כאילו מישהו בא עם מכחול ענק וצייר, עשיתי סיבוב מסביב לכמה בתים וחזרתי הביתה.

לקחתי לי קצת קורנפלקס עם חלב וישבתי לאכול בגינה, היה מן שקט כזה עם כמה ציפורים שצייצו, בעיר זה אף פעם לא היה ככה.

זוהי פסקה מתחילת הסיפור שלי, בפסקה מתואר גיבור הסיפור מתפעל מיופיו של הקיבוץ לאחר שגר כל השנים בעיר צפופה.

הקשר הוא שהשיר מדבר על מבוגר שנשאר ילד באופי ולכן ציירתי מוצץ המסמל תינו ושפם המסמל בגרות. 

עבדתי בטכניקת שילוב חומרים (גם טושים וגם עפרונות) כי לדעתי זה מביע את ההבדל בין ילד למבוגר אך כשהוא משולב זה אחרת.

יאנקו מהעיר התחתית/יהואש ביבר

בציור ניתן לראות את הים שמסמל את ההתרחשות המשמעותית בסיפור אשר התרחשה על הים.

עבדתי בטכניקת מרקרים זוהרים כדי לסמל את העובדה שזה היה הרגע הכי יפה בסיפור בעיני שבו יאנקו הגיע לים בניגוד למה שהיה מותר לו וסוף סוף ראה מעט את הבחוץ.

"זה עד כדי כך שקוף? אתה חושב שעידן הבין את זה?" הוא אמר בדאגה.

"לא, אני בטוח של- או!" צעק בכאב בתאומיות בזמן שגיא נתן לי אגרוף לפנים.

"למה לעזאזל זה היה-" ואז הבנתי.

"נו, נו, נו... לא רע, גיא. לא ציפיתי ממך לזה... יפה מאוד..." שמעתי את עידן אומר בזמן שהוא מתקרב אלינו.

"שלא תחשוב שאתה יכול להתחמק ממני, חנון" עידן אמר, עם חיוך מרושע.

לפתע הרגשתי יד דוחפת אותי לכיוון אחר. זה היה יואב.

"סליחה שלא הייתי שם כדי לעזור לך"

הורי לא מבינים אותי,
 הם פשוט מעצבנים אותי.
 שואלים אותי המון שאלות,
 אין להם גבולות!

אפילו כשאני מתראה עם חברים,
 הם באים ומחטטים.
 אותי זה מעצבן. 
 איך להגיד להם?

לא משחררים, לא מרפים.
 האם הם מודעים?

הוריו של גיימס באים אליו לחדר ונראים כאילו שבאו לבשר משהו עצוב מייד גיימס נבהל וקפץ מהמיטה שלו ושאל בבהלה : "מה קרה!!!"

הוריו : שאליו ,"יש לך החלטה, נשמח שתיהיה איתנו.

 כנראה שמה שלבשתי לא היה הדבר הטוב ביותר ללבוש. מיד לאחר שאימי הורידה אותי והלכה לה לדרכה, נותרתי אני, לבדי אל מול בניין האבן הגדול שנקרא "בית ספר" הלכתי אל כיתתי שהמנהלת הראתה לי בסיור שהיא עשתה לתלמידים החדשים לפני יומיים. רק שהייתה בעיה אחת, לא היה לי מושג עם מי אני לומדת. נכנסתי לכיתה, דבר ראשון הבחנתי בחבורה של נערות שנראו מאוד, איך לומר את זה, 'גירליות' כולן שם לבשו כחול ורוד או צהוב, כולן היו עם סקיני ג'ינס והיו עם הטלפון ביד, אני מניחה רק שהן היו בטיק טוק או אינסטגרם. הן העיפו מבט אחד בי וסקרו אותי, מכף רגל ועד ראש. הרגשתי נורא, ידעתי שהיום הזה לא הולך להשתפר.

התעוררתי בשעה עשר וחצי, ולאחר ארוחת הבוקר הלכתי לבית העץ בו אני וחבורתי 

נפגשים כל יום בחופש הגדול בשעה אחת עשרה ועשרים.

חבורתי מונה אותי, את איתן, עומרי, ואיתי.

שיקנו שניים מול שניים, אני ועומרי מול איתי ואיתן.

אני מאוד אוהב את איתן בגלל שאני מכיר אותו מאז שאנחנו בגן, אז רציתי להיות איתו אבל לבסוף התפשרתי כדי שזה יהיה הוגן.

