שיעור ראשון 

 

יש לקרוא את הפרק הראשון והשני (עמודים 9-17). 

  

יש להסתפק רק  במידע שמופיע בשני הפרקים הראשונים. 

את תעודות הזהות יש להעלות על גבי שלושת הלוחות השיתופיים.  

השקף יכלול את הפרטים הבאים בתמציתיות: 

1. פרטי מידע על הדמות. 

2.מהות הקשר עם מומו. 

3.תכונות שניתן ללמוד על הדמות וביסוס הטיעון בדוגמאות. 

4.יש לצרף ציור / תמונה שמזכירה לכם את הדמויות כפי שהם נראים בדמיונכם. 

אין הנחתום המעיד על עיסתו, אבל אני אישה מבוגרת אז תרשו לי להעיד על עצמי, אני חושבת שאני רחמנית ואמפתית, אם אפסיק לקבל תשלום על ילד, אני לא אזרוק אותו לרחוב, אני אמשיך לטפל בו. – "כאשר ההמחאות בשביל אחד מאיתנו חדלו להגיע, לא הייתה הגברת רוזה זורקת אותו החוצה."

מומו הוא הדבר החשוב היחיד  שיש לי בחיי. מומו הוא כל מה שיש שלי וההיפך. וכאשר הוא מתעניין באנשים אחרים, שואל על אימו ומבקר נשים אחרות שיכולות להשלים את תפקיד האם- כואב לי.(" אתה ילד טוב...תעזור לי. אני אישה זקנה וחולה. מאז שיצאתי מאושוויץ, יש לי רק צרות.... חיבקתי את צווארה ונישקתי לה" עמ' 16. )

התכונות שניתן ללמוד ולהבין עליי זה  שאני רגישה, בלתי יציבה וחרדתית (- ניתן לראות זאת בסיטואציות בהן כל מה שמומו  אומר ועושה משפיע עליה מאוד. "היו כל האחרים צורחים יחד איתי וגברת רוזה הייתה מוצאת את עצמה עם שבעה ילדים התובעים את אמם בזעקןת אימים, ועושה ממש התקף של היסטריה קבוצתית. היה הייתה תולשת את מעט השערות שנותרו לה ובוכה בגלל כפיות טובה מליטה את פניה בידיה ובוכה בלי הרף" עמוד 14..

"היא הייתה נכנסת, מריחה את החרא ומתחילה לצרוח: 'זה אושוויץ! זה אושוויץ!, 'כי גירשו אותה לאושוויץ של היהודים" עמוד 11.  )
אך,אני חושבת שאני בעלת חמלה ואכפתיות, ניתן לראות זאת במקרים שהפסיקו לשלם על ילדים האחרים במעון אבל אני עדיין טיפלתי בהם ולא הוצאתי אותם מהמעון.

אני אוהבת את מומו, ולכן אני לפעמים לא מספרת לו הכל, גם לו את זה שהוא יתום ואני מקבלת כסף בשביל לדאוג לו. יש דברים שלא צריך להגיד לילדים קטנים... גם אם הם בוגרים כמו מומו. אני גם צריכה אותו מאוד, והוא יודע את זה והוא הכי עוזר לי מכל ילדי-הזונות- "אתה ילד טוב מומו, תתנהג יפה. תעזור לי. אני אישה זקנה וחולה, מאז שיצאתי מאושוויץ יש לי רק צרות."

שלום, אני רוזה. 

אני מנהלת בית של ילדים של זונות שמביאות לי אותם כדי שהרשויות לא ייקחו אותם.

נולדתי בפולין וחייתי שם בצעירותי. שנים רבות התפרנסתי מזנות במרוקו ובאלג'יריה אז אני יודעת לדבר ערבית.

בגלל שאני יהודיה, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה לקחו אותי לאושוויץ ולמזלי איכשהו שרדתי את המחנה, ועכשיו אני גרה עם הילדים בצרפת. המון הורים לא משלמים על הילדים שלהם ואני מתה להעיף אותם מהבית! הם כל היום מחרבנים לי בבית ועושים לי בלגאן. אני כבר זקנה וחולה ואין לי את הכוחות להתמודד עם הילדים האלה. יש ילדים שאני אוהבת ויש כאלה שאני שונאת אבל מכולם אני הכי אוהבת את מומו. בזמן האחרון הוא גילה שמשלמים לי כדי לדאוג לו אבל אני באמת אוהבת אותו והוא חשוב לי.

שלום, אני רוזה. אני מנהלת בית של ילדים של זונות שמביאות לי אותם כדי שהרשויות לא ייקחו אותם. נולדתי בפולין וחייתי שם בצעירותי. שנים רבות התפרנסתי מזנות במרוקו ובאלג'יריה אז אני יודעת לדבר ערבית. בגלל שאני יהודיה, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה לקחו אותי לאושוויץ ולמזלי איכשהו שרדתי את המחנה, ועכשיו אני גרה עם הילדים בצרפת. המון הורים לא משלמים על הילדים שלהם ואני מתה להעיף אותם מהבית! הם כל היום מחרבנים לי בבית ועושים לי בלגאן. אני כבר זקנה וחולה ואין לי את הכוחות להתמודד עם הילדים האלה. יש ילדים שאני אוהבת ויש כאלה שאני שונאת אבל מכולם אני הכי אוהבת את מומו. בזמן האחרון הוא גילה שמשלמים לי כדי לדאוג לו אבל אני באמת אוהבת אותו והוא חשוב לי.

קיימתי את עצמי במרוקו ואלג'יר אחרי השואה, ולכן אני יודעת ערבית ויכולה לדבר עם מומו בערבית, והוא מדבר איתי ביידיש. הילד הוא ילד גדול, צריך לעזור לי והוא עושה זאת לרוב, אך עדיין ברוב חוצפתו דרש את אימו, שאל אליה, כאילו איני מספיקה "כשהתחלתי לתבוע את אימי, כינתה אותי גברת רוזה שחצן קטן ואמרה שכל הערבים דומים – תן להם אצבע והם ירצו את כל היד" (עמוד 14) . מומו הוא הילד האהוב עלי מכולם, ואני הזכרתי לו את זה כששאל על ההמחאות שאני מקבלת עבורו. אני מקבלת המחאות מהורי הילדים, ילדי הזונות, אך גם הן אינן מספיקות לקיום בבניין עם מעלית, והן לא המחאות גדולות במיוחד.

בריאותי לא טובה גם בגלל התשעים וחמישה קילוגרם המקשה עליי מאוד את התנועה ואפשר לחלוטין להגיד שאני אישה שמגיע לה מעלית!

נולדתי בפולין,חוויתי את זוועות אושוויץ ומאז חרדות ופחדים לא נותנים לי מנוח. קיימתי את עצמי במרוקו ובאלג׳יריה ומשם אני יודעת את השפה ערבית. פעם הייתי באמת אישה יפה אבל אחרי כל מה שעברתי שום דבר לא נשאר אותו דבר.

לשם פרנסה, אני מנהלת מעון חשאי לילדי הזונות בצרפת.

היה לי חשוב לחנך את הילדים, ללמד אותם על מוצאם ועל הדת שלהם ולחיות כולם ביחד בשלום.

במעון הכרתי את מומו ועימו יש לי קשר מיוחד משאר הילדים במעון,קיבלתי אותו כשהיה בן שלוש ועד היום הוא אצלי הוא הותיק מבין כולם, כי לרוב הילדים במעון הולכים ובאים, אפילו שיקרתי בקשר לגילו של מומו שישאר עוד אצלי..

