לדעתי השקפתו של רמב"ם יותר רלוונטית לימינו. זאת משום שהרבה נערים בימינו בקיעים בעובדות מדעיות ופילוסופיות מהעולם החילוני. ולכן הדיונים בתוך הכיתה חיובים להיות מבוססים של ידע כלל עולמי.

אני תוהה כיצד ניתן לעורר בתלמידים את הרגש הדתי, ואת הכרת הרוחניות, את שמותר האדם מן הבהמה.

אין לי תשובות כרגע.

יש תימוכין לכל דבר.

היחס בין התורה לבין מקורות ידע חיצוניים היא לא רק שאלה של יישוב סתירות אלא של הפריה. האם התורה יכולה להיות מובנת ועמוקה יותר כתוצאה ממקורות אחרים?

ברור כי תלמידים צריכים את שתי הגישות. אבל להדגיש את ריה"ל .

ב. לא שינתה את דעתי.

המדע והפילוסופיה צריכות להשתלב באמת הזו. במקום שיש סתירה בין המדע לתורה - לנסות למצוא את החיבור, ואם לא מוצאים - לצדד באמת של התורה.

בימינו עם כל החידושים הטכנולוגיים, ניתן יותר ויותר לראות את האמת של התורה שמקדימה את הזמן. המדע ( למי שצריך הוכחות...) מוכיח את אמיתות התורה. יש לכך דוגמאות רבות כגון הפלאפון הנשמע מסוף העולם ועד סופו, האולטרסאונד - שומעים את הקולות... ועוד.

עם זאת, יש משהו בתפיסה של הרמב"ם, שהופכת את התורה לגדולה יותר. הרמב"ם מכניס את החכמה לתוך התורה ובכך מרחיב את היריעה, ונותן רוחב דעת שיכול להתחבר היום ולהתקבל בצורה טובה

אני חושב שגם ריה"ל נעזר בכלי החכמה, כמו הדקדוק והשירה בשביל למצוא את עומק התורה שלו. הרמב"ם בוודאי

מצד שני בתקופתנו יש גם למדע יסוד מוצק וידוע, תקופה שיש בה מקום לשכל, מדע ובהירות ולכן הרמבם חשוב גם הוא

השילוב בין שניהם המתאים לתקופתנו

ואיפה להיתרם ממקורות חיצוניים

כשהדגש הוא מה מקדם את התורה ולא מה יאמרו בגויים.

עם זאת היחידה גרמה לי להבין מחדש את עומק הגישה של רבי יהודה הלוי, במיוחד בהדגשת החוויה הדתית והמסורת כבסיס לאמונה. היא מזכירה שלא הכול נמדד בכלים שכליים ושיש ערך גדול לחוויה לנאמנות ולזהות.

כמורה אני פוגש את המתח הזה בכיתה לא מעט. עבור אוכלוסיית התלמידים שלי נדמה לי שהשילוב חשוב. בסיס של אמונה ושייכות כפי שמדגיש רבי יהודה הלוי, יחד עם פתיחות לשאלות ולידע כללי ברוח הרמב״ם. בפועל הגישה של הרמב״ם מספקת לי כלים חינוכיים להתמודד עם שאלות שמגיעות מהעולם, אך התזכורת של רבי יהודה הלוי שומרת על מרכז הכובד הערכי והזהותי של התורה.

ראשית לבסס אמונה יציבה, ואז לחקור אותה. כלומר קודם כל בלי פילוספיות, ורק לאחר שיש לך אמונה יציבה ובטוחה, תוכל להתקדם בגישת הרמב"ם, חקירה עיונית.

אולם כדי להבין את העומק יש צורך ללמוד את החוכמות החיצוניות, אולם לא כדבר בפני עצמו, אלא כמשרתות בפני התורה, כשפחה בפני גבירתה.

בדור כזה צריך את גישת החקירה מצד אחד, אולם מצד שני לחזק אמונה יציבה שלא תתערער גם במהלך החקירה. כלומר לחקור, אבל כמו שאומר הרמב"ם במורה הנבוכים על גישתו של אריסטו, לא להוציא מקרא מידי פשוטו בגלל דעות לא מוכחות.

בדור שלנו, הדגש על החיפוש השכלי פחות חזק מהדורות של ימי הביניים.

עובד ה' של דורנו ברובו יותר מחפש את עבודת ה' בדרך החוויתית יותר

היחידה מחדדת את המתח בין מקורות ידע שונים וגורמת להבין שיש צורך בבירור מה נחשב הוכחה ודאית ומהי פרשנות. אני מזדהה יותר עם הגישה המאוזנת שמאפשרת פתיחות לשכל ולמדע לצד שמירה על יסודות התורה.

כמורה, הגישה הזו פוגשת אותי בשאלות של תלמידים על סתירות בין מדע לתורה, והיא מתאימה במיוחד לאוכלוסיית התלמידים שלי, משום שהיא מאפשרת שיח פתוח, חשיבה ביקורתית ושמירה על אמונה יציבה.

היחידה גרמה לי לחשוב על האופן שבו ניתן לשמור על נאמנות למסורת לצד פתיחות לרעיונות חדשים. היא חידדה עבורי שהמתח בין אמונה לידע חיצוני רלוונטי גם כיום.

הסוגיה פוגשת אותי כמורה כאשר תלמידים שואלים שאלות ומבקשים לחבר בין עולמם לבין התורה. עבור התלמידים שלי, גישת הרמב"ם מתאימה יותר, משום שהיא מעודדת חשיבה, בירור ושילוב בין אמונה לידע.

כדאי להכיר היסטוריה של התקופה, בזהירות וגם בזה וכמובן בכל דבר אחר לחפש מישהו יראה שמים וללמוד ממנו