הביקורת המועברת במשפט זה היא  על חוקי הטבע. כלומר, כוונתו של מומו בציטוט זה היא שמוות טבעי גורם לייסורים שגורמים להם לחיות בסבל נוראי ולא ממיתים אותם לפני שהם מגיעים למצב מדורדר. לכן, מומו חושב שבני אדם צריכים להלחם בחוקי הטבע ולא מהסס להעביר ביקורת על כך. בספר, לוחמה זו של מומו בחוקי הטבע, באה לידי ביטוי בכך שהוא שופך צבעים ובשמים על גופתה של רוזה. 
דמות נוספת המחזקת את העברת ביקורת זו בספר, היא גברת לולה שהיא גבר לשעבר (עברה שינוי מין). בספר נותנים מקום וחשיבות גם לקהילה הגאה ולאנשים הנמצאים "מחוץ לחוקי הטבע" ואף מאדירים אותה והיא מתוארת כדמות בעלת לב טוב. מומו אוהב אותה מאוד וגם מתעצבן כשהיא לא יכולה ללדת, למרות שיכלה להיות האמא הטובה ביותר בעולם.

בחרתי בציטוט הזה בתור ציטוט שמעביר ביקורת מכיוון שראשית מסתתרות פה שתי ביקורות לשני גופים שונים (שמתקשרים זה לזה) וגם מהסיבה הנוספת שאני חושבת שזה אבסורד מה אותם הגופים שמוזכרים פה אמורים לספק ומה בפועל הציבור תופס מהם.

הביקורת המרכזית שראיתי כאן לנכון להדגיש היא הביקורת כלפי בתי החולים ושירותי הבריאות, אנשי רפואה ומקומות כללו שמספקים טיפול אמורים להיות מקומות בהם אפשר להרגיש בטוחים ולא לפחד, מקומות שנותנים תקווה ברגעים של חוליי, ואילו כאן בסיפור בית החולים מוצג במסווה כבית קברות, המקום האחרון שאליו רוצים להגיע, אופציה שהיא תחנה סופית ומפחידה, ואני חושבת שכל מילה נוספת מיותרת.

הביקורת השנייה שראיתי בציטוט הנ"ל היא ביקורת שקצת "זרקו על הדרך" והינה הביקורת כלפי שירותי הרווחה. ילד קטן שלא אומר לחשוב רחוק ולהנות כביכול מהרגע. ולדעת שתמיד יש לו רשת ביטחון (מכיוון שילדים שמקושרים לשירותי הרווחה לרוב יתומים) הענקת החום והתמיכה אמורה להיות גדולה ואין סיבה לחשוש "שיזרקו אותך לכלבים" כמו פה. שירותי הרווחה אמרו להיות מקום לפנות אליו כשצריך, ולא משטרה חשאית שממנה מתחמקים.

במשפט זה יש מעביר ביקורת על העקרון הראשי של בתי החולים- להשאיר אנשים בחיים בכל מחיר. על פניו, עיקרון זה נראה מתבקש וחשוב לבית חולים , אבל, בסיפור מראים לנו את הצד שני של אנשים שכבר כל כך קשה שהם מעדיפים למות מוות טבעי ולא רוצים שימשיכו את חייהם בעזרת תרופות ואמצעים מלאכותיים. ביקורת זו כלפי בית החולים היא בעצם חלק ממוטיב חוזר בספר על האיסור על המתת חסד. בכך שבתי החולים לא נותנים לזקנים ולמוגרים למות, הם גורמים להם להמשיך לחיות אבל בחיים פחות שמחים ותוך כדי מאבדים את צלם האנוש שהיה להם העברם. המסר שהספר מנסה הוא שלזקנים עדיף למות מאשר לחיות חיים מלאכותיים, קשים ו"מזויפים".

בחלק השני של הציטוט רוזה, שאומרת את הציטוט, משווה את החוקים בבתי בחולים לחוקי נירנברג. חוקי נירנברג היו חוקים מימי שילטון הנאצים בגרמניה שהגדירו מיהו אזרח גרמני הם נועדו לשלול את הזכויות לאנשים שלא ענו על הדרישות שהציבו החוקים- לאנשים שלא ארים.

