בקרב שבט המאנטאו שבאינדונזיה, נהוג לשייף את השיניים עד שהן נהיות חדות כמו שיני כריש.

למה עושים את זה?

כי הם מאמינים שזה מסמל יופי וכוח.

ויש אמונה שזה עוזר לגרש רוחות רעות ולשפר את הקשר עם העולם הרוחני.

וגם חלק מהשבטים רואים בזה טקס התבגרות, במיוחד לנשים.

התהליך כואב בטירוף, כי אין הרדמה, אבל אנשים ממשיכים לעשות את זה עד היום כי זה נחשב למסורת מכובדת.

ביפן יש כלל לא כתוב שאומר שברכבת צריך להיות שקט. אנשים כמעט לא מדברים, וגם לא מדברים בטלפון. זה נחשב חוסר נימוס להפריע לאחרים עם רעש.

איך אפשר להסתכל על זה?

1.מנקודת מבט אתנוצנטרית (שיפוט דרך התרבות שלך):

מי שמגיע מתרבות שבה מדברים חופשי בכל מקום, יכול לחשוב שזה מוגזם, קשוח או אפילו קצת מוגבל. למה לא לדבר ברכבת אם יש לך משהו חשוב לומר?

2.מנקודת מבט יחסית (להבין מתוך התרבות שלהם):

ביפן יש דגש חזק על כבוד לאחרים ושמירה על שקט ציבורי. ברכבת כולם עייפים או רוצים לנוח, והשקט מאפשר לכולם נסיעה נוחה. אז זה לא חוק סתם, אלא דרך להתחשב באחרים.

מה זה?

בפסטיבל הזה, משפחות במקסיקו זוכרות את קרוביהן שנפטרו. הם בונים מזבחות עם תמונות, פרחים, מאכלים שהנפטרים אהבו ונרות. הם מאמינים שהנשמות חוזרות לבקר ביום הזה, אז עושים חגיגה שמחה ולא עצובה. יש גם גולגולות צבעוניות ותחפושות שלדים, כסמל לחיים ולמוות.

מבט אתנוצנטרי:

מי שרגיל לחשוב על מוות כדבר עצוב ומפחיד, יכול לחשוב שהחג הזה “מוזר” או “לא מכבד” את המתים, כי הוא שופט את זה לפי הערכים של התרבות שלו.

מבט של יחסיות תרבותית:

במבט כזה, מנסים להבין את המנהג דרך התרבות המקסיקנית. מבינים שהחגיגה היא דרך לכבד את המתים ולשמור על קשר איתם בצורה שמחה. במבט הזה, זה לא נראה מוזר, אלא פשוט דרך אחרת לזכור את האהובים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D

בשבט המסאי שבקניה יש כלל פשוט: נער הרוצה להתבגר, צריך לצוד אריה. לאחר שנים של ציד, התבשרו המקומיים, כי אריה היא חיה מוגנת, והיא גם לא ממש מגיבה בסבר פנים כשבאים לצוד אותה. לכן החליטו לשנות את המנהג ללחימה עם פר, אחיזה בקרניו והפלתו לקרקע.
לאחר שהמתבגר מצליח במשימה, מגלחים את ראשו, שורפים את צעצועיו ועושים לו ברית מילה. אם אותו נער לא הביע פחד או כאב בזמן הברית מילה, הוא יוכל לקום בניחותא ולצלוע (בכל זאת, הנער הקנייתי לא בן שמונה ימים) לעבר התחנה הבאה: ציד ציפורים צבעוניות והכנת כתר, גדול ככל שיהיה, מהנוצות שלהן. אם כן הבעת כאב או פחד בשלב המילה, תצטרך להסתפק בציפורים לא צבעוניות. כך או כך, אפשר להגיד מזל טוב, מעכשיו הנער יקרא: לוחם צעיר.

מהעיניים שלי המנהג הזה מאוד מוזר מפחיד ומסוכן, לדעתי לא צריך להמשיך עם המנהג הזה כי הוא יכול להגיד מאוד רע ומכיוון שלדעתי בגברים יכול להיות פחד.

אך זה מנקודת המבט שלי מנקודת מבטם המנהג הזה מאוד נורמלי והמראה על גבריות וזה מראה על *אתנוצנטריות*

בגישה אתנוצנטרית, מנהג ענידת הטבעות בשבט ארוכות הצוואר ייתפס ככפייה תרבותית הפוגעת בזכויות הפרט, במיוחד בשל התחלתו בגיל צעיר. ייתכן שיוגדר כמזיק לבריאות וכביטוי לדיכוי מגדרי, תוך השוואתו לאידיאלי יופי מערביים. גישה זו שופטת את המנהג מתוך מערכת ערכים חיצונית ואינה מתחשבת בפרשנות התרבותית של בני השבט.

בגישה יחסית תרבותית, מנהג ענידת הטבעות של שבט ארוכות הצוואר ייתפס כחלק מזהותן התרבותית של הנשים וכסמל ליופי ולמסורת. גישה זו תתמקד בהבנת המשמעות שהשבט עצמו מייחס למנהג, במקום לשפוט אותו לפי ערכים חיצוניים. מנקודת מבט זו, המסורת אינה נתפסת כדיכוי, אלא כהבעה תרבותית ייחודית שיש לכבד ולהבין בתוך ההקשר החברתי שלה.

גם מכיוון שזה לא מוסרי וגם מכיוון שלפי הנורמות בעולם המערבי נהוג לשאת אישה אחת ולא יותר.

