האבירים הגיעו ממשפחות אצולה והפנייה אליהם הייתה בתואר "סר". בתמורה לשירותם הם קיבלו כסף או אדמות מהאדון, והיו חיים באחוזות קטנות בתוך האחוזה של האדון.

המועמדים לאבירות נשלחו בהיותם בני 7-9 מבית הוריהם לבית האדון. שם הם למדו להכיר חלק מתפקידי היום-יום בבית האדון: טיפול בסוסים וברתמותיהם, בכלבי הציד, במגינים ובכלי הנשק. 

בגיל 12  החל המועמד לאבירות באימונים צבאיים: הוא למד להשתמש בכלי נשק - חרב, רומח, מגן, חץ וקשת ולשלוט בסוס, שהיה כלי מלחמה. כמו כן הוא התאמן בתקיפת דמות דֶמֶה, באימוני סַיִף ובהתגוששות וכן בצַיִד. בדרך כלל סיים המתחנך לאבירות את אימוניו הצבאיים בגיל חמש עשרה והיה לנושא כליו של אביר.

בין גיל 16-19 תואר האבירות הוענק למועמד בטקס מיוחד. האביר כרע ברך מול מעניק האבירות: מלך או מלכה, נסיך או נסיכה, אדון או גבירה. מעניק התואר היה טופח בעדינות על כתפו הימנית של המועמד עם צידה השטוח של החרב, מעביר אותה מעל ראשו וטופח על כתפו השמאלית. לאחר שעשה זאת, נעמד האביר על רגליו וקבל את הסמל של מסדר האבירות שאליו צורף.

האבירים נהגו לערוך משחקים ותחרויות שנקראו "טורנירים" בהם ניסו להפיל זה את זה מעל הסוס בעזרת חרבות או רמחים, לפי חוקים מסודרים.

שריון לוחות- שריון מתכת המורכב מלוחות. כך מצד אחד האביר היה מוגן, ומצד שני ניידותו לא נפגעה.

קסדה – הייתה חלק משריון האביר. היו בה חריצים לעיניים על מנת לאפשר לאביר לראות את שדה הקרב, אך בכל זאת הם הגבילו את שדה הראייה. כדי לפתור זאת יצרו מגן עיניים שניתן להרימו ולהורידו בעת הצורך.

דגל – בימי הביניים שימושם העיקרי של דגלים היה לשם זיהוים של מנהיגים בשדה הקרב.

סוס – הסוס שעליו רכב האביר העניק לו יכולת תמרון גבוהה.