כתיבה רפלקטיבית על נושא שנלמד ונחקר יכול להתבסס על ידע ויכול להתבסס על חוויה ויכול לשלב את שניהם. חשוב שהוא יהיה, לפחות בעיני, לא מעיק מדי, ושלחוויה ולזיכרון ולרגש יהיו משקל גבוה יותר מהידע. עמדה זו נובעת מההנחה שלי, שמה שנחרט בזיכרון הוא מה שנעטף ברגש כלשהו.

הפנימי של ה יוצר ושלנו עצמנו. כתיבה זו מיצרת מרחב משותף בו העולם הפנימי שלנו ושל היוצר נפגשים. תודה על קורס נפלא.

מאוד נהנתי מתרגולי הכתיבה הממוקדת והחופשית; זהו כלי שבהחלט אבחר ליישם בשיעורים שלי (כבר החל ממחר). אני חושבת שהוא יכול לשבור את השגרה ולאפשר לתלמידים מרחב של הבעה עצמית חשוב מאוד, כפי שרק שיעור ספרות יכול לאפשר. מה גם, אלו תרגילים שיסייעו לתלמידים ולתלמידות להתמודד עם חוויות ומחשבות שאולי לא ידעו אפילו שעליהם להתמודד איתם, להביע עצמם ורעיונות חדשים ולתרגל כתיבה, שזה כל כך חשוב לדעתי.

במהלך תהליך הכתיבה שמתי לב שאני נעה בין אינטואיציה לרציונל: מצד אחד אני כותבת מתוך תחושה, מתוך צורך לבטא משהו פנימי; ומצד שני אני בוחנת כל משפט, מנסה לדייק, לבחור מילה שתעביר את המשמעות באופן צלול ומכבד.

הבנתי שהכתיבה שלי מתפתחת במיוחד כשאני מאפשרת לעצמי להאט, להקשיב למחשבה לפני שהיא הופכת למילים. ברגעים האלה, הטקסט נהיה עמוק יותר, אישי יותר, ומדויק יותר.

אני גם רואה איך עם הזמן אני הופכת להיות מודעת יותר לקהל הקוראים שלי — אני מבינה מה עשוי לרגש, מה עשוי לבלבל, ומה צריך חיזוק. זה הופך את הכתיבה לא רק לפעולה טכנית אלא לתהליך של הקשבה, של אמפתיה, ושל צמיחה.

בסופו של דבר, כל כתיבה שאני מייצרת היא הזדמנות ללמוד על עצמי: על הדרך שבה אני חושבת, על מה שמפעיל אותי רגשית, ועל איך אני רוצה להשפיע על מי שקורא אותי.

וגם הרגשתי שתרגיל הכתיבה הממוקדת היה אישי מאוד. זה פרץ איזה סכר אבל גם הקשה עליי... בכל אופן כשהייתי ילדה ונערה כתבתי הרבה. כילדה המצאתי סיפורים ובמשך שנים כתבתי יומן און אנד אוף. לא רואה איפה זה קורה היום

. כן נהינתי מזה, פשוט הרגשתי שזה לא כל כך פרקטי (אולי הבעיה בי - הפחד מלאתגר אותם). הפחד מלדרוש משהו שאינו מניב תוצאה מיידית וציון מיידי.

עם זאת אני מעריכה את התלמידים שלי. חושבת שהם נהדרים. האם אעז לאתגר אותם גם שם?

התחברתי מאוד ליחידה, ומזה שהייתי צריכה לחשוב בתור רבי יהודה הלוי.

אני אקח את הרעיונות גם לכיתותיי.