לאחר קריאת המאמר אני רואה את צמד המילים הללו כעולם ומלואו, ילד לא מפריע סתם,  ישנו דבר מה העומד מאחורי ההפרעה ועל המורה לנסות לראות מעבר למילים, להתנהגות ולהפרעה המידית.

אך יחד עם זאת, מה שיכול להיות לא קל, כיתה של 32 תלמידים, כאשר חלקם פטפטנים חלקם לומדים וחלקם הילד הקופץ שמדבר ומפריע שממש באותו הרגע רוצים לעשות הכל על מנת לעצור זאת, לא משנה מה עבר עליו, מה מציק לו ומה קרה לו בבית.

ניכר כי שילוב שלושת הגישות הללו יחד עם האקלים הכיתתי, אופיו של המורה ודעותיו יכולות לסייע למורה לשמור על כיתה לומדת. הגישה אליה התחברתי במיוחד הינה הגישה הדידקטית בה המורה נדרש להיות דינמי ויצירתי ולהעביר את תכני השיעור באופנים השונים אשר יהיו תואמים את רמת הידע והענין בכיתה, אמנם נדרשת תשומת לב מירבית אך ניתן להניח שהדבר יסייע לילדים המתקשים ללמוד.

בקריאת הגישה האינדיבידואלית נעתי בין המחשבה שעל המורה לרצות את התלמיד לבין לסייע לו ולקדם אותו, לא הצלחתי להתחבר לגישה זו.

הגישה השלישית, החברתית, עושה שימוש בלחץ חברתי וכלל הכיתה על מנת להגיע לתוצאות שונות, משהו שיכול לעבוד בעיני מהסיבה הבסיסית שאנו יצורים חברתיים אשר שואפים לחיות בהרמוניה עם קבוצת השווים ולא להתבודד, ניכר כי מאמר זה פקח את עיניי לדרכים הרבות עד מאוד האפשריות לטפל באותן ״בעיות המשמעת״ אשר נתקלתי בהן בילדותי.

תודה,

ליאל מיכאל