כיום, כאשר אני גרה מרכז ולא בסמוך לאזור הירי אני עדיין חשה פחד מהסיכוי להיפגע, אך כמובן שהפחד הוא לא כמו פעם משום שאני יודעת שבמרכז הסיכון הוא לא כמו בדרום ויש לנו זמן למצוא מסתור, בגלל שהייתי ברצועת עזה אני חושבת שקיבלתי יותר פרופורציות מכאלה שלא חוו את מה שחוויתי. 
אני בעיקר מעריכה וכואבת את אלה החיים בדרום בשגרה יומיומית שאינה פשוטה.

לאחר תקופת מבצע שומר חומות התנהלתי כרגיל, באזור בו אני גרה היה רק פעם אחת אזעקה. 

דרך הפעולה בה הייתי משתמשת כדי להרגיע ילדים היא לדבר איתם על המצב ועל מה שקורה סביב, כמובן שהשיח יהיה בהתאם לרמת הגיל, לדעתי חשוב שהילדים יהיו מעודכנים במה שקורה מסביב כלומר בתקופה שכולנו חווים ועוברים יחד. בשיחה עם ילדים חשוב בעיקר להרגיע וליצור אצלם תחושה של תקווה וביטחון שהכול יהיה בסדר וששום דבר לא יכול לקרות לנו אם אנחנו מקשיבים ופועלים לפי ההנחיות.

עצם ההיזכרות במבצע האחרון "שומר החומר" מכניסה אותי למקום לא נעים. אני מתגוררת בנתניה עיר שבה כמעט ולא היו אזעקות מהיום שבו נולדתי. אני לא רגילה לזה, לