וברדת החשכה על העיר התוססת/ צל הבריות נחשף תחת לבנה מאירה

ובשקיעת החמה המלטפת המסנוורת/ זדון תושבי הים האדום מתגלה

ולא עוד עטתה סדום שמש אלא עלטה/ וצדיק יחיד נותר בעיר החשוכה

ותקוות האנשים ירדה כרדת החמה / והנה שוב היא שבה אל רעייה

הכוכבים והירח מקבלים את הבמה/ ובני האדם כבר לא מסונוורים מאורותיה

השמש היהירה המאירה/ איי שם בחלל מסתירה את פניה

ים אינסופי באופק/ברקע השמיים צבועים בכחול

הרעש של האנשים באוזניים כמו מוזיקה/ בזמן שצייר מצייר עם מכחול

בסוף היום פנסי התאורה מראים את הדרך חזרה למערה/ כל כך יפה פה, כמו מחול

כמו שהשמש פשטה ארגמן/ כך העב השיל מטה מטה את המים  

את הארץ כיסה המבול הנורא ויִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / אך השמש העולה הביאה יממה חדשה

ועם התיבה  הגיעה האנושות הנחושה

צובעת את העולם/מעמעמת את קרניה

כפי שנבראה בראשית/לא שינתה את פניה

עד היום לצידי היא הולכת/בכל משעול בצעדיה

החיילים שהפכו למלאכים קישטו את השמיים בגוונים/החיים ממשיכים אך הלב שבוי דרומה.

הופתענו בפעם השנייה, המחדל הזה לא יותיר שתיקה/היום הארור ההוא השאיר אותנו בטראומה.

התחלנו להעריך את יוקרת החיים/ העם התאחד לרגע- אולי זאת הנחמה.

צבעים חמימים שמימה מלאים / ססגונם עושה דעתנו שלמה

אט אט חושך כוסתה / ועל כתפינו מניחים הכומתה

בשעת הצרה עולות זעקות העזרה / אך ניצוץ הכוכבים עט להעירה

וכמו ים סוף לבני ישראל / היה מגן ומתן שלווה,

גם אם מחשבות סערו בנפש / בכוח הפרא להיות שמש עבורה,

עם יגון רב שתמיד יצעד / תמונה ענווה תשקיט במהרה.

עוד מעט ירד הערב על פני כל האדמה/ והשמיים ידלקו מן הכוכבים כאילו היו נרות נשמה.

והשמש היא שלי והשמש היא דוגמה/ לאור שמלווה אותי, כל יום וכל שעה

ואשב לי במדבר ואבהה בתדהמה/ על השמש שנופלת בשקט ובדממה, שלקחה עימה את האור שלי, ונעלמה.