בסוף המלחמה הוא חזר עם הכידון הזה וסיפר שמצא אותה יחד עם מטבעות מתקופת בית ראשון (שאותן תרם למוזיאון ישראל) בתוך משוריין סורי.

כשאבא שלי היה מספיק גדול סבא דבל׳ה סיפר לו את הסיפור הזה והביא לו את הכידון בתור מזכרת.

לצערי לא הכרתי את סבא דבל׳ה כי הוא נפטר לפני שנולדתי, אבל אני קרוי על שמו (אלון דב) ובצורה מסוימת אני גם מזכרת :)

הוא סבא של אבא שלי.

הוא עלה מבגדד, עיראק. והתגורר בטירת הכרמל. הוא היה חייט. קראו לו "החייט מבגדד" ועשו עליו תערוכה בטירת הכרמל.

לא הכרתי אף פעם מישהו שחי עד גיל כזה.

אני זכיתי 😊

אני אהבתי אותו מאוד, אני מתגעגעת אליו.

תמיד נאהב אותו. הוא שומר עלינו מלמעלה.

מאז המטבע עובר במשפחה מדור לדור וניתן לראות עליו את פניו של הצר עצמו.

אבא של יוסף, אליהו עבאדי, ממציא העוגיות המקוריות, היה מכין עוגיות מזרחיות ענקיות במאפייה שלו ומוכר אותם בשוק מחנה יהודה בירושלים, כשהוא מסתובב ברגל עם מגש גדול על ראשו ועליו העוגיות.

סבא וסבתא, יוסף ושמחה עבאדי, הקטינו את גודל העוגיות לאלה שמוכרים כיום, ובכך הרחיבו את תפוצת העוגיות לכל הארץ והעולם.

את סבתא רבתא שמחה עבאדי, הספקתי להכיר ומאוד אהבתי אותה.

היא הייתה מביאה לנו עוגיות בכל מיניי סוגים. היא נפטרה כשהייתי בת 6. אני מתגעגעת אליה מאוד.

סבא רבה שלי שמר אותם עד היום,ואני מתכוון לשמור אותם כל הזמן(כל החיים שלי).

ולמסור לדור הבא.

בתמונה אני עם משפחתי , אבא בן ואופרי עם סבתא רות

אור לא זכה להכיר את סבתא רות

היא נפטרה כאשר אמא שלי גלתה שהיא בהריון עם אור.

סבתא הייתה בת 98

סבתא רות אהבה מאד שהיינו באים לבקר אותה בבית אבות.

היא הייתה מביאה לנו ממתקים.

אנו הולכים להפעות באוהל שם.

מפזרים של ספריי שלג

למחורת עושים על האש עם המשפחה המורחבת

אלי היה איש ים. הוא היה היה שט באוניה כדי לסחור . במהלך השייט סבא אלי היה יושב על הסיפון ומעשן את המקטרת. כשנפטר,אבא הביא את המקטרת הביתה. המקטרת היא מזכרת מסבר אלי.