הניצב ברקיע האפור,

האכזבה את התשוקה מפוררת,

והיא נעלמת באור.

עוד רגע ודף ספרי פה נסגר,

וספר חיים אחרים ייפתח,

שלהבות אחרות בו יוצתו,

ותשוקות אחרות תלהטנה.

אפרד כך...

מקנא אני בבא אחרי,

בו רגשות אחרים פועמים,

מישהו אחר הוא הגיבור הראשי,

ומיתרים אחרים רוטטים.

אפרד כך...

אך קרן תקווה בי זוהרת עדיין,

זורחת כקשת בוהקת באור.

בכל זאת לא לנצח אעלם מן העין,

אם אמות גם אני ולא אחזור.

הן אם ידפדפו הבאים אחרי בין דפי,

מן השורות תפזז נשמתי.

חי אני בשירי,

ובזה העפר נשמתי לא תנוח לעד.

עת צעירים בדפי ספרי יביטו -

בכל זאת אינני נפרד...

יהא זה לעילוי נשמתו של הנער גאבור ארדש, בין ששת מיליוני הנספים בשואה. יהי זכרם ברוך. 

אל תסתכלי לאחור, גם אם זה בוער בפנים,
גם אם הלב נשבר, את עדיין בין החיים.
הזיכרונות צורבים, כמו אש על העור,
אבל הזמן ירפא, גם אם עכשיו זה לא ברור.

הצללים שאת רואה, הם רק פחד מהיום,
אבל את אור בפני עצמך, אל תני להם מקום.
כל דמעה שנפלה – היא סימן שנלחמת,
וכל פעם שנפלת – זו סיבה שקמת.