בחרתי בציטוט זה מכיוון שהוא מייצג ביקורת כלפי התנהלות בית החולים וכלפי אנשים שמחליטים את גורלם של אנשים זקנים מבלי רצונם, הביקורת מופנית כלפי בית החולים אשר מתעלם מהעובדה שאנחנו תוצרים של הטבע ולפני שהאבולוציה התפתחה כולנו היינו שווים, זקנים, צעירים, גברים ונשים וכאשר האבולוציה התפתחה שינינו את הטבע, אנשים מבוגרים/זקנים אשר כבר לא יכולים להגן על עצמם כי הטבע מחליש אותם לאט לאט ממשיכים לחיות גם בלי רצון, בית החולים מנסה להציל ולהמשיך לנסות להחיות אנשים זקנים גם עם הסיכויים קלושים כי אנשים צעירים שקרובים לאותו אדם אומרים להם לעשות כך אבל מה שקורה בעצם שהם מתנהגים באנוכיות כלפי הזקנים ומאריכים את המוות שלהם.

הרומן מציג ביקורת זאת כלפי בית החולים כאשר גברת רוזה גססה ועמדה להיכנס לבית החולים, היא אומרת למומו שלא יכניס אותה לבית החולים כי שם ינסו להציל אותה בכל מחיר גם אם זה יאריך את המוות שלה.

מומו אומר את המשפט הזה כאשר השוטרים פורצים למרתף שבו גברת רוזה מתה ,בעקבות כך שגופה הסריחה והריח החזק הפריע לתושבים שליד, וכאשר הם רואים אותו לידה גופתה, הם צועקים ומזדעזעים מהגופה ומהעובדה שילד יושב ליד הגופה.

משפט זה מעביר ביקורת על הממסד הצרפתי, בכך ש "עלובי החיים", חיים בתת תנאים, צריכים להילחם יום יום בשביל להשיג מזון ושתייה בכדי להתקיים, וחיים בהמון סבל ומחסור כל חייהם, והממסד שאמור לעזור להם להתקיים בסיפוק תנאים בסיסים למחייה, מתעלם ,לא מתעניין בהם ולא נותן להם עזרה, מכיוון שהממסד רואה אותם בתור אנשים ללא השכלה או אמצעים לתרום לו, אך כאשר זה מגיע למצב שקורה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, אז הם מתערבים ומטפלים במצב בשקלות ובמהירות. הם יכולים לטפל באותו דרך גם במצוקות של האנשים שזקוקים לכך, אבל אין להם עניין בכך ולכן לא פועלים, וזה מצב עגום ביותר לדעתי.

במקרה של רוזה ומומו, ביקורת זו באה לידי ביטוי במקרה שאליו מתקשר הציטוט, בכך שכאשר הם חיו בסבל ובמחסור, לקשיים שלהם לא היה ריח שהפריע ולכן הממסד התעלם ולא עזר לה, אך כשרוזה מתה פתאום היה להם אכפת, והם הגיעו לטפל במוות ובריח החזק שהפריע לאנשים שם מכיוון שזה משהו שלא היה אפשר להתעלם ממנו.

במשפט זה מועברת ביקורת עמוקה כלפי המשטר בצרפת. 

המשפט מוכיח שלמשטרה ולממשל לא אכפת מאוכלוסיות חלשות (״כושים חסרי זהות״), והם דואגים רק לאוכלוסיות מסוימות המבססות את המדינה, ובכך דואגים לאינטרסים של עצמם.
המשפט מציג את עובדה זו בתור מובנת מאליו לכלל האנשים בחברה, ואפילו לגיטימית. 

הציטוט הזה הוא לדעתי אחד המשמעותיים ביותר בכל הרומן הציטוט הזה מצביע על הטראומה שנגרמת בחיים ואיך אדם גורר איתו את השדים שלו לאורך כל חייו. הביקורת כאן היא שאנשים בודדים בחברה לא מאושרים בגלל שהם לא אמתיים אם עצמם אילו רוזה הייתה אמיתית עם עצמה היא לא הייתה צריכה את התמונה של היטלר שתנחם אותה. יש ציטוט נוסף בספר שדן באנשים מסוממים באופן מסוים זה גם סוג של סמים פשוט משהו שמרחיק אותך מהביעות שלך ומרחיק אותך עם אימותים חיוניים עם עצמך.

