מתוך המאמר של יורם הרפז ומאיה בוזו שוורץ  לקחתי בעיקר את עניין ההשתהות. לא למהר להגיב, לעצור את הנטייה ל'פינג פונג'. בהשתלמות אחרת שאני לומדת בימים אלו, נותח תמליל של שיעור ונמצאו מעל 80 שאלות שמורה שאלה במהלך שיעור את תלמידיה. זה זעזע אותי. מי יכול להתעמק ב80 שאלות בתוך שעה. הרי ברור שמשך ההשתהות על שאלה הוא כמשך הזמן שכדור הפינג פונג נגע במטקה.

המאמר חידד את הצורך לבחון את השהות.

בימים אלו אני מלמדת בכיתה י"ב את הנובלה 'הר אדוני'. לקחתי על עצמי היום להאט. התיישבתי על כיסא. מתוך מחשבה להאט את השיחה, להאט את התגובות שלי. לתת שהות בין לבין. 

מה גיליתי?

נוצרו חללי זמן בין סוף הדברים של הדובר אל הדובר הבא. בין סוף דבריו של דובר א' אל הדברים שלי. בשקט שנוצר במרווח התחילו לדבר אלו שנוהגים לשתוק. זה קרה יותר מפעם אחת. התגובה נוצרה לא תמיד על ידי משוב שלי אלא באמצעות בן שיח נוסף שנכנס אל תוך מעגל השיחה. 

שאלתי את תלמידיי איך הם מתייחסים לאמירה של דון רפניילו בדבר הכנפיים הטמונות בגיבנת שלו. שאלתי אותם האם הם מבינים את הדמות הזו ודבריה כריאליסטית או ...

הקשבנו לקטע שבו מתרגמת הנובלה מרים שוסטרמן מדברת על האופן שבו היא מבינה את משמעות הכנפיים. ואז נפתחה שיחה מאלפת שבה דיברו מי שהבינו את הדברים כפשוטם, מי שראו בכנפיים מטאפורה. הם שמו לב (לעובדה שאני פספסתי) שרפניילו מעז לדבר כך בפני הנער רק כאשר מאסט אריקו (הרציונאלי) יוצא מן הנגרייה. כלומר – כדי לדבר על מעוף לירושלים באמצעות כנפיים הטמונות בגבך זקוק היה רפניילו לתנאי שיחה מתאימים. בין היתר – לפנות את המקום מאנשים קונקרטיים, רציונליים, מעשיים. 

השהיית המשוב שלי אפשרה לשיחה להעמיק, וכך גם שיתפה בשיחה את מי שלרוב נמנעים. 

זה היה תרגיל מרתק בתשומת לב לאופן שבו אני נותנת משוב באופן ספציפי ומנהלת שיעור באופן כללי.

תודה.