לנסות להכיל לנשום ולהגיב בצורה רגשית ומכילה .

חשוב להכיל את הילד ולהבין מאיפה הדברים נובעים, הדבר יסייע להתמודד עם הבעיה

בנוסף לא לענות בתוקפנות עם תוקפנות ולדבר מתוך מקום מווסת

1. לא לראות את הילד בצורה חד ממדית, אלא לראות אותו כמכלול. להבין את פשר ההתתנהגות השלילית שלו.

2. צריך שיתוף פעולה בין כל הצוות: מחנכת, מורים מקצועיים, יועצת, מנהלת ..כדי לטפל בבעיה ולהביא אותו למקום התנהגותי טוב יותר.

התחברתי למודל האשדים כיוון שהרבה פעמים אני נתקלת בילדים שמזכירים לי את הבן שלי ואני יודעת איך הייתי ניגשת אליו במצבים כאלה וברור לי שכשאני מול כיתה שלמה, אני לא יכולה לגשת לתלמיד שלי באותו האופן... זה ממש מעלה בי רגשות קשים.

יש להבדיל בין בעיות התנהגות לבריונות שהיא תופעה חברתית.

חשוב מאוד להביא ידע עדכני כבסיס לפעולה.

אמונה בעצמי, כמחנכת וכאימא.

לזכור שיש סיבות רבות וגורמים שונים לתוקפנות וזה לאוו דווקא אישי כלפיי.

הכרת התלמיד.ה והבנה מה הרקע שלה תורמת אף היא להשגת המטרה.

בנוסף לזכור שהילד הוא שלם ויש היבטים רבים שצריך להכיר סביבו

מציאת דרך נכונה לגשת אל הילד ולשוחח איתו

כמו כן, חשוב שכל הגורמים הקשורים לילד ישתפו פעולה ויסכימו על הטיפול בבעיות משמעת שלו.

לתת לו מענה מדויק והולם את הבעיה שלו ולעקוב אחרי התפתחויות.

2. זיהוי המקרה והבאת ידע לשטח כבסיס ולפי הצורך להפנות לאיש המקצוע.

הענקת מענה הולם ומעקב לבעייתו בעזרת ידע ושיתוף הצוות החינוכי שסביבי.

לעצור ולנשום לפני פעולה זה חשוב. בוודאי כאשר אנחנו צריכים לפעול מול תוקפנות

ידע - כאשר יש לי כלים שמהם אני מבינה מה עובר על ילד ועליי בזמן תוקפנות וכיצד עליי להתנהל אוכל לנהל את המרים האלו בצורה טובה יותר

ידע זיהוי ומודעות- להזכיר לעצמנו מי אנחנו ומה הידע שלנו ולהיעזר באנשי מקצוע נוספים

לזכור שהילד מורכב מרקע, גורמים סביבתיים ומשפחתיים.

תובנה אחרת: הבנת פשר ההתנהגות .

צריך לדעת רקע התלמיד, גורמים פיזיולוגיים , סביבותיים , היבטים פסיכולגיים , טראומה שאולי עבר התלמיד, בעיות בבית , הורים מדוכים וכולה.

לשתף את הצוות החינוכי הרלוונטי לבנות תוכנית פעולה ומעקב.

המודעות שלנו למה שקורה לנו חשובה, ידע זיהוי ומודעות, כדי לפעול בדרך נכונה יעילה ותורמת.

דבר שלא קורה ואין לא מקום במסגרת בית הספר.

חשוב לעודד וליצור מקום לנושא.

מהתובנה של איזון שמסייעת במצבים של כאוס.

לזהות את תחושת החוסר אונים.

לראות את הילד כמכלול. ולהבין שהסביבה משפיעה מאוד על התנהגותו כגון ילד שגדל בבית ללא סמכות וכו...

יש צורך לגרום לאינטגרציה, סביבת עבודה משותפת, עם עקרונות תגובה אחידים. וכן לגבש את הצוות מעבר לקשיי ההתנהגות בהזדמנויות שונות

מטרתנו לעזור ללומד בהתמודדות עם קושי ועלינו לראותו כמכלול- חוזקות, גורמים סביבתיים, משפחתיים...