לעומת זאת, מנקודת מבט של יחסות תרבותית, מנהג ריבוי הנשים של שבט הזולו אינו ניתן לשיפוט מתוך ערכים מערביים אלא יש להבין אותו בהקשר החברתי, הכלכלי וההיסטורי של התרבות שבה הוא מתקיים. עבור בני הזולו, פוליגמיה היא חלק ממסורת עתיקת יומין המשקפת מבנים חברתיים ייחודיים ואינה נתפסת כנוהג המדכא נשים, אלא כמערכת המאפשרת תמיכה קהילתית, חלוקת עבודה וחיזוק קשרים משפחתיים.

באופן מסורתי, פוליגמיה בקרב הזולו קשורה למעמד הכלכלי וליכולת לפרנס משפחה מורחבת, כך שגבר בעל מספר נשים נחשב לאדם מכובד ויציב כלכלית.

https://youtu.be/XxVY1VZ4Az8?si=hcUGYOTt5780cVCR

מהו תיפוף מים?

כולנו נכנסים לעיתים לים או לבריכה ומתחילים לחבוט במים, אבל האם חשבנו להפוך את זה למקצב?

לנשות השבטים באיי ונואטו שבדרום האוקיינוס השקט, חלק מאיי שלמה הנמצאים לא רחוק מפפואה גינאה החדשה, יש מסורת עתיקת יומין של "מוסיקת מים" (Water music). נשות איי שלמה מנגנות על המים, או למעשה מתופפות על מים בטכניקה שזכתה לכינוי "תיפוף מים" (Water drumming).

בטכניקות משתנות ומגוונות יודעות נשות השבטים להפיק מיני צלילים שונים, שזכו לשמות ציוריים במיוחד. במשך אלפי שנים נוצרו צלילים מסורתיים ועתירי דימויים, כמו "גלים נשברים אל השונית", "קול הברק" או "לוויתן משחק עם לוויתן צעיר".

את הטקס המוסיקלי הזה מבצעות נשות השבטים כשהן עומדות במבנה של חצי-ירח, רוקדות ריקוד מלא קצב ועטויות בתלבושות מסורתיות שעשויות עלים ופרחים.

נראה שהטקסים הללו, מוסיקליים ורוחניים כאחד, הם עתיקים מאד ובעלי שורשים פרהיסטוריים.

אתנוצרטיות:

בגישה אתנוצנטרית, “תיפוף מים” עשוי להיתפס כפעילות פרימיטיבית או מוזרה של שבטים נידחים, בהשוואה למוזיקה מערבית מתקדמת עם כלים וטכנולוגיה. ייתכן שהתפיסה הזו תדגיש את האלמנט הטקסי והמיסטי כבלתי רציונלי, במקום לראות בכך ביטוי מוזיקלי עשיר שהתפתח בהתאם לסביבה ולתרבות המקומית.

יחסיות תרבותית:

בגישה של יחסיות תרבותית, “תיפוף מים” הוא ביטוי מוזיקלי ייחודי שהתפתח בהתאם לסביבה ולמשאבים. במקום לראות בו תופעה מוזרה או נחותה ביחס למוזיקה מערבית, הגישה מכירה בערכו התרבותי, האסתטי והרוחני של המנהג. זהו אמצעי תקשורת אומנותי עתיק, המשקף את הקשר העמוק של הקהילה לטבע ולמסורת. זאת דרך לראות תרבות אחרת ובצורה קצת שונה.

נקודת מבט אתנוצנטרית- מנוקדת מבט ים תיכונית המנהג נראה מוזר בייתי ולא מכבד כלפי המתים ברוב בחברות והתרבויות נהוג לראות את המוות נקודת סיום מוחלטת והוצאת גופות מהקבר נתפסת כחוסר כבוד בתרבויות ים תיכוניות להיפרד מהמתים בטקסי לוויה חד פעמי ולכן המנהג עשוי להיחשב ברברי .

דרך יחסיות תרבותית - ניתן להבין שהוא מבוסס על תפיסת עולם שבה המתים נפרדים מהחיים אלא ממשיכים להיות נוכחים בקהילה בני האיגורוט מאמינים שהמתים שומרים על המשפחה ולכן הם מכבדים אותם בכך שהם מוציאים אותם מהקבר ומקיימים טקסים שמזכירים את הקשר החי ביניהם מנקודת המבט הזאת מציגים ביטוי עמוד של כבוד ואהבה כלפי אבות המשפחה ולא במנהג מוזר או בלתי מכובד הגישה הזאת מאפשרת לנו להבין שהתפיסה לגבי המוות אבל וכבוד למתים משתנות בין תרבויות ואין דרך “ נכונה ״ להתמודד עם אובדן

מנקודת מבט אתנוצנטרית: אצלנו זה פחות מקובל, אז זה יכול להיראות מוזר או אפילו קצת מוגזם. אם הנעליים לא ממש מלוכלכות, למה צריך להוריד אותן כל פעם שנכנסים לבית של מישהו? זה נראה כמו הרגל לא נחוץ שסתם מסבך את החיים.

מנקודת מבט יחסית תרבותית: בתאילנד רואים את הבית כמקום נקי ומכובד, ולכן לא רוצים להכניס אליו לכלוך מבחוץ. הורדת הנעליים היא סימן לכבוד והתחשבות באנשים שחיים שם. בתרבות התאילנדית כפות הרגליים נחשבות לחלק ה”נמוך” והפחות מכובד בגוף, אז לדרוך בבית עם נעליים מהרחוב נחשב לא מכבד. כשמבינים את ההיגיון שמאחורי זה, זה כבר לא נראה מוזר, אלא דווקא הגיוני ומכבד.

מקור מידע https://benaharoni.com/thai-cultural-principles

בחרתי את הכנסת האורחים אצל הבדואים כדוגמה למרכיב תרבותי.

איך זה נראה בעיניים אתנוצנטריות?

מבחוץ, אנשים ממקומות אחרים עשויים לחשוב שהבדואים מגזימים באירוח שלהם – הם נותנים הרבה אוכל ומקום לאורחים, גם אם הם זרים. במערב, למשל, נהוג לקבוע פגישה מראש ולא תמיד נותנים אירוח מלא לכל אחד. זה יכול להיראות כבזבוז או כמנהג לא הגיוני.

איך זה נראה מתוך התרבות עצמה?

בתוך התרבות הבדואית, הכנסת אורחים היא חוק חשוב שעוזר לשמור על הקהילה. במדבר, אנשים עלולים להיתקע בלי אוכל או מחסה, ולכן יש ערך גדול לעזרה הדדית. בנוסף, האירוח מחזק קשרים בין אנשים ונותן כבוד למארח.

מה שנראה מוזר או מוגזם מבחוץ, יכול להיות מאוד הגיוני וחשוב למי שגדל בתוך אותה תרבות.

מעין סומך

"יום טבילת דוב הקוטב" (Polar Bear Plunge) הוא מנהג המתקיים במקומות רבים ב-1 בינואר בכל שנה. ביום הזה, בשיא הקור של החורף, נכנסים מאות אלפי בני-אדם אל מי הים הקפואים.

כך מציינים במדינות רבות את השנה החדשה. בצפון אמריקה כמו ארצות הברית וקנדה הוא נקרא "פלאנג'פסט" (Plungefest), בהולנד וסקנדינביה Nieuwjaarsduik.

החוקרים סבורים ששורשי הטקסים הללו הם פרהיסטוריים וקשורים במנהגים קדומים של שבטים אירופיים כלשהם.

כיום המנהג לטבול בים הקר של ינואר נפוץ במדינות כמו הולנד, ארה"ב, קנדה ואנגליה וברבות אחרות באירופה ובמדינות האנגלו-סקסיות. השמות יכולים להשתנות ממקום למקום.

בהולנד, למשל, מכנים זאת "צלילת השנה החדשה" (Nieuwjaarsduik). אלפי אנשים מגיעים למקומות קבועים בהולנד, בכ-90 חופי ים ושפות אגמים ברחבי המדינה המישורית, ונכנסים בהמוניהם אל מי ים הקרח. זהו אירוע חברתי של ממש, עם ספונסרים, ריקודים ואווירה של פסטיבל.

בדנמרק נכנסים המונים למי האגמים הקפואים בשיא החורף, בקור בלתי נתפס. בכך הם מזדהים עם אבותיהם הוויקינגים.

יש מדינות שבהן תועל המנהג לגיוס כספים למטרות צדקה. בארצות הברית ובקנדה למשל נהנים ארגוני הצדקה מתרומות של המשתתפים. האחרונים גם סובלים מקור וגם תורמים...

באנגליה לעומת זאת, מתקיים מצעד חגיגי של אלפים הלבושים בתלבושות משוגעות שהחוגגים בוחרים. האירוע הזה, שנקרא שם "לוני דוק" (Loony Dook), מתקיים למשל במקומות כמו דרום קווינספרי שבסקוטלנד. אלפי אנשים מגיעים שם כדי להשתתף באירוע הטבילה בים.

גישה אתנוצנטרית- ״יום טבילת דוב הקוטב״ הוא מנהג מוזר שבו אנשים במקומות קרים, כמו ארה״ב, קנדה והולנד, נכנסים לים קפוא ב-1 ינואר.

זה נחשב לאירוע חברתי או תרבותי, שלעיתים משלב גיוס כספים לצדקה, אך מבחינתנו זה נראה כמו מסורת פרימיטיבית ומיותרת.

קשה להבין למה מישהו ירצה להקפיא את עצמו בשיא החורף, במיוחד כשיש הרבה דרכים נוחות יותר לחגוג את השנה החדשה.

יחסיות תרבותית- ״יום טבילת דוב בקוטב״ הוא מנהג של טבילה במי הים הקפואים ב-1 בינואר, שנפוץ במדינות כמו ארה״ב, קנדה, הולנד וסקנדינביה.

זהו טקס של חידוש והתחדשות, שבו אנשים מתמודדים עם הקור בצורה חווייתית.

עבור המשתתפים, מדובר באירוע חברתי שמח ולעיתים גם דרך לגייס כספים לצדקה, בעוד שלפעמים זה נראה מוזר מבחינה תרבותיות אחרות, עבורם זה סמל של התמודדות עם הקשיים והתחלה חדשה בשנה החדשה.

חשיבה אתנוצנטרית: למה כזה חשוב להם מספר הפרחים בזר? אלה בסך הכל רק פרחים, אין להם משמעות כזאת עמוקה.

חשיבה יחסית תרבותית: בשבילם מספר אי זוגי מסמל טוב בזמן שזוגי מסמל רע

בכל פברואר חוגגים באי סרי לנקה את הירח המלא, ה"פול מון" של פברואר, בתהלוכה לילית, צבעונית ומיוחדת שנקראת "פויה" (Poya). פויה היא יום הירח המלא, יום חג (בכל חודש) בדת הבודהיסטית.

במקומות רבים ברחבי האי נערכות התהלוכות הללו לכבוד הפויה, אבל הגדולות והמרשימות ביותר נערכות, מטבע הדברים, בערים הגדולות.

את התהלוכה הזו, שנולדה בשנת 1979, מתחילים להכין שבוע לפני. משתתפים בה מאות פילים מבוייתים, המחופשים ומקושטים לעייפה, ביחד עם אלפי מחוללים, רקדנים ומתופפים מקומיים, בני כל הדתות שעל האי הגדול, השוכן בדרומה של הודו.

למעשה, התהלוכה היא ביטוי לרצון של כולם באחדות, בקרבה ובקשר בין כל בני המדינה, שעד 1972 נקראה ציילון. רוקדים ומנגנים בתהלוכת הפוייה, אלו לצד אלו, בודהיסטים, הינדים, סינהלים, נוצרים ומוסלמים.

בשעות שלפני התהלוכה מובאים הפילים אל גן העיר של הבירה קולומבו, מולבשים ומקושטים במגוון סגנונות וצירופי צבעים - לכל פיל מכינים מצנפת (כובע או כיסוי ראש) ותלבושת שהותאמו לממדי גופו ולאופיו, או לאלו של הרוכב או המוביל שלו בתהלוכה.

וכך צועדים ב"פרה הרה", הכינוי לתהלוכת הלילה הגדולה של הירח המלא של פברואר, הפילים הלבושים והמקושטים, לצד קבוצות של מחוללים ומתופפים מקרב בני סרי-לנקה. לכל קבוצה, הנמנית על אחת הדתות, יש את התלבושות, המאפיינים, הסמלים והאביזרים שלה.

אתנוצנטריות – אדם מערבי עשוי לראות את השימוש בפילים בתהלוכה כלא מוסרי או לתפוס את הקשר ההדוק בין דת למסורת כפרימיטיבי. גישה זו מתעלמת מהמשמעות התרבותית והחברתית של האירוע.

יחסיות תרבותית – האירוע נתפס כמסורת המשלבת דת, חברה וזהות לאומית, במיוחד במדינה עם מתחים אתניים. הוא מהווה סמל לאחדות בין הקבוצות השונות בסרי לנקה.

https://youtu.be/fZAOb8CJLO0

מנקודת מבט אתנוצנטריות -הם נראים מאוד מוזרים הם הולכים על גחלים חמים זה נראה כאילו הם רוצים להתעלל אחד בשני כאילו עושים את זה בתור עונש ואיך בדיוק זה עוזר

מנקודת מבט של יחסיות תרבותיות -זה לא ממקומי לפשוט איך זה נראה מהצד וכנראה שככה הם גדלו על הטקסים האלה

נקודת מבט אתנוצנטרית:
מנקודת מבט מערבית או חיצונית, הטקס עשוי להיראות כמעשה אכזרי, מיותר ואפילו מסוכן לבריאות. אנשים מתרבויות אחרות עלולים לתפוס אותו כהתעללות בילדים או כמנהג פרימיטיבי שאין לו הצדקה. בהשוואה לחברות מודרניות, שבהן המעבר לבגרות מסומן בטקסים פחות כואבים (כמו סיום לימודים), הטקס הזה נראה קיצוני ולא הגיוני.

נקודת מבט יחסיות תרבותית:
מנקודת מבט של יחסיות תרבותית, יש להבין שהטקס הוא חלק מהזהות הקולקטיבית של שבט הסאטֶרֵה-מאוֵוה. עבורם, הכאב אינו רק מבחן סבל אלא סמל לכוח, שליטה עצמית ושייכות לקהילה. הטקס נחשב להכרחי כדי להפוך ללוחם ולהרוויח כבוד בתוך החברה. כך, מה שנראה כעינוי חמור בתרבות אחת, נתפס כהישג מכובד בתרבות אחרת.

מאיפה הבאתי את המידע- https://mobile.mako.co.il/men-stories/Article-a52ad05ba938d51006.htm

מנקודת מבט אתנוצנטרית, אדם עשוי לראות במנהג זה כמוזר, לא מכובד או אפילו מזעזע. הוא עלול לשפוט את הטקס לפי הסטנדרטים של תרבותו שלו, שבה יתכן שיש כבוד רב למנוחה של המתים ואי-הפרעה לקבריהם. האתנוצנטריות עלולה להוביל לשיפוט שלילי של המנהג ולראייתו כפרימיטיבי או לא מוסרי.

יחסיות תרבותית מעודדת אותנו להבין את המנהג מנקודת המבט של התרבות עצמה, ולהכיר בכך שלכל תרבות יש את הערכים והנורמות הייחודיים לה.

מנקודת המבט של יחסיות תרבותית, יש לנסות להבין את המשמעות העמוקה של המנהג עבור בני התרבות - הקשר המתמשך עם אבותיהם, הכבוד והאהבה שהם מביעים כלפיהם, והאמונות הרוחניות שעומדות בבסיס הטקס. גישה זו מאפשרת הערכה של המנהג כחלק אינטגרלי מהתרבות המדגסקרית, ללא שיפוט ערכי המבוסס על סטנדרטים חיצוניים.

מה זה?

טקס החניכה של בני שבט הואנאטו הוא טקס שבו הנערים שמעוניינים לעבור את טקס החניכה מתנדבים לטפס על המגדל הרעוע ולקפוץ אל האדמה, כאשר הדבר היחיד שמאבטח אותם זה זוג שורשים שקשורים לקרסוליים שלהם. הטקס מתקיים בכל שנה בתקופת הקציר, אחרי שוותיקי השבט בונים מגדל ארעי בגובה של עד 30 מטרים ממנו בני השבט קופצים אל הקרקע.

מטרת הקפיצה היא להגיע כמה שיותר קרוב אל האדמה, על ידי כך להוכיח שיש בנער אמונה ושאין בו פחד מכלום.

בגישה אתנוצנטרית אפשר לראות את הטקס כמסוכן ומוזר ולא באמת עוזר לסמל את הבגרות של האדם, אנשים הרואים את הטקס בגישה זאת שופטים את התרבויות האחרות שלא שלו וכל תרבות שהיא לא שלו היא נחותה

בגישת היחוסיות תרבותית רואים את הטקס כדבר המסמל את הקשר של האדם לטבע ומסמל את הבגרות של האדם אחרי הקפיצה. ולא רואים בטקס כמוזר

https://mobile.mako.co.il/men-stories/Article-a52ad05ba938d51006.htm

לאחר שהבגר ומצליח במשימה מגלחים את ראשו שורפים את צעצועיו ועושים לו ברית מילה.

אתנוצנטריות- למה ילד קטן צד אריה זה יכול להרוג אותו, גם שעושים ברית מילה בגיל יותר בוגר זה יותר כואב. ובגלל ששורפים לילד את הצעצועים הוא יכול להרגיש חוסר.

יחסי תרבות- הילד מתבגר וזה טקס יפה שהוא צד אריה זה מראה על גבריות והתבגרות.

זה ששורפים את הצעצועים שלו זה יעזור לו להתבגר יותר מהר עם פחות הסחות דעת.

https://mobile.mako.co.il/makoland-special/articles/Article-e4c8bc1401f5331006.htm

שבט הפולה, אחד מהשבטים הגדולים באפריקה, מקיים טקס חניכה אכזרי שבו נערים מכפרים שונים מתמודדים בקרב הצלפות באמצעות מקל קוצני. הקרב בוחן את סיבולת הכאב של המשתתפים ומטרתו להוכיח את גבריותם. הקהל המקומי קובע את המנצח, והטקס נושא גם היבטים של כבוד ויוקרה עבור הכפרים המתמודדים.

גישה אתנוצנטרית:

מנקודת מבט אתנוצנטרית (המתבססת על התרבות שלנו כשיפוטית), הטקס עשוי להיתפס כברברי, אכזרי ומיותר. התמקדות בכאב ובהשפעות השליליות על הנערים עלולה להוביל להוקעה של המנהג כמסוכן ולא מוסרי, תוך התייחסות לכך שהוא מפר את הזכויות הבסיסיות של ילדים.

גישה של יחסיות תרבותית:

מצד שני, מנקודת מבט של יחסיות תרבותית (הבנת התרבות מתוך ההקשר שלה), ניתן לראות את הקרב כחלק ממסורת משמעותית בשבט הפולה, המעצב את זהותם של הנערים ומחזק את מקומם החברתי. אף שמדובר במנהג קשה להבנה בעיניים מערביות, הוא נתפס בעיני בני השבט כשלב חיוני בהתבגרות ומעבר לבגרות.

https://mobile.mako.co.il/men-stories/Article-a52ad05ba938d51006.htm

מנקודת המבט שלי זהו מנהג משונה לדעתי מכיוון שאני לא מכירה את התרבות שלהם וזה מוזר מבחינת תרבותי.

וזה מה שנקרא אתנוצנטריות.

המרכיב התרבותי המעניין:

בכפרים מסוימים בספרד, במיוחד באזור קסטיליה ולאון, מתקיים טקס מסורתי שנקרא “קפיצת התינוקות”. במהלך הפסטיבל, גברים מחופשים לשדים קופצים מעל שורה של תינוקות השוכבים על מזרנים. הטקס, שמתקיים מאז המאה ה-17, נחשב לאמצעי לטיהור התינוקות מחטאיהם ולהענקת הגנה רוחנית.

נקודת מבט אתנוצנטרית:

מנקודת מבט אתנוצנטרית (שבה אנו שופטים תרבויות אחרות דרך הערכים והנורמות שלנו), המנהג הזה עלול להיראות כמסוכן, חסר אחריות ואפילו מוזר מאוד. מבחינת אדם מערבי שאינו מכיר את ההקשר, הרעיון של לקפוץ מעל תינוקות עלול להיתפס כהימור מסוכן על חיי הילדים או כאקט של אמונה טפלה חסרת בסיס. הורה ממדינה אחרת עשוי לראות בכך הזנחה, ואף להירתע מהרעיון שמישהו יקפוץ מעל תינוקם במסגרת טקס דתי.

נקודת מבט של יחסיות תרבותית:

מצד שני, דרך עיניים של יחסיות תרבותית (הבנה שכל תרבות צריכה להישפט לפי ההקשר שלה ולא לפי ערכים חיצוניים), ניתן להבין את המנהג כחלק ממערכת אמונות עמוקה שמושרשת בקהילה. עבור המקומיים, אינו רק מסורת סמלית אלא דרך להבטיח שהילדים יזכו להתחלה טהורה וברוכה בחיים. אין תיעוד של פציעות בתינוקות, והמנהג מתבצע בזהירות רבה תוך שמירה על ביטחונם. מה שנראה כמסוכן למתבונן מבחוץ נתפס בעיני המקומיים כטקס מעבר חיובי ומבורך.

בסופו של דבר, יחסיות תרבותית עוזרת לנו להבין שמנהגים שנראים לנו מוזרים או קיצוניים עשויים להיות הגיוניים בתוך ההקשר התרבותי שבו הם מתקיימים.