במהלך המשחק רצתי לכל אורך המגרש עם הכדור ולפתע איתן נכנס לי ברגל עם גליצ' מלוכלך מאוד.

כאב לי כל כך שאפילו לא חשבתי וישר קמתי, תפסתי את איתן בחולצה ונתתי לו מכה לכיוון הפנים.

איתן אמר ישר סליחה אבל זה לא עניין אותי, הוא כמעט שבר לי את הרגל שפשוט במקום להוציא את העצבים בדרך רגילה, הוצאתי אותם עליו.

לאחר המכה לכיוון הפנים של איתן, הוא החליט  שלא זה מספיק והוא החזיר לי בסטירה חזקה על הלחי שלי.

אני לא האמנתי שהוא עשה את זה ובאתי להרים אבן מן הרצפה, אבל למזלי חבריי תפסו את שנינו והפרידו כוחות.

איתן התגרה בי כל כך ואמר לי: "תראו את רועי, הוא צריך אבן כדי לנצח אותי כי הוא יודע שאני אקרע אותו בלי האבן הזאת".

בתשובה עניתי לו בקללות לא הולמות ונוראיות של היו צריכות להאמר.

עומרי ואיתי אמרו: "תגידו לנו אתם משוגעים, עד לפני שתי דקות הייתם החברים הכי טובים, איך זה קרה שאתם תוקפים אחד את השני ככה בלי רחמים!".

באותו הרגע התחלתי לפרוץ בבכי, לא האמנתי שעשיתי את הדבר הנורא מכל, תקפתי חבר.

איתן המשיך להתגרות בי ואמר " זה ברור, כזה בן אדם בוגד יעשה את זה בלי לחשוב פעמיים".

אמרתי לו: "איתן, זה בכלל לא היה קורה עם לא היית נכנס בי, כולם ראו שזה היה במטרה לשבור לי את הרגל".

באותו הרגע עומרי אמר: "די כבר עם זה אתם לא ילדים בני ארבע, כולה משחק כדורגל תפסיקו כבר".
לאחר ששמעתי את המשפט הזה, משהו נכנס לי למוח ואני פשוט הבנתי שלא עושים כזה דבר, גם אם זה הדבר הכי נורא שחבר יכול לעשות לך.

אמרתי לאיתן: "איתן בוא נשכח ממה שקרה פה הרגע, אנחנו החברים הכי טובים, אני רוצה לבקש ממך סליחה כי הבנתי שזה לא היה בסדר".

איתן בתגובה ענה לי: "אתה גבר רועי, רק גברים מבקשים סליחה ואני סולח לך כי אני יודע שאתה בן אדם טוב"

עניתי לו: "תודה"

ושנינו לחצנו את היד אחד של השני ואמרנו שלנו זה לא יקרה לעולם.

31\8\2017 

היי קוראים לי רוני, 

אימא שלי הציעה לי לכתוב יומן אז התחלתי. 

אני מחר עוברת לבית ספר חדש כיתה חדשה ילדים חדשים, 
אני קצת מפחדת.. 

אבל אימא אומרת שאני מאוד חברותית 
אז אני מאמינה לה. 

אני מקווה שיהיה טוב מחר..

טוב  אני צריכה ללכת לישון כי מחר בית הספר. אני יכתוב מחר איך היה לי,
 אני נורא מתרגשת.. 

רוני 

ואם הייתי יכול לדעת
מי אני באמת
אולי כבר על עצמי
הייתי מגלה את האמת.

 אולי הייתי יכול לדעת
מאיפה אני בא
ולאן אני הולך
ובראשי שום דבר
לא היה מסתבך.

 אולי לא הייתי
נאבד בתוך עצמי
ומרוב בלבול
לא מבחין בין צידי
הימני לשמאלי.

 ועכשיו אני מוכן להבין
ולהפסיק להסתבך בתוך עצמי
כי אני כבר יודע
מי אני.

למחרת נפגשתי עם החבורה בחנות המכולת בשעה שקבענו, היא כבר חיכתה לי שם.

"מה המבחן שלי?" שאלתי.

"הו לא, זה רק השלב הראשון" המנהיג ענה.

"עשינו אסיפה והחלטנו שאתה צריך לגנוב עוגה מהמקרר בחנות." נערה גבוה שהייתה חלק מהחבורה אמרה.

לבי החסיר פעימה. איך אני אמור לגנוב עוגה? אני יכול לגנוב תפוח או חטיף קטן אבל עוגה?

