מלאלה נולדה ב-1997 באזור עמק סוואט שבצפון-מערב פקיסטן. ב-2009, החלה מלאלה בכתיבת בלוג אנונימי עבור ה-BBC, ובו ביטאה את דעותיה ושיתפה את קוראיה בחייה בצל איום ההשתלטות של הטליבן על העמק (טליבן – ארגון פוליטי-צבאי מוסלמי שהשתלט על חלקים נרחבים באזור ההררי של פקיסטן ומקיים שם שלטון גרילה אסלאמיסטי נוקשה). כאשר האיום היה למציאות, והטליבן השתלט על האזור, נאסר על התושבים לצפות בטלוויזיה ולהאזין למוזיקה, והוגבלה זכותן של הנשים לחינוך. 

ב-2011, קיבלה מלאלה את פרס השלום הלאומי לצעירים מממשלת פקיסטן והוגשה כמועמדת לפרס השלום הבינלאומי לצעירים. בעקבות החשיפה התקשורתית הגוברת שזכתה לה ובעקבות הביקורת החריפה שהשמיעה על מדיניות הטליבן, החליטה הנהגת הטליבן שהיא בת מוות. 

באוקטובר 2012, עלה חמוש רעול פנים על האוטובוס שהסיע תלמידים לבית הספר וירה במלאלה כדור. הכדור חדר לראשה דרך כתפה וצווארה. שתיים מחברותיה נפצעו גם הן. מלאלה הועברה לבית חולים במצב קריטי וטופלה בהמשך בבית חולים באנגליה. היא שוחררה מבית החולים ב-2013 ועברה עם משפחתה להתגורר באנגליה.

ניסיון ההתנקשות במלאלה עורר זעם רב וגינוי בכל רחבי העולם. מעל לשני מיליון איש חתמו על אמנה הקוראת למימוש הזכות לקבלת חינוך, ובכך סייעו לעורר מודעות למצוקה של מיליוני ילדים בעולם שזכות זו נמנעת מהם. מלאלה הייתהלשגרירה עולמית של ילדות ונערות שאינן זוכות לחינוך מסיבות חברתיות, כלכליות ופוליטיות. היא הקימה את "קרן מלאלה" במטרה לעורר מודעות לכך שחינוך לילדות ולנערות הוא בעל חשיבות מכרעת לחברה ולכלכלה, ובמטרה להעצים את הנערות כדי שישמיעו את קולן ושידרשו שינוי.

"שלוש שנים לא ראיתי טוב. המורה כעסה עליי שאני לא רושמת מהלוח, אז חברה היתה מעתיקה לי למחברת. זה מה שהיא עשתה בשבילי עד שקיבלתי את המשקפיים. כמה כאב לי הראש לפני זה, הייתי מגיעה למועדונית עם כאב ראש נוראי ובוכה. לא הצלחתי לעשות כלום מרוב כאב". כל ילד שלישי בישראל עני. זה הסיפור של נועה, בת 11, מבאר שבע

יאנה פבזנר-בשן |

מגזין mako

"אני מודעת למצב שלנו, אין לנו כסף, אבל אני לא יודעת איך נקלענו אליו. אני משתדלת שלא לחשוב על זה יותר מדי ולחשוב יותר על העתיד, כי העתיד פתוח בפני. אבל אני מרגישה שאני סוג של מסכנה, ככה גורמים לי להרגיש בבית ספר, למשל. צוחקים עליי שאני ענייה, שהנעליים שלי ישנות, שהבגדים שלי ישנים, שאני קונה אותם בפח. אבל אני מרגישה שיש לי כל מה שאני צריכה, כי לא מעניין אותי לקנות בגדים כל הזמן. הכי חשוב זה המשפחה שלך וחום ואהבה ואת כל אלה יש לי".המלצות נוספות

"יום אחד חזרתי מהמועדונית ואמא אמרה שאני צריכה לאסוף את הדברים שלי כי עוברים לגור באוהל. נגמר לנו הכסף ואנחנו לא יכולים לשלם לבעל הדירה. התחלתי לבכות. אמרתי לעצמי, אני מכירה ילדים שחיים באוהלים, אבל איך זה יכול להיות שזאת אני פתאום? הרי יש לי אמא ויש לי משפחה. זה היה מאוד לא נעים, כל הזמן הגיעו אנשים טובים, הביאו לנו אוכל ודברים, אבל בבית הספר צחקו עליי, לא שאכפת לי, אבל זה מעליב. אמרתי להם 'אלה הם החיים שלי עכשיו, תתרגלו'.

"קורה שאין לנו מה לאכול ואני רעבה. אבל אין מה לעשות. לא מזמן היה בוקר שלא היה כלום, רק שתי פרוסות לחם. אמא אמרה לי לקחת אחת ואת השנייה היא נתנה לאחי. אבל זה נראה לי לא מספיק בשבילו. הוא קטן וצריך לגדול. אנחנו לומדים באותו בית ספר אז בהפסקה נתתי לו את הפרוסה שלי.

הנחת המוצא של האו"ם היא שמצב הילדים בעיר הוא אינדיקטור למצבה בכלל - אם מצב הילדים טוב, זה סימן לממשל תקין ולחברה בריאה, ויש לאו"ם הגדרות מדויקות לעיר ידידותית לילדים (ראו רשימה מפורטת בעמוד הבא). בארץ, למשל, חולון משווקת את עצמה כעיר ידידותית לילדים. היא מציעה הרבה מבחינה תרבותית אבל השטחים הציבוריים בה אינם מקלים על ילדים להיות עצמאיים.

ב-1,000 ערים בעולם משתתפות כיום בתוכנית האו"ם, כל אחת בהתאם לצרכיה. כך, בטורקיה למשל רוצים שהילדים לא ייאלצו לעבוד ויוכלו ללמוד, בערים בהודו מנסים להגן בעיקר על הבנות, ובארה"ב ובאירופה מנסים לצמצם אי שוויון.
"המרחב הציבורי מאוד לא מותאם לילדים. רוב המרחבים הציבוריים בישראל לצערי מותאמים בכלל למכוניות, אם כי יש קצת שינוי תפיסתי, אך עדיין רוב השכונות החדשות נבנות כדי שאפשר יהיה לנוע בהן בנוחות במכוניות הפרטיות, ובאזורים ישנים, יש מקומות שבהם אי אפשר לעבור עם עגלת ילדים. "המרחב הציבורי הוא לא רק התחבורה. השילוט הוא אף פעם לא בגובה של ילד.

התמונה צולמה: יוצר: JOSH EDELSON‏ | קרדיט: AFP via Getty Images

 בעקבות לקחים מסרטים קודמים, מומחים העוסקים בשימור בעלי חיים מזהירים מעלייה חדה בביקוש לדגים בני מינה של דורי, נתחן כחול (Blue tang או בשמם המדעי Paracanthurus hepatus). הביקוש הזה עלול להיות הרסני לאוכלוסיית הדגים.

עלייה בביקוש לבעלי חיים המופיעים בסרטים אינה תופעה חדשה. ב-1961, בעקבות הצלחת הסרט המצויר "על כלבים וגנבים" (101 דלמטים), ביקשו ילדים רבים מהוריהם כלבלב "כמו בסרט", והדלמטים נהיו הגזע המבוקש ביותר בארה"ב. כלבים דלמטים אמנם אינם חיות בר, אבל גם לביקוש הזה היו תוצאות לא רצויות. כדי לספק את הביקוש התרבתה ההרבעה הבלתי-מבוקרת של הכלבים הללו, שהובילה למחלות גנטיות אצל הצאצאים. כמו כן, רבים מהבעלים הטריים גילו עד מהרה שדלמטים אינם מתאימים לכל בית – מדובר בגזע נמרץ מאוד שזקוק לטיולים תכופים, ובדירה קטנה הכלבים הללו עלולים להיות עצבניים ואפילו תוקפניים. עד התמלאו הכלביות בגורי דלמטים נטושים, תופעה שחזרה על עצמה גם ב-1996 עם צאת הגרסה המצולמת – "101 כלבים וגנבים". 

כש"מוצאים את נמו" יצא לאקרנים ב-2003, זינק הביקוש לדגי ליצן (Amphpirion ocellaris, המכונים בעברית גם דגי שושנון), המין של נמו, בכ-40 אחוז לפי כמה מההערכות. גם כאן, הורים שנענו לבקשת ילדיהם לקנות להם את הדג החמוד שראו בקולנוע נוכחו עד מהרה לגלות שדג ליצן אינו דג זהב ושהתנאים הדרושים לו למחיה יקרים למדי: מי מלח בריכוז מתאים, טמפרטורה מבוקרת, מזון מיוחד ועוד. רבים מהדגים שנקנו בהתלהבות לאחר הסרט מתו בתוך זמן קצר בשל טיפול לקוי ותנאי גידול לא מתאימים.

נושא בעייתי נוסף הוא מקור הדגים האלה. אף שאפשר להרבות דגי ליצן בשבי, רוב הדגים שנמכרים לצרכן – יותר ממיליון דגים בשנה – נאספים מהים, דבר שפוגע מאוד באוכלוסייה הטבעית שלהם. פרופ' קארן דה-סילבה (da Silva) מאוניברסיטת דרום אוסטרליה, אחת המייסדים של קרן השימור "להציל את נמו", סיפרה לעיתון וושינגטון פוסט שאוכלוסיות מקומיות בפיליפינים, בסרי לנקה ובכמה אזורים בתאילנד נכחדו בעקבות דיג-יתר.

.