לא אשקר לא היה קל עם מומו לפעמים היה מחזיר אותי לזוועות אושוויץ כאשר היה מחרבן בפינות הבית והייתי חוזרת ורואה את מה שהוא עשה. ״הייתי מריחה את החרא הייתי צונחת יחד עם החבילות לכורסה ובוכה״, גם כשגילה שאני מקבלת תשלום כל חודש עליו הייתי צריכה להשבע לו שאני באמת אוהבת אותו, מומו חיפש תשומת לב והייתי צריכה להיות שם בשביל לתת לו.למרות הכל הוא היה עוזר לי עם שאר הילדים בגלל שאני כבר מבוגרת וקשה להתמודד עם כל הילדים לבד.

הרגשתי שמומו הוא כמו הבן שלי ואהבתי אותו ללא תנאים.

 

אני עסקתי בזנות עד גיל 50, ואז עשיתי הסבה מקצועית ואני שומרת על ילדי זונות. מומו הוא הילדת שאני שומרת עליו הכי הרבה שנים.

תכונה: מתוסכלת (אחת המרסנת את רגשותיה ככל האפשר)
בתקופה שהילדים חיקו את מומו ועשו צרכים ברחבי הבית רוזה הייתה חוזרת ו"צונחת לכורסה ובוכה". היא לא השתמשה באלימות או צעקה, אלא הכילה בתוכה את כל התסכול. 

בפרנסה כמו שלי צריך להזהר מלאהוב ילדים. הם יכולים להיעלם בכל רגע נתון. גם ילדים שנשארים אצלי יותר זמן, כמו מואיז - לא תמיד משלמים עליהם. זה מתסכל אותי ואני לפעמים מתעצבנת עליהם גם אם זה לא באשמתם. באופן אכזרי, יש משהו מרגיע בזה שאיש לא מתעניין במומו, ושהתשלום עליו מדויק כמו שעון. אני לא מתעצבנת עליו בהקשר הכלכלי, לא מפחדת שכל רגע מישהו עלול לקחת לי אותו, וזה מאפשר לי, למרות שאני יודע שזה מסוכן, להיקשר אליו קצת יותר.  ("ידעתי שעבור גברת רוזה אני משהו יציב" עמ' 16; "..ואני ידעתי שהיא אוהבת אותי יותר מכל הילדים" עמ' 14). אני מרחמת על כל הילדים האלה ("אם מישהו מפסיק לשלם, אני לא בועטת אותו החוצה" עמ' 15). גם אכפת לי מהזהות והעתיד שלהם, למשל את בנניה דאגתי לשלוח לשכונות השחורות, כדי שיתרגל לאנשים עם צבע עור דומה לשלו. שכנה מקסימה שלנו שמקיימת את עצמה - שמו שהייתי עושה בעצמי, מזמן - עמדה בסכנה מול המשטרה, ומיד נענתי לבקשתה והעדתי עבורה עדות שקר. כמו שכל אחת הייתה עושה עבור מי שהיא אוהבת.

 

טוב שיש לי את מומו, מומו הוא אחד מילדי הזונות שאני מטפלת בהם ונקשרתי אליו קצת יותר מידי. בדרך כלל רב הילדים לא נשארים להרבה זמן, אני מוצאת להם בית קבוע. בשנה האחרונה כבר הפסקתי לקבל תשלומים עליו ועל עוד כמה ילדים, אבל אני משאירה אותם איתי. מומו עוזר לי, הוא נשאר לצידי ומשמש לדוגמה לשאר הילדים, לפחות מתי שהוא לא עושה צרות. 

השם האמיתי של מומו זה מוחמד, הוא ילד ערבי, לא שיש לי בעיה עם זה, אני הגונה מאוד בעניין הגזע, רק מקווה שהדעות הקדומות לא נכונות. זאת לא עבודה קלה לטפל בהם, במיוחד לא לי, שכבר מגיע לי לנוח אחרי שעברתי את השואה. אבל אתם יודעים, אני כבר זקנה ועייפה, אבל בתוך ליבי יש לי מקום חם אליהם.