"אין בעיה" אמרתי.

במהלך המחצית הזו, שחולקה לשני חלקים, חקרנו והתעמקנו בשני נושאים מרכזיים שבכל אחד מהם עסקנו בחצי מהמחצית: שירה וסיפורים קצרים. בחלק הראשון, למדנו שירה, וחקרנו שירים כגון: "איך שיר נולד", "כובע קסמים" "עוף גוזל", "ניגונים" ועוד. השירים היו מגוונים ושונים זה מזה, חלקם היו בשפה שקל להבין, וחלקם היו בשפה גבוהה וקשה יותר. 

בתחילת תהליך הלמידה של כל שיר, ניתחנו והוצאנו מילים קשות, על-מנת להבין טוב יותר את משמעות השיר, ואת המסר שעומד מאחוריו. לאחר ניתוח השיר, קיבלנו משימות כתיבה בהשראתו, שסיכמו את תהליך הלמידה על השיר. 

במהלך הלמידה על השירים, התחלנו ללמוד גם את מקצוע האומנות שהתקשר לשירים שחקרנו, בחלק הראשון של הפרוייקט בספרות. כל אחד בחר שיר וצייר בהשראתו עטיפת דיסק, וציור של דימוי מהשיר. 

לאחר שסיימנו ללמוד על שירים, עברנו ללמוד על סיפורים קצרים. ובדומה ללמידה על שירה, ניתחנו גם אותם ולמדנו מושגים רבים הקשורים לתחום הסיפורים הקצרים, כגון: "אקספוזיציה", "קונפליקט" ועוד. בין הסיפורים שלמדנו במהלך המחצית, היו גם: "בארבה ניקוס", "מלכת החצר", "יאנקו מן העיר התחתית" ועוד. הסיפורים הציגו קונפליקטים (בעיות, סיבוכים) הקשורים לגיל שלנו ולמה שאנחנו חווים ביום יום, ודרך הסיפורים יצא לנו לראות את הקונפליקטים שלנו בצורה אחרת ומזווית שונה. בין למידת הסיפורים הקצרים, עסקנו במשימות בהשראתם כגון: סוף חדש לסיפור, אפיון דמויות, ואפיון הסיפור עצמו. 

המחצית הזו עברה במהירות, ועברנו דרך ארוכה בלמידת ספרות, אשר אותו לא למדנו קודם לכן, ביסודי. במהלך המחצית, העשרנו את הידע שלנו בתחום הספרות ולמדנו מיומנות חשובה לחיים. בפרוייקטים שביצענו במחצית, עבדנו בקבוצות ופעלנו בעבודת צוות. עברנו משברים, קשיים משותפים, ריבים ומחלוקות בתוך הקבוצה, אבל בסופו של דבר התמודדנו, התפשרנו, והגענו לתוצר סופי שהיינו מרוצים ממנו אחרי שעבדנו עליו רבות. 
לסיום, אנו רוצים להודות לגילה ולקרין, שליוו אותנו, שתמכו בנו ושהיו שם תמיד לעזרה, בדרך שעברנו במהלך השיעורים. נוסף על כך, אנו רוצים להודות לכן על הידע הרב שצברנו בזכותכן במהלך השיעורים שהיו לנו. נתגעגע מאוד. 

מוקירים לך תודה, כיתה ז'8.

(את ההסבר כתבו אריאל וענבר עם עזרה מהסטודנטית עמית)

אני הייתי ילדה מאוד חייכנית ונורא אהבתי צבעוניות ובמיוחד אהבתי ורוד, הייתי כל הזמן לובשת ורוד וכל הדברים שלי היו ורודים אפילו המחברות שלי היו ורודות.

כשהגעתי לחטיבה אף אחד לא לבש ורוד ולא היה להם אפילו לא פריט אחד ורוד חוץ מילדה אחת שהיה קלמר ותיק ורודים אבל אפילו היא נראתה כאילו היא מתביישת בהם, ניגשתי אליה ושאלתי למה לאף אחד אין אפילו משהו אחד ורוד והיא הסתכלה עלי במבט מוזר אפילו קצת חושש "מאז שאיילה הצטרפה לכיתה אף אחד לא מעז להסתובב עם ורוד וכל מי שיש משהו ורוד עובר חרם", אמרה בעיניים עצובות וידעתי שורוד היה מאוד חשוב לה והיא עברה חרם.