השקפת העולם בספר רואה את בני האדם כשווים. רוזה ומומו אינם שופטים אנשים על פי צבע עורם, מוצאם, עיסוקם וכו'. מה שחשוב הוא אופיו של האדם, ובעיקר מידת האנושיות שבו. גברת לולה לדוגמא למרות כל מגרעותיה היא בעיני מומו האשה הכי טובה בעולם" רוזה אוספת אל ביתה ילדים מכל מוצא או דת ומנסה להעניק לכל אחד מהם קשר אל מוצאו וזהותו. בניגוד לרוזה , המקבלת כל אדם בלי קשר לאמונתו או גזעו, מתגלה אביו של מומו כגזען כשהוא מתפרץ ומסרב לקבל את בנו כשהוא סבור שגודל בטעות כיהודי .  בניגוד לאב דווקא רוזה, ניצולת השואה, מכריזה כי " כל העמים יש להם צדדים טובים". 

המשפט נאמר על ידי מומי כאשר לואי שרמט, השכן הצרפתי מהקומה השנייה בבניין בא לבקר את רוזה לאחר ששמע על מצבה הקשה. לפי פירושו של מומו  אדון שרמט בא לבקר לראשונה אחרי עשרים שנה שהוא ורוזה חיים באותו הבניין משום שהוא חיפש אדם שמזדהה עם מצבו. מכיוון, שגם הוא כמוה היה זקן בודד שנמצא בסוף חייו וכל שנותר לעשות הוא לחכות שתבוא השעה למות לכן, כל אפשרות לחברה היא מבחינתו נשגבת. 

במהלך כל הספר ישנה ביקורת של מומו על הטבע, על חוקיו ועל הדברים הנוראים שהוא עושה לאנשים. 

במשפט זה מביע מומו את אחת מביקורותיו על הטבע בה הוא מבקר את הטבע על השפעתו על אנשים בעת הזקנה. הוא כועס על חוסר היכולת של המבוגרים לשלוט על מוחם ועל גופם בגלל הטבע ומדמה זאת להתקף שהם מקבלים. הוא נפגע בעבור אותם הזקנים שבסביבתו על כך שמעבר לכך שהם מיצו את חייהם והגיעו לסופם הם גם צריכים לחוות את כל אותם הנגזרות להיותם זקנים כמו מחלות, חוסר שליטה על הסוגרים וכדומה… לפי דעתי הביקורת שלו באה מהמקום הזה של האומללות שקיימת סביבו כלומר, בסביבה בה הוא חי, בשכונתו חיים אנשים עניים שכל חייהם הם בסופו של דבר וסביב ההישרדות היומיומית. הם לא חווים אושר ולכן, עצם העובדה שהם חיו עד הזקנה בצורה הזאת ואז כשהם מגיעים לזקנה הטבע גם מנחית עליהם את כל גזרותיו ומאמלל אותם עוד יותר הוא מה שפוגע וכואב למומו וכתוצאה מכך הוא מבקר את הטבע.

לדעתי, הביקורת העולה במשפט זה הינה על החברה הצרפתית. ביקורת על נושא זה חוזרת על עצמה פעמים רבות בסיפור "כל החיים לפניו". במקרה זה, המשפט נאמר בביקורת על כך שהחברה הצרפתית מתעלמת מאנשים שבדרך כלל מכנים "שקופים". סיפורנו מלא בהם מאחר והוא מתרחש ברובע בלוויל מוכה הפשע והעוני שבפריז, תושבי רובע בלוויל הינם אנשים שהמזל לא האיר את זיו פניהם והם חיים בתנאים מאוד נמוכים הכוללים: עוני, זנות, אלימות וכו'. מהכתוב לעיל גם מגיע ההקשר למשפט, מומו מדבר על כך שבעולם מתוקן זונה זקנה ועזובה אשר עברה חיים מאוד קשים כמו גברת רוזה אינה יכולה להיות חסרת ערך עבור החברה הצרפתית. על החברה הצרפתית החובה לדאוג לאנשים "השקופים", על פי דעתו של מומו. 

