שיר שבעצם מתייחס לסוף העולם, אבל לא בגלל שסוף העולם באמת הגיע, אלא בגלל שהוא לא אוהב אותה יותר. זה מתחבר לפוזנא שלא מבין איך יכול להיות עולם בלעדיו, לרצון המאוד ברור של כולם להישאר בחיים, וספציפית גם למונולוג של האישה הגוססת בתמונה 5:

"גברתי? למה שתחיה? למה שיחיו בכלל כשאני איננה? למה שיצחקו בלעדיי ויתנשקו בלעדיי? למה שתזרח השמש כשאני בחושך? הלוא העולם נברא בשבילי, אלוהים קישט לי מסביב ואתם הקישוטים שלי, עכשיו, כשאני הולכת, איזה צורך יש בכם, בכל הקשקוש? מי אתה שתמשיך לחיות כשאני מתה?!"

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם

וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן

שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם

הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים

וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת

יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה

בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר

עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:

"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?

צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה."

הקיץ גווע הוא שיר שמדבר על חילופי עונות, אבל למעשה מדבר על גסיסה ומוות. בבית השני מרגישים גם את הבדידות של המטיילים בשדה. בבית האחרון יש מילים שמביעות התייתמות ושקט, אבל הוא נגמר באמירה על כך שיצאו להכין תפוחי אדמה, משהו מאוד פשוט ומחובר לאדמה שמחזיר אותנו ממחוזות המוות למחוזות הפשוטים שלנו

מתקשר לשאלה הפורייה הראשונה שלנו - האם מגיע לפוזנא לחיות יותר מהן?

הוא כל הזמן מדרדר למטה לנקודת ההתחלה, המוות הוא נקודת התחלה הוא מבטל כל מעמד כולנו שווים בפני המוות.

"מותי כבר במקומי!.. את שלי, שלי!"

"לא התחייבתי למות במקומך"