הזוג המאורס צריך להחזיק אפרוח בידיהם ולחתוך אותו עם סכין ולהוציא את איבריו הפנימיים, אם הכבד לא נפגע אז אפשר לקבוע את החתונה ולארגן דברים, אם הוא נפגע אז החתונה לא תתקיים עד שהטקס יעבור בהצלחה.

https://mobile.mako.co.il/makoland-special/articles/Article-e4c8bc1401f5331006.htm

לפי הגישה האתרוצנטרית- זה פשוט משוגע לחתוך אפרוח, יצור כזה קטן וחמוד, חסר ישע לחתוך אותו ולהוציא לו את האיברים הפנימיים זה פשוט רצח.

למה לעשות את זה שפשוט אפשר להגריל מטבע, לא צריך לעשות טקס מופרך שכזה!

לפי היחסיות התרבותית- זהו עוד מנהג שמגדיר תרבות ומאפיין אותה, לפי דעתי הם עושים דבר כזה כי חתונה עבורם זה דבר כל כך בעל גורל ודבר משמעותי ביותר, ולכן הם עושים טקס כזה גדול.

למרות הביקורת מצד ארגונים לזכויות בעלי חיים, המרוץ מושך אליו הרפתקנים מכל העולם הרואים בו מבחן אומץ. אם אתם בפמפלונה בתקופה זו, מומלץ להיזהר ולהצטייד בביטוח נסיעות מתאים, או פשוט ליהנות מהאירוע כצופים בטוחים יותר.

הטקס הזה הוא מסוכן וגורם לפציעות ושוורים פראיים מסתובבים בעיר והאנשים מנסים להתחמק ממנו.

לעומת זאת, היחסיות התרבותית שלו הוא מהווה פרסום של המדינה ומושך הרפתקניות מכל העולם.

מנקודת מבט אתנוצנטרית: מישהו מבחוץ, במיוחד ממדינות מערביות, עשוי לחשוב שהמנהג הזה מסוכן, מוזר או חסר היגיון. אפשר לומר שזה סתם מעמיד אנשים בסכנת חיים בלי סיבה מוצדקת, ושעדיף לוותר עליו.

מנקודת מבט יחסיות תרבותית: אם נסתכל על זה מתוך הכבוד לתרבות המקומית, נראה שמדובר בטקס חשוב שמחזק את הקשרים בתוך החברה שלהם, משמר מסורת עתיקה, ומעניק למשתתפים תחושת גאווה וכבוד. מבחינתם, זה לא סתם “סכנה מיותרת”, אלא משהו משמעותי שמלווה אותם לאורך דורות.

המידע על טקס “נאגול” מגיע ממקורות אנתרופולוגיים, דוחות מחקר על תרבויות ילידיות באיי האוקיינוס השקט, ותיעוד עיתונאי של מנהגים מסורתיים. טקס זה מתקיים באי פנטה שבוואנואטו, והוא נחשב להשראה לקפיצת הבנג’י המודרנית. הוא תועד בספרי אנתרופולוגיה

לדוגמה, באתר “למטייל” מצוין כי טקס מסורתי הנערך באחד האיים הוליד את הרעיון להמצאה הניו זילנדית. https://www.lametayel.co.il/destinations/vanuatu-1741/tourist-information-5469

חג הפסח הוא אחד מהחגים החשובים ביותר בתרבות היהודית, והוא חוגג את יציאת מצרים – האירוע שבו העם היהודי שוחרר משעבוד מצרים. החג נחוג במשך שבוע, ובמהלכו מקיימים טקסים שונים כמו סדר פסח, שבו מתאספות משפחות יחד כדי לזכור את הסיפור ולהעביר אותו לדורות הבאים.

אתנוצנטרית:
חג הפסח הוא לא סתם חג, הוא מסמל את החשיבות הרבה של המסורת היהודית. סדר פסח הוא טקס מסודר שבו כל פרט – מהאוכל ועד לברכות – מכוון כדי לשמור על זיכרון חשוב של שחרור העם היהודי. בכל שנה מחדש, היהודים שומרים על המסורת בדיוק כפי שנעשתה במשך אלפי שנים, וזה מבדל את חג הפסח מכל חג אחר בעולם.

יחסית חברתית:
למרות שמדובר בחג דתי, חג הפסח הוא גם הזדמנות לקשר משפחתי וקהילתי. במהלך סדר פסח, המשפחות מתאגדות יחד, וזו לא רק זמן לפולחן דתי, אלא גם זמן להעביר את הסיפור לדורות הצעירים ולהתחבר כקהילה. החג לא רק זוכר את העבר, אלא גם משדר את הערכים של זיכרון, חירות וקהילתיות, שמחברים בין היהודים בכל רחבי העולם.

אם מסתכלים על זה מנקודת מבת אתוצנטרית אז המנהג הזה נראה מוזר ולא בסדר כי לחץ חברתי יגרום לבנות לעשות את זה וזה יכול לסכן אותן בכך שהחתך יזדהם.

מצד שני אם אני מסתכל על זה בנקודת מבת של יחסיות תרבותית אז מנהג זה נותן להן להביאה את האמונות שלהן ונותן למשתתפים בפעולה לקחת חלק מהתרבות שבא הם נולדו.

על החטא הקדמות.

גישה אתנוצנטרית קשורה בכך שהיא עשויה להוביל לשיפוט של המנהג כמשהו מוזר או מסוכן, על פי הערכים של התרבות השופטת. אדם ממקום תרבותי שונה עשוי לראות במנהג חוסר אכפתיות כלפי התינוקות, בעוד שבתרבות המקומית המנהג נחשב לברכה והגנה עליהם. כך, גישה אתנוצנטרית מתמקדת בנורמות של התרבות שלך ולא מבינה את המשמעות העמוקה של המנהג בתרבות אחרת.

גישה יחסית תרבותית תראה את המנהג כחלק ממסורת דתית ותרבותית מקומית, שמטרתה להגן על התינוקות ולברך אותם בבריאות ובאושר. במקום לשפוט אותו על פי ערכים מערביים של בטיחות או מוסר, הגישה הזו תבין את המנהג בהקשר של התרבות הספרדית, שבה הוא נחשב למעין טקס רוחני עם משמעות עמוקה. גישה זו תתמקד בהבנה של הכוונות שמאחורי המנהג ולא בשיפוטו כמשהו מוזר או מסוכן.

במדינות כמו תאילנד, מקסיקו ואוגנדה, חרקים הם חלק חשוב מהתזונה המסורתית. הם מהווים מקור זול ובריא לחלבון, מכילים ויטמינים חיוניים, וניתן לגדל אותם בקלות. בנוסף, במדינות מסוימות מדובר גם במנהג תרבותי שעובר מדור לדור

אתנוצנטריות:

בעולם המערבי, אכילת חרקים נתפסת כדוחה, לא נקייה, ולא מתאימה למי שרגיל לאכול בשר ודגים כמקור חלבון.

רבים רואים בכך הרגל “פרימיטיבי” שלא תואם את הסטנדרטים הקולינריים במערב.

לדוגמה, תייר אמריקאי המבקר בתאילנד עלול להגיב בגועל למראה דוכני רחוב שמוכרים חגבים או עקרבים מטוגנים.

יחסיות תרבותית:

מבחינה תזונתית, חרקים עשירים בחלבון ומהווים פתרון זול ובר קיימא למשבר המזון העולמי.

עבור אנשים בתאילנד או מקסיקו, מדובר במאכל רגיל כמו עוף או בקר.

חוקר אנתרופולוגי ינסה להבין את הערך הכלכלי, הסביבתי והתרבותי של מנהג זה, ולא ישפוט אותו לפי נורמות מערביות

התבוננות אתנוצנטרית:

אתנוצנטריות היא הנטייה להעריך תרבויות אחרות על פי הסטנדרטים והערכים של התרבות האישית שלנו, ולעיתים לראות בתרבות שלנו כנעלה או נכונה יותר.  מנקודת מבט אתנוצנטרית, אדם עשוי לראות בפסטיבל “אל קולאצ’ו” מנהג מסוכן ולא הגיוני, ולהביע ביקורת על כך שהורים מאפשרים לגברים לקפוץ מעל תינוקותיהם. גישה כזו עשויה להתעלם מההקשר התרבותי וההיסטורי של הטקס, ולשפוט אותו על פי נורמות מערביות מודרניות.

התבוננות יחסית תרבותית:

יחסיות תרבותית היא הגישה המדגישה את ההבנה והכבוד לתרבויות אחרות, תוך ניסיון לראות מנהגים ואמונות בהקשר התרבותי וההיסטורי שלהם, ללא שיפוט על פי אמות מידה חיצוניות.  מנקודת מבט זו, ניתן לראות ב”אל קולאצ’ו” טקס מסורתי המשקף את האמונות והערכים של הקהילה המקומית. הטקס מסמל עבורם טיהור והגנה על התינוקות, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית. גישה יחסית תרבותית תעודד הבנה מעמיקה של המשמעות הסמלית של הטקס ותכבד את זכות הקהילה לשמר את מסורותיה.

באמצעות התבוננות יחסית תרבותית, ניתן להעריך את המגוון התרבותי בעולם ולהבין שמנהגים הנראים מוזרים או בלתי מובנים במבט ראשון, עשויים להיות בעלי משמעות עמוקה וחשובה עבור הקהילות המקיימות אותם.

בקרב העדה הבוכרית, ישנם מנהגים מסורתיים מיוחדים הנוגעים לחתונה, ובפרט לחגיגת האירוסין והחופה. אחד המנהגים המרכזיים הוא ערב ה"מאחול" — ערב שבו המשפחות המורחבות של החתן והכלה נפגשות כדי לחגוג את האירוסין, לשתף אוכל, ריקודים ושירים מסורתיים, ולברך את הזוג הצעיר. המנהג הזה מלווה בשירים ובברכות, כאשר כל צד מביא מאכלים מסורתיים שונים, כמו בורקסים, קובה, חלות ומתוקים.

הסבר מתוך שתי נקודות המבט:

1. אתנוצנטריות תרבותית:

מנקודת המבט האתנוצנטרית, יש לראות את החגיגה כטקס מרהיב ומיוחד, המבטא את הערכים של המשפחתיות והקהילתיות שהן ערכים מאוד חשובים בעדה הבוכרית. הגאווה וההתרגשות שמלוות את החתונה מהוות סמל לדבק החברתי והתרבותי בעדה, וכל מי שאינו שותף למנהג זה עשוי להיתפס כמי שלא מבין את החשיבות הקהילתית של הטקס.

2. יחסיות תרבותית:

מנקודת המבט של יחסיות תרבותית, כל תרבות חוגגת חתונה בדרכים משלה, ולכן יש להבין את המנהג במסגרת ההקשר התרבותי הבוכריתי. יש להעריך את המנהג על פי הערכים והאמונות של העדה, מבלי לשפוט אותו על פי נורמות של תרבויות אחרות. החגיגה הבוכרית מבטאת את השמחה, את הקרבה המשפחתית ואת האחדות שבין הקהילות, ואין לראות בה כסטייה ממנהגים אחרים.