חשוב שכל הגורמים המטפלים והקשורים לילד ישתפו פעולה, שתיווצר אינטגרציה/סינכרון בין כל הגורמים בכדי לבנות תוכנית פעולה עם סדרי עדיפויות ומטרות כדי לעזור/להצמיח/לטפל בילד

כדי בכדי כדי לע

פעוה פעולה

בעניין הזיהוי הידע והמודעות- הבנתי את חשיבות ה"מחשבה הצלולה", רגע לעצור ולהבין שגם אני יצאתי מאיזון ועוד רגע אתאפס ואוכל לתפעל את הסיטואציה שמבהילה אותי.

בנוסף ההבנה שיש רקע פיזיולוגי, פסיכולוגי, חברתי ועוד למה שקורה לילד מציפה בעיניי חמלה, גם כלפי הילד וגם כלפי עצמי בתזכורת לכך שאני לא אשמה בהתנהגות שלו.

והתובנה השנייה קשורה לשיתוף פעולה של אנשי הצוות, לשיח, לעקביות לתגובות אחידות ומקדמות..

בנוסף ללמוד להתייחס למאפייני כל ילד שמשפיעים מאוד על ההתנהגות שלו, להתייחס לרקע הפסיכולוגי, הפיזיולוגי, הגורמים המשפחתיים וגורמים בית ספריים שגורמים לבניית האישיות ודרכי ההתנהגות של הלומד.

ידע זיהוי ומודעות- להשתמש בידע והכלים שלי ולהתנהל באופן מחושב גם במקרים קיצוניים.

אני מבינה שבפגישה עם תוקפנות אני צריכה שניה לנשום, לאפשר לילד להוציא את הרגשות שלו, להבין אותו. חשוב לי שאני לא לבד. הקפא זה תגובה טבעית בפגישה עם תוקפנות אך צריכה בעצם לעזור לילד לצאת מהמקום הזה.

וכן העיקרון של ידע, זיהוי ומודעות- אני יודעת מה לעשות, גם אני, המורה, צריכה רגע להתאפס, לנשום עמוק ולקבל החלטה מושכלת ושקולה כיצד לנהוג, ובמידת הצורך להיעזר בצוות, לא להתמודד לבד .

זה שאני יודע הרבה חומר - לא אומר שאני יצליח לייסם אותו.
צריך לקחת זמן ודעת כדי לעשות את התאוריה.

חייב שיתוף של הצוות יחד, אני לדוגמא בבי"ס חנ"מ וצריך את המעורבות של כל הנוגעים לילד וקשה מאוד להתקדם בלי שכולם עושים עם התלמיד את התהליך...

בעיני חשוב מאוד קודם לראות את הילד כמכלול ודבר נוסף לעבוד בשיתוף פעולה

הילד הוא מורכב וגם לילד עם בעיית התנהגות יש היבטים חיוביים

העקרון השני הוא הבסיס לפעולה לכן גם הוא חשוב מאוד.

כדי להצליח במקרים של התנהגות מורכבת חשוב להכיר את כל הכלים האפשריים, את כל האנשים המתאימים ובעיקר לעקוב אחרי מה עובד ומה לא.

יציבות: יצירת תחושת יציבות עבור הילד היא קריטית. ילדים עם רקע קשה זקוקים למסגרת ברורה ומוגנת המציעה גבולות עקביים לצד אמפתיה ותמיכה רגשית. יציבות זו מאפשרת לילד להרגיש בטוח ולהתחיל לבנות אמון במבוגרים ובסביבה.

שני העקרונות הללו מדגישים את החשיבות של עבודה רב-ממדית המשלבת הבנה עמוקה של צרכי הילד עם יצירת סביבה תומכת ועקבית.

רעות וירט

לא להיות שיפוטיים מהתנהגויות ספציפיות לקחת נשימה ולחפש דרכי תגובה מותאמות לצרכי הילד תוך שיתוף פעולה עם גורמים חינוכיים נוספים

למידה אפקטיבית.כאשר אני מחבר בין תחומים שונים או רעיונות , מזהה קשרים ביניהם ומשתמש בהם כדי להבין את התמונה הגדולה

מרוות

התנהגות אלימה היא תופעה מורכבת הנובעת משילוב של גורמים פסיכולוגיים חברתיים או הם נחשפים לאלימות משפחה לכן חשוב להבהיר שהתהגות אלימה אינה מקובלת להציב גבולות ברורים ויש לפנות לאנשי מקצוע לקבלת סיוע וטיפול מתאים

ידע זיהוי ומודעות- להשתמש בידע והכלים שלי ולהתנהל באופן מחושב גם במקרים קיצוניים.

וכן שתוף פעולה בין כלל הגורמים

לא תמיד הדבר תלוי בבית ממנו מגיע הילד, הקשיים יכולים לנבוע ממאפיינים פיזיולוגיים.

