיר חלל אדיר כי היית דמות בולטת בשטח. אתה תמיד אצלי בלב ובראש – מודל לחיקוי."

אריאל כתב לזכרו: "על מעט מאוד אנשים ניתן לומר כי באמת היו דוגמה ומופת ועליך אכתוב כי מעבר לכך היית יחיד ומיוחד... היית לנו מנהיג, אוהב אדם וחבר אמיתי. ליבך היה כנהר של טוב לב , הומור ואהבה לזולת. וחוסנך היה כעמוד פלדה ששום דבר לא יכול לו. אתה חסר לכולנו – העולם אינו שלם בלעדיך."

דורי מירון, מפקד טנק מפלוגה ה' עליה פיקד שי: "חברי הטוב ומפקדי הגדול, שי, אני מתגעגע. היו לי אבנים גדולות על הלב שרק אתה ידעת להסיר. כשלא יכולתי להמשיך לפקד, אתה שכנעת אותי להמשיך והסכמתי... חיזקת אותי. תמיד היית לצדי, בכל מצב... ידעת מה אני מרגיש. היית לי למורה, למפקד ולאח."

הוא אהב את השירות בצה"ל ואהב את חייליו, אך יותר מכל אהב שי את סיון חברתו. אחרי שש שנות חברות, הוא רק רצה לאהוב ולשמח אותה, וכשסיון צחקה שי היה מאושר. בפגישתם האחרונה במהלך המלחמה, בביתה של סיוון, טרם יציאתו למבצע הציע לה שי את הצעת הנישואים והיא נעתרה בשמחה. מיד לאחר נפילתו יזמה סיון את הפקת הסרט "דרכי לקודקוד" לזכרו של שי. הסרט מתעד מסע בעקבותיו של שי ברנשטיין האדם, החבר והמפקד. הקרנת הבכורה התקיימה במרכז הצעירים בבאר שבע, בדצמבר 2007.

בבאר שבע בין שכונת נווה זאב לשכונת נווה נוי הוקמה לזכרו של שי ז"ל, כיכר "המופת". במרכז הכיכר מוצב טנק מג"ח 6 עם סיפור הקרב. כמו כן הוקם גן ציבורי לזכרו "גן הצל"ש", בסמוך לבית המשפחה בבאר שבע ברחוב הסיתוונית, בשכונת נווה נוי.

כמו כן הוקם באינטרנט אתר לזכרו "אדם ומפקד" http://adamvmefaked.co.il באתר יש את סיפור חייו, תמונות, הספדים ואת הצל"ש.

"שייקה – אוהבים אותך וגאים בך, נאמץ את דרכך ונמשיך בה

יובל ספיבק

במלחמת-העצמאות שירת בחטיבת "גבעתי" והשתתף בהתקפה על תל-א-ריש. ביום ג' באייר תש"ח (12.5.1948), בעת מבצע "מכבי" לפריצת הדרך לירושלים, יצא בכוח של מספר משוריינים לסיור הדרך לעבר שער הגיא. ליד הכפר דיר איוב נתקל הכוח בשריוניות בריטיות, שפתחו לעברו באש והמוני ערבים שתפסו את הרכס ליד הכביש הצטרפו לירי. בקרב זה נפל.

ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
דן שטייף. בנוסף היום ג באייר הוא יום השנה לנפילתו.

טוראי

מיכאל ליטבק

בן ינטה ומרדכי

חטיבת גולני

נפל ביום כ"ה בתמוז תש"ח (01.08.1948)

בן 36 בנופלו

מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי ניר דוד-תל עמל

סיפור חייו

מקום מנוחתו

הנצחה באנדרטאות

גווילי אש

הדלקת נר זיכרון

סיפור חייו

בנם-יחידם של ינטה ומרדכי, נולד בשנת 1912 בפולין למשפחה אמידה. קיבל את חינוכו בגימנסיה "תרבות" ברובנה. עוד בשחרותו בחר בדרך החלוצית, הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", הפסיק את לימודיו לפני בחינות-הבגרות והיה בין הראשונים שיצאו להכשרה, לקיבוץ "בחזית" בעיר ראדום, פולין. בפרוץ מלחמת-העולם השנייה, בשנת 1939, הגיע לריכוז "השומר הצעיר" בווילנה מתוך תקווה לעלות משם לארץ, אך תקוותו זו לא נתקיימה. עם הכיבוש הרוסי הועבר לרוסיה וגם שם עברו עליו שנות סבל רבות. עד שנסתיימה המלחמה והוא הגיע לווארשה וזכה להיות שם המדריך הראשון של הקיבוץ שנוסד על חורבות הגיטו על שם לוחמיו. לאחר שעבר לגרמניה היה ממארגני הסמינריון לנוער חלוצי ופיתח פעולה תרבותית מעמיקה בין שומעיו הצעירים. בקיץ 1947 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ תל עמל אשר בעמק בית שאן. מיד נקשר לחקלאות. לחברו-בעבודה אמר פעם: "רוצה אני להכיר את המטעים ולהיות חקלאי, להזין עיני מן הצמח ולגלות את נבכי האדמה, זו אם כל חי".

היה בין ראשוני המגוייסים של קיבוצו והצטרף למלחמת-העצמאות עוד לפני מלאות שנה לישיבתו בארץ. שירת בחטיבת "גולני", שימש כחובש גדודי והשתתף בכיבוש כאוכב אל- הווא (כוכב הירדן) ונצרת. מיכאל נפל בקרב לרגלי הרי הגלבוע ביום כ"ה בתמוז תש"ח 1.8.1948)) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בתל עמל. השאיר אישה וילד.

קיבוצו תל עמל הוציא חוברת לזכרו.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

סיפור חייו - בן חנה ויוסף שמואל. נולד בשנת תר"י (1850) בהונגריה. אביו, תלמיד חכם ורב נודע, שימש ברבנות בעיר סבאד, הונגריה וכאשר עלה ארצה נמנה עם ראשי כולל אונגרין. המשפחה התגוררה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונת "משכנות שאננים". אהרון שקד על תלמודו וגם בלילות לא פסק מללמוד. שנת תרל"ג היתה שנה ברוכה בגשמים אשר מילאו כל בור מים בחצרות הבתים, ותושביה היהודים של העיר לא נאלצו לקנות מים בכסף מלא מהערבים יושבי כפר סילואן. הערבים, שראו את פרנסתם נשמטת מידיהם, החלו לפשוט על בתי היהודים, לשדוד ולגזול את רכושם. ביום ב' דראש חודש טבת תרל"ג (ינואר 1873), פרצו כמה ערבים לבית המשפחה. אהרון הפסיק ללמוד, הבריח אותם, רדף אחריהם וניסה לתופסם. הערבים שפחדו שמא יזוהו על-ידו, ירו בו. אהרון נפגע ב-12 כדורים והועבר לבית החולים. ביום ו' בטבת תרל"ג (5.1.1873) מת מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שעל הר הזיתים בירושלים. השאיר אלמנה, בת, הורים ואחים.פרשת הרצח מתוארת בספר "היישוב", בעתון "הלבנון", ובספר החברה קדישא.