זוהי התעודה שלי מכיתה י׳. חמישיות ושישיות לרוב, ולא פחות משלוש פעמים הביטוי המשפיל - ״אינו ראוי לציון״. שזה בעצם לומר, הילד אפס. אבק אדם. כלום. 

הייתי תלמיד איום. שנאתי את המערכת והיא שנאה אותי בחזרה. אני לא גאה בהישגים העלובים האלה, ממש לא. ולימודים זה חשוב, אפילו חשוב מאוד.

אבל אני יודע שבדיוק כמוני אי אז בתחילת הניינטיז, ישנם ממש היום המוני תלמידים וגם הורים, שהמשפט ״היום מחלקים תעודות״ הוא מבחינתם האימה בהתגלמותה. קשה להם להפיק את המיטב שבהם בבית הספר, והם חוטפים ממנו בחזרה מסמך מלא במספרים מעליבים במקרה הטוב ומדכאים במקרה הרע, ועולמם שוב נחשך מעליהם לכמה ימים או שבועות. כל יום כזה הוא קצת מוות בשבילם.

אז בשבילכם, הנה. אחרי תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בהיסטוריה אמריקנית (בהצטיינות!) - היום אני יודע שהייתי ראוי גם אז. ראוי להיכלל במשפחת האדם גם אם משוואות לא עושות לי את זה, ראוי ליחס של בן אנוש גם אם לא ממש בא לי לרוץ עכשיו 1000 כי מישהו אמר. 

וגם אתם ראויים. ראויים לציון. ושאף תעודה לא תספר לכם אחרת.

אחסוך פה את התיאורים הקשים שהובילו אותי לרשימת ההישגים הזאת, אציין רק שבגיל 7-17 שנת הלימודים היתה בעיקר מבטים חלולים במורה, שירותי קייטרינג שסיפקתי לחבריי מהמלווח הסמוך, שיחות עם היועצת ומשחקי כדור. 

ידה ידה ידה, הכל בסדר, ומעת לעת אני עדיין מחפש את התיק האישי, זה ״שילווה אותך לכל תחנה בהמשך החיים״, ובו נכתב ״רועי שרון אינו עולה לכיתה י״א בבית ספרנו״.

בתפקידי הקודם שניהלתי את אחת הפנימיות הטובות במרכז הארץ לאחר שאני כבר שנתיים בתפקיד, ערב אחד אני נתקל על השביל בחניכת י״א שלנו בוכה. אני שואל אותה לפשר העניין, זה היה ערב יום הורים. תוך כדי השיח והבכי הטענה שלה הייתה שרואים אותה רק דרך הציונים שלה. באותה זמן הייתה נהוגת שיטת הצבעים בביה״ס ( מי שלא מכיר: לבן- בדרך לבגרות מלאה, צהוב- בגרות חלקית, אדום- ללא סיכוי לבגרות כלל). ״כל היום אני שומעת מהמחנכת שלי את כרגע לבן אך תיזהרי עוד רגע צהוב ואם לא תיקחי את עצמך בידיים אז תהיי אדום״, והיא ממשיכה, ״היא ( המחנכת ) לא רואה אותי שאני יו״ר מועצת חניכים, נמצאת בשני פרוייקטים קהילתיים וחונכת תלמיד משכבה צעירה״. 

בעקבות השיח הזה קיבלנו החלטה בפנימייה להפיק תעודת פנימייה שתוגש בצמוד לתעודת ביה״ס. 

עברנו תהליך מרתק, צוות שלם עסק סביב ההגדרות. והפידבק  לא איחר לבוא. 

עם חלוקת תעודות הפנימייה בפעם הראשונה הסתובבתי בין הקבוצות. פתאום אני נתקל בחניך שלנו מכיתה י׳ שהגיע אלינו מבית שמש יושב מחוץ למועדון הקבוצתי , מחזיק את תעודת הפנימייה ובוכה. ואני מסתכל ולא מבין הרי לא זאת הייתה כוונת המשורר. אני שואל לפשר העניין ואז הוא מסתובב ועונה לי: ״אתה יודע? זאת הפעם הראשונה שאני אגיע הביתה להורים שלי עם תעודה שהכל מצויין או טוב מאוד״. באותו רגע הבנתי שעשינו משהו נהדר. 

לשמחתי היום שאני מנהל כפר נוער נפלא במרכז, מנהל הפנימייה אצלי החליט לעשות מהלך דומה, ובעוד שבועיים נחלק בפעם הראשונה בכפר תעודת פנימייה שתחולק בצמוד לתעודת ביה״ס. 

מצרף דוגמא, נשמח לכל הערה בונה שנוכל להשתמש בה. 

תודה 

עמי