המשפט נאמר בפגישתו הראשונה של מומו עם אביו יוסף קאדיר.

הביקורת החברתית אשר עולה ממשפט זה היא על הקשר בין ערבים ליהודים ובפרט על תורת הגזע ועל הגזענות המתרחשת באירופה וברומן.
וסף קאדיר, אביו של מומו, מופתע לגלות שבנו גודל כיהודי ומסרב להשלים עם עובדה זאת – "אני רוצה בן במצב ערבי אמיתי ולא במצב יהודי לא אמיתי".

הסופר, אמיל אז'אר יוצר אהבה בין רוזה לבין מומו ללא קשר לדתם, מומו גודל כילד ערבי אך רוזה ניסתה למסור את מואיז, ילד יהודי כדי שיוסף יוותר עליו, מה שמסמל את זה שכל אדם הוא שווה ללא הבדל של דעת גזע ומין.  מה שמלמד אותנו כחברה על היכולת לגבור על דעות קדומות גזעניות ללא הצורך לשפוט אדם לפי דתו.

את הציטוט הזה רוזה העבירה למומו כאשר הסבירה לו שעליו לקחת את בבניה החמוד ולהעביר אותו לבית מגורים של כהה עור.

הביקורת החברתית שניתן להסיק מציטוט זה היא ההבדל הגדול בחברה בצרפת ובכל העולם על השיבוץ על פי צבע עור. רוזה אמרה למומו שבנניה צריך לגדול סביב אנשיו כי עם יישאר הוא לא יסתדר, זאת אומרת שאם ימשיך לגדול עם רוזה והילדים המוסלמים יקבל יחס שונה מפני המראה החיצוני שלו והחיסרון שלו מפני שהוא הכהה עור היחיד.

אפשר להבין שמצב הנוכחי בצרפת זה פשוט לא יעבוד אם בן אדם לא השתייך לחברה הספציפית לאנשים הדומים, משמע מי שבמיעוט אין לא מקום בחברה וגורלו שלילי, על פי רוזה.

מומו מתחיל להסתכל על החברה בצורה טיפה שונה, הוא מבין שערבים הם לא השנואים היחידים אלא שיש עוד צדדים ועוד סיפורים ועוד אנשים הסובלים בגלל הגזע שלהם.

הביקורת בעצם מופנת כלפי הממסד הצרפתי שמתעלם מכל עלובי החיים עד שהם מפריעים או פוגעים לו במשהו.

הממסד מתבטא במשרד הסעד, בחוקים שאוסרים על זונות לגדל את ילדיהם ושולחים אותם ישר למוסדות שונים לבדם, בבתי חולים שמאריכים את סיבלם של הזקנים הקשישים ללא רצונם , במשטרה שלא מתערבת כשעבריינים בשכונות העוני רוצחים ונרצחים, ברשויות הרווחה והעובדות הסוציאליות שתפקידן לדאוג לשכבות המצוקה והן לא עושות זאת ואפילו מטילות חרדה ואימה לאנשים האלו

אנשים החיים בפחד מפני הרשויות האלו נאלצים להעלים את זהותם במסמכים מזויפים. הם אינם מופיעים במספר התושבים במדינה, חיים בתת תנאים, מידרדרים לזנות לפשיעה או למעון לילדי זונות, נרצחים והמשטרה והרשויות מתעלמים כיוון שהמשטרה אינה מטפלת במי שאינו קיים.

רוזה מסרבת להיות רשומה במסמכים רשמיים למדינה מאז שחרורה ממחנה ההשמדה, היא משתמשת במסמכים מזויפים ומזייפת גם את הזהות של הילדים שברשותה. אנשים אלה חיים מחוץ לחוק שלא מכיר בהם ומתעלם מקיומם. כך נוצרת חברה שהיא חסרת זהות, ללא כבוד לאחר, וחיה בתנאים בלתי נסבלים שאין להם פתרון.