חשוב להכיר את הילד כמכלול, לראות אותו בעיניים נוספות, להכיר את תחומי העניין שלו וליצור איתו קשר חיובי כאשר הוא רגוע ונינוח

ידע זיהוי ומודעות- חובה ליחיד שעומד מול סיטואציה כזו

שני העקרונות הללו הם הכרחיים אבל מאתגרים לא פחות .

מאוד מורכב...

נראה שעבודה כמורה בכיתה, כלל לא דומה למתבונן מהצד, נראה הבדל של תאוריה לעומת הדרך עצמה...

עקרונות אלו חידדו בי את הצורך לראות את התלמיד כמכלול, להבין שיש דברים אחרים שהציפו אותו עד אפס מקום, ומכאן הובל התלמיד להתפרץ. יחד עם זאת, חשוב לזכור שמקרים אלו אינם בלתי הפיכים. באמצעות ידע של המורה, זיהוי ומודעות לתלמיד ולמאפייני האלימות שלו, יכולה המורה להתמודד יותר ובע"ה להצליח לסייע לתלמיד למזער ולמגר את ההתנהגות.

לראות את התלמיד כמכלול. מכלול של רגשות, של סיפור שלם מאחוריו, של סיפור משפחתי, בוקר קשוח, הפסקה מאתגרת, מצב לימודי וחברתי ועוד. כשאני כמורה אראה את התלמיד שלי כך, אני אגלה יותר רגישות ואנהל את הסיטואציה ממקום אחר לגמרי.

זיהוי עמוק של המקום שממנו הגיעה ההתפרצות, תגרום לתובנות ולקידום הילד ממקום אכפתי ורגיש.

כמה חשוב ללמוד!

חשוב לתת לילד את התחושה שההרגשה שלו צודקת ויכול להיות שיש דברים שמסעירים אותו אבל ההתנהגות לא צודקת ויחד נלמד איך לאזן את הרגשות.

מבוגר שמצליח לנתב את הרגשות של הילד חוסך הרבה התפרצויות והרבה התנהגויות לא מתאימות.

תמיד יש צד נסתר שמשפיע על התנהגות הילד, על התגובה שלנו, על הסיטואציה הרגעית.

עלינו להבין שאין נכון ולא נכון, ועלינו לזכור שלמטבע יש שני צדדים וכאשר ילד מתנהג בצורה מסויימת אותה אנו רואים, עלינו לזכור שיש גם צד שאני אותו אנו לא רואים.

אני מאמינה שאין ילד רע יש ילד שרע לו או שיש קושי או חוסר הבנה או תקשורת צריך להבין מה הבעיה ולנסות לעזור ולהסביר שיש פתרון ויש דרך אחרת יש צורך להיות רגישים ולהבין את הסיטואציה אבל באותה מידה להסביר שזה גבול שאסור לעבור אותו

צריך : לשמור על קור רוח ולא להגיב מתוך כעס

• להציב גבול ברור: מה מותר ומה אסור

• להימנע מהשפלה מול הכיתה

• לתת שם לרגש: “נראה שאתה מאוד כועס עכשיו

יש דרך פרקטית להתמודד, להיכנס לאיזון ולתרגל, ככל שנתמיד בדרך האירועים ייפחתו.

כאשר תלמיד חווה "חטיפה רגשית" ומתפרץ עלינו בתוקפנות חריפה (כמו טאשי), האינסטינקט האנושי שלנו הוא להתפצל – לראות באירוע מאבק כוחות אישי של "אני מולו" או "התלמיד הרע מול המערכת הצודקת". הפיצול הזה תוקף את המחשבה שלנו ומייצר הסלמה.

התובנה המרכזית שלי היא שברגע שהמורה מחזיק בידע נוירו-פדגוגי מוצק (ההבנה המדעית שהקורטקס של הילד קפץ, שהאמיגדלה שלו מנהלת אותו ושהתוקפנות היא ביטוי של פחד או חוסר אונים עמוק), הידע הזה משמש כבלם חירום מנטלי. הוא מונע מאיתנו לקחת את ההתנהגות באופן אישי, ומאפשר לנו להפעיל מיד אינטגרציה: לראות את הילד מעבר להתנהגות הקצה שלו, לזכור את ההיסטוריה שלו ואת פגיעותו, ולסרב להפוך לאויב שלו.