מגישה:

אליאן יונייב

נקודת מבט אתנוצנטרית:

מנקודת מבט מערבית-מודרנית, קעקועי פנים עלולים להיתפס כקיצוניים, מאיימים או לא אסתטיים. ישנם אנשים שמקשרים קעקועים עם מרדנות, פשע או חוסר מקצועיות, במיוחד במקומות עבודה רשמיים. בתרבויות שבהן עור נקי נחשב לסטנדרט יופי, קעקועי פנים יכולים לעורר תגובות שליליות ואי-הבנה.

נקודת מבט יחסיות תרבותית:

מנקודת מבט יחסיות תרבותית, קעקועי הפנים אינם רק קישוט, אלא מרכיב מהותי בזהות המאורית. עבורם, זהו ביטוי של גאווה במסורת, בחיבור לשורשים ובהמשכיות התרבותית. הקעקועים מסמלים את ההיסטוריה האישית והקהילתית של האדם, ומשמשים דרך לכבד את מורשתם ולבטא את מעמדם החברתי. בחברה המאורית, קעקועים אלו נתפסים כהישג וכבוד, ולא כסטייה מהנורמה.

טקס החניכה של שבט הסטרי מאווה בברזיל היא חוויה קיצונית שנועדה לבחון את גבולות הכאב והאומץ של נערי האמזונס, כדי להפוך ללוחמים בוגרים. מדובר בטקס מסורתי מן העבר בו צריכים בנים בני 12-15 לחוות חוויה

של כאב בלתי נסבל.

קודם כל, ההכנה לטקס מתחילה זמן רב לפני ההתחלתו. חברי השבט יוצאים ליער הטרופי כדי לאסוף את נמלות הקליע, הידועות באמצעות העקיצה הכואבת במיוחד, שמדורגת בין הכואבות ביותר בעולם שיכולים לגום חרקים.

כאשר הם מוצאים מושבת נמלים, הם משתמשים בעלים ובמקלות כדי להרים אותן בעדינות ולהעביר לכלי מיוחד, לאחר הנמלים נלקחות לטקס כשהן עדיין חיות.

כדי שיהיה אפשר להכניס את הנמלים לכפפה, אנשי השבט מטבילים אותן במים מעורבבים עם צמח מרדים . זה גורם להן לאבד הכרה כך שיאפשר להכניס אותן לתוך כפפה הארוגה מעלים וחוטים. חשוב שהנמלים יוכנסו לתוך הכפפה עם עוקציהן הפונים פנימה, כדי להרגיש כל תנועה המלווות עם עקיצות מכאיבות במיוחד.

לאחר זמן, הנמלים מתעוררות, אז מתחיל השלב המרכזי שלהטקס.

הנער ניגש אל הכפפה ומכניס את ידו לתוכה בעידודם של זקני השבט ושאר הצופים.

הוא חייב להחזיק את הכפפה למשך כ-10 דקות, כאשר הנמלים עוקצות אותו מאות פעמים. בזמן הזה, חברי השבט שרים ורוקדים סביבו, כך הם מנסים להסיח את דעתו ולעזור לו להתמודד עם הכאב הבלתי נסבל.

ברגע שהנער מסיר את הכפפה, הגוף שלו כבר נמצא במצב טראומתי חמור

הכאב החד שהרגיש בהתחלה, הולך ומחמיר. זה יכול להימשך עד 24 שעות.

הידיים נהופכות לאדומות, נפוחות ולעיתים משותקות חלקית. תסמינים נוספים יכולים לכלול רעידות ללא שליטה, חולשה ,ולעיתים בחילות. הכאב כל כך עוצמתי, שהוא מתואר כתחושה של קליע החודר לתוך הגוף, מכאן נובע השם של נמלת הקליע.

מה שמפחיד זה שהנערים אינם עוברים את הטקס פעם אחת . הם נדרשים לחזור עליו לפחות 20 פעם במהלך תקופה של מספר חודשים או שנים. לאחר שהנער עובר דרך כל המחזורים, הוא נחשב לבוגר ומקבל הכרה של לוחם בשבט.

לפי נקודת מבת של גישה אתנוצנטריות תרבותית, נוכל לחשוב כי לגרום לסבל וכאב לנערים צעירים זו אלימות חמורה. תהליך הטקס יכול להראות כעינוי ומשהו שעובר על החוק. זה יכול להיראות לא הגיוני לחלוטין להזיק בדרך קיצונית שיכולה לתסכן חיים,וכל זה רק בשביל להוכיח כוח ועוצמה.

לפי נקודת מבת של יחסיות תרבותית, אנו נבין כי זה חיבור למסורת ולזהות השבטית. השתתפות בטקס יוצרת תחושת שייכות לקהילה, ומחזקת את המסורת כך שהמורשת תעבור לדורות הבאים. זהו חלק מהאופן בו השבט שומר את התרבות הייחודית. דרך כאב הנערים המתבגרים מוכיחים את חוזקם ומראים שליטה עצמית. בכל זאת, בשבט מאמינים שלנמלים יש כוח רוחני, ושיתוף פעולה איתם בטקס מחזק את הקשר בין האדם לטבע. בנוסף, הכאב נתפס כדרך לטהר את הגוף והנפש. הטקס אינו רק מבחן פיזי, אלא גם טקס סמלי שמעצים את תחושת הזהות ומפנה לבגרות.