אני חושבת שהדבר שהכי קשה לעשות כשחוששים או מפחדים - זה את הצעד הראשון, אבל את הצעד הראשון עשיתי ואני בקורס הזה ואפילו בלומדה הזו, מפה והלאה כל פעם קצת :)

ששמע מהסביבה שלו. ולא ידעתי איך להסביר ולענות לו על השאלה בצורה מונגשת ומותאמת מצד אחד ומצד שני בצורה

אמיתית ולא להתחמק מהשאלה שהוא שאל. הילדים שיחקו משחק של משפחה וילד אחד רצה להשתתף ולא נתנו לו

להצטרף. כששאלתי את הילדים למה שלא יצטרף הם אמרו שהוא רוצה להיות האבא במשחק אבל אין אבא כי האבא מת.

היה לי קשה לשמוע שהמציאות הזו חילחלה לילדים אפילו עד למשחקים הכי נורמטיביים לילדים בני 5 ולא ידעתי מה להגיב.

אני מדריכה ילדים בחינוך בלתי פורמלי קיבוצי ומאז השביעי באוקטובר דיברתי איתם לא מעט על הנושא, אבל תמיד הרגשתי שחסרה לי הכשרה, חסר הידע והכיוון איך לעשות את זה נכון. דיברתי איתם מהלב שלי ומהאינטואיציות שלי ואני מקווה שעשיתי את זה בדרך שנכונה להם, אבל אני בהחלט מצפה לקבל פה עוד כלים וידע כדי להרגיש יותר בטוחה בעצמי בפעם הבאה שאדבר על זה.

לא תמיד אנו מוצאים את המילים לסיטואציות האלה, באופן לגיטימי. זה מזכיר לי את האילמות שלי כשאני בניחום אבלים כזה או אחר, אף פעם אני לא יודעת מה באמת לומר ומה ישמע כמו משהו שמישהו רוצה לשמוע. ויכול להיות שלא תמיד ירצו לשמוע. אבל צריך לומר כנראה, כי כך הורגלנו.

אז כשאני מנחמת אבלים אני נאלמת, אז מה קורה מול תלמיד/ה הזקוקים לי ? פה הלומדה נכנסת לתמונה. והלוואי ויכולתי ללמוד יותר בנושא.

ובנוסף אני מרגישה שדרך הלמידה על אחרים אני גם מצליחה להבין יותר את האובדן שאני חוויתי במלחמה הזאת

הלומדה הראשונה בעיקר מדגישה לדעתי את החשיבות של זה, וכמה צריך לקבל כלים כדי לדעת איך לגשת לזה.

(מעין ילון)

מרגיש שתמיד ישנה איזו אמביוולנטיות, האם להתעסק בנושא, איך, כמה, למה- אך מרגיש שבמציאות הנוכחית אין לנו את הפריווילגיה לא לגעת בנושא הזה ובפצעים האישיים והקולקטיביים שהוא מביא עימו.

מצפה להמשך.

גל

הלומדה מאוד עזרה לי באופן אישי, כי אני מלמדת ילד יתום, והיא נתנה לי כלים ורעיונות איך לגשת אליו, להבין את הרגשות שלו ולתמוך בו בצורה נכונה יותר