ללא הידע הזה, אנחנו עלולים להיכנס למאבק כוחות פנימי: "אני מולו" או "התלמיד הרע מול המערכת הצודקת", ולהגיב בהתלהמות או בהחמרה של הסיטואציה.

ההבנה המדעית לגבי פעילות האמיגדלה והקשר שלה להתנהגויות קיצוניות מאפשרת לנו להפעיל אינטגרציה מיידית: לראות את הילד מעבר להתפרצות הרגעית, לשים לב לצרכים הרגשיים שלו ולהתמקד בתגובה חינוכית שמחזירה אותו למסגרת במקום להיכנס למאבק אישי.

אינטגרציה – בתפקידי כמורה מקצועית אני חלק מהתהליך התומך בתלמידים עם בעיות התנהגות, ומשתפת פעולה עם הצוות המקצועי כדי לתאם פעולות ולסנכרן את ההתערבות. אני משתתפת בישיבות צוות, משתפת בתוכנית העבודה ומסייעת במעקב אחר התקדמות התלמיד בהתאם להנחיות הצוות.

ידע, זיהוי ומודעות – השימוש בידע ובכלים המקצועיים מאפשר לי לפעול באופן מודע ומחושב בתוך ההקשר החינוכי, לזהות מתי נדרשת התערבות ולתמוך בתלמיד ובצוות באופן שמקדם את התהליך החינוכי.

כמו כן האינטגרציה מאפשרת התחלה של בנית תוכנית התערבות ובקיצור, הופכת את התלמיד למושא לעבודת קידום משותפת ולא לאובייקט מזיק.

אינטגרציה – בתפקידי כמורה מקצועית אני חלק מהתהליך התומך בתלמידים עם בעיות התנהגות, ומשתפת פעולה עם הצוות המקצועי כדי לתאם פעולות ולסנכרן את ההתערבות. אני משתתפת בישיבות צוות, משתפת בתוכנית העבודה ומסייעת במעקב אחר התקדמות התלמיד בהתאם להנחיות הצוות.

ידע, זיהוי ומודעות – השימוש בידע ובכלים המקצועיים מאפשר לי לפעול באופן מודע ומחושב בתוך ההקשר החינוכי, לזהות מתי נדרשת התערבות ולתמוך בתלמיד ובצוות באופן שמקדם את התהליך החינוכי.

הבנתי שהתמודדות עם תוקפנות דורשת שילב של מגוון כלפי ודרכי פעולה פעולה עם ההורים , ניתן לתת מענה . כאשר משולבים ידע מקצועי , עבודה רגשית , תקשורת עם הצוות ושיתוף פעולה עם ההורים , ניתן לתת מענה שלם ומיטב לתלמיד ולקדם התנהגות חיובית .

ידע , זיהוי ומודעות :

התובנה שעלתה בי היא שהתמודדות עם תוקפנות מתחילה בידע , בזיהוי ומודעות . ככל שאנו מבינים טוב יותר את הגורמים להתנהגות תוקפנית ומזהים את הסימנים המוקדמים , כך נוכל להגיב בצורה רגועה . מותאמת ומקצועית יותר , ולמנוע הסלמה .

התובנה: אי אפשר לצפות מתלמיד להשתלב ולשמור על איזון, לפני שאנחנו מעניקים לו את ה"פיגומים" הפיזיולוגיים והלשוניים לכך.

כאשר מחברים את שני העקרונות הראשונים, מבינים שוויסות הוא לא מיומנות שילד (במיוחד ילד עם צרכים מגוונים או קשיי השתלבות) יכול לשלוף באופן עצמאי ברגע משבר.

1. בעיקרון הראשון (הוויסות ההדדי והמודל של המורה), אנחנו מבינים שהמערכת העצבית של התלמיד זקוקה לשקט שלנו כדי להתאזן. אנחנו העוגן.

2. בעיקרון השני (מתן השם לרגש והסבר מבנה המוח, כמו מודל היד של סיגל), אנחנו מעניקים לתלמיד את המילים וההבנה על מה שקורה לו בגוף.

בשורה התחתונה: השילוב של שניהם יוצר את ה"פתאום איזון" – התובנה היא שרק כשאנחנו משמשים מודל רגוע מחד (עיקרון 1), ומנרמלים את הרגש דרך שפה משותפת מאידך (עיקרון 2), הילד מרגיש מספיק מוגן ומוכל כדי להתחיל לפתח בעצמו את היכולת להשתלב ולווסת את עצמו. החיבור הזה הופך את ההכלה מסיסמה לפעולה פדגוגית יומיומית.