מייד שאלתי מי זאת האיילה הזאת והיא אמרה: "איילה הצטרפה לכיתה שלנו לפני שנתיים ובכל פעם שהיה מישהו מסתובב עם ורוד היא היתה מייד צוחקת עליו ואומרת איזה תינוק, מאז לאט לאט נעלם הורוד מהכיתה שלנו".

אמרתי: "זה נורא למה אתם לא עשיתם כלום?!" אביב הביטה עלי בעיניים עצובות ואמרה: "איילה בהתחלה הייתה מאוד נחמדה ומאוד פופולרית לכן עדיין נשארו מלא חברים, זאת הסיבה שאיילה נחשבת לכאורה למקובלת".

חזרתי למקומי המומה האם מישהו יכול כל כך לשנוא ורוד?! זה בסדר לא לחבב את הצבע הזה אבל חרם?! זה כבר יותר מדי...

יום לאחר מכן ניגשתי אל אותה ילדה ושאלתי אותה לשמה ואם היא רוצה להיות חברה שלי, היא אמרה שקוראים לה אביב והיא תשמח להיות חברה שלי אבל היא מפחדת שיעשו עליה עוד חרם כי אני לובשת ורוד, "לא משנה מה אני אגיד שאת לא עשית כלום ושרק אני הסתובבתי עם ורוד" אמרתי בחיוך רחב וחזרתי לשולחני.

לאחר יום הלימודים שאלתי את אביב אם היא רוצה להתארח בבית שלי וכמובן שאמרה: "כן, אני אשמח".

הלכנו לבית שלי והיה לנו נהדר שיחקנו וצחקנו והכל היה נהדר, כשנכנסנו לחדרי אביב התנפנטה מכל הורוד, בכל פינה היה ורוד "ממש חדר של נסיכה!" צחקנו.

שאלתי אותה למה ומתי עשו עליה חרם פתאום החשיכו עיניה וקדרו פניה היא אמרה שהיא צריכה ללכת ולא דיברתי איתה מאז.

עד שיום אחד היא אמרה שאיילה מתכננת לעשות עלי חרם אם אני אמשיך ללבוש ורוד אמרתי: "שאני לא אתן לאיילה ולחבורה שלה למנוע ממני להיות עצמי, מצידי לא יהיו לי יותר חברים כי לדעתי להיות חברה של עצמי חשוב יותר מלרצות כל אחד אחר" והוספתי: "שעדיף לרצות את עצמך מאשר לרצות כל אחד אחר".

אולי הייתי נראית מאוד ילדותית אבל אני יכולתי להגן על עצמי אני הייתי נותנת לאף אחר "לגנוב" את הזהות שלי.

כמו שאביב אמרה כמה ימים לאחר מכן התחיל החרם זה היה יותר נורא מכל מה שיכולתי לחלום עליו כי גם לפני החרם לא היו הרבה חברים כי כולם פחדו מהתגובה של איילה אבל זה לא היה "אסור" כמו עכשיו, אפילו מפחדים להסתכל בכיווני פן יתפס המבט בעיניה הבולשות של איילה.

ידעתי שהילדים לא אוהבים את איילה אלה רק פוחדים ממנה אז אוכל לשכנע אותם שאפשר להפסיק לפחד מאיילה אבל זה יהיה קשה אמרתי לעצמי אבל זה לא יכול להיות גרוע יותר מעכשיו אז אזרתי אומץ וסימסתי לאביב להיפגש איתי אחרי הלימודים מאחורי בית הספר כי לא רציתי שהיא תסתבך, פחדתי שהיא תפחד ובסוף לא תבוא.

אבל פחדי לא התגשמו למרות הסיכון אביב באה, התחלתי להסביר מה שאני הסברתי לעצמי שאיילה סתם מפחידה ולא אוהבים אותה.

בהתחלה אביב נראתה חוששת אבל בסוף החליטה ואמרה: "נתת לי אומץ שמזמן לא הרגשתי, אז הנה החלטתי… אני אשמח לעזור לך" סיימה בחיוך.

אני חייכתי לראשונה מזה ימים רבים והתחלנו לגבש תוכנית התחלנו לפנות אל החברים המעטים שהיו לנו לפני החרם והתחלנו לשכנעם שאיילת סתם מפחידה ואף אחד לא באמת אוהב אותה.

שמחנו לגלות שהילדים שפנינו אליהם פנו לילדים אחרים ובסופו של דבר כל הכיתה רצתה מהפכה אפילו אלה שלא אהבו ורוד אלה סתם ילדים שרוצים צדק.

קבענו שמחר בבוקר לפני שבית הספר מתחיל נתעלם מאיילה ומהחרמות שהיא עושה והחלטנו שכל מי שעושים עליו חרם יהיה ה"המקובל" ככה שאיילה לא תבין מה קרה.

אבל לא רצינו להיות רעים כמו איילה לכן רק מחר נתעלם ממנה ובימים הבאים לא נתעלם אבל עדיין נבטל את כל החרמות.

היום אני כבר מבוגרת ואני עדיין אוהבת ורוד ונחשו מה גיליתי! הסיבה שבגללה איילה שונאת ורוד היא בגלל שבבית הספר הקודם שלה עשו עליה חרם! נחשו למה?! ניחשתם נכון בגלל שהיא אהבה ורוד.

מסתבר שמאז איילה נשבעה לשנוא ורוד לאת כל מי שאוהב ורוד. מטורף נכון?!

אז לסיום אני מקווה שהסיפור שלי יראה לכם שלא צריך להתבייש באני האמיתי שלך.

        הסוף

 וואווא ואודדא היו באמצע מסלול המכשולים שבנו.

 "לא רוצים" הם קראו בחזרה "אנחנו רוצים להמשיך במסלול המכשולים שלנו! בדיוק גמרנו לבנות אותו".

  אמא קופה נאנחה תמיד הם עסוקים באיזשהו תעלול בסוף הם יפצעו "אם לא תבואו עכשיו לא תקבלו בננות!" 

וואווא ואודדא חשבו רגע ואז קראו "עוד שני בננם" נבוא.

-כעבור שלוש בננם-

"וואווא! אודדא! כבר עברו שלוש בננם" קראה אמא קופה "בואו עכשיו!"

"עוד בנה" קראו בחזרה 

"לא עוד בנה" כעסה אמא קופה "בסוף לא תבואו בכלל!" "כנראה" אמרו בחיוך שני הקופים הקטנים.

-כעבור 15 בננם-

"כולם מחכים לכם כבר עברו 15 בננם בואו עכשיו או שניקח לכם את המסלול!" אמרה אמא קופה בכעס

"לא!!!" קראו וואווא ואודדא בפחד "אנחנו באים! אנחנו באים!" סוף סןף חשבה אמא קופה לשניהם לוקח בננימות עד שהם באים. 

אחרי סוף פליית הכינים ישבו וואווא אודדא ואמא קופה לשיחה "צריך לדבר על ההתעכבות שלכם לכל דבר יש לכם רעיונות?" שאלה אמא קופה. שניהם חשבו רגע ואז הציע וואווא "את יכולה כל פעם לאיים עלינו מההתחלה" אבל אודדא לא הסכים "לא, ככה כל הזמן נכעס אחד על השני" "נכון" הסכימה אמא קופה "ואני לא מעוניינת להיות שוטרת שלכם כל הזמן".

הם המשיכו לחשוב ואז הציע אודדא "אני יודע,כל פעם את יכולה להודיע לנו 10 בננם לפני הזמן כדי שאנחנו נתחיל לגמור!" אמא קופה ווואווא שקלו את זה לרגע ואז הסכימו "ננסה את זה בערב".

וכך היה שבערב, 10 בננם לפני ארוחת הערב הודיע אמא קופה לילדים "עוד 10 בננם יש ארוחה" "אוקי אמא הם ענו" ואחרי 10 בננם הם גמרו את המסלול ובאו לארוחה בזמן!

הילד היה בדילמה קשה לאחר יום הוריו דיברו עם ילד אחד מהכיתה והילד אמר להם אל תדאגו אני יסדר את זה 

לאחר כמה ימים הילד סיפר לכולם את המקרה והם החליטו לשנות את התאריך ליוום אחרי כדי להתחשב בו 

רונית אמרה כן בטח. 

והתחלתי לספר:  

"זה לא בית גדול , אפילו בכלל לא גדול .

בית קטן  עם מספר חדרים מצומצם 

בית עם רהיטים די ישנים ספה ישנה, שולחן ישן, מיטה ישנה.

ובכל זאת כל הזיכרונות הכי טובים שלי  שהתרחשו בבית הזה.

מסיבות היום הולדת   שלי היו שם .

כל הפעמים שנפגשתי עם חברים .

כל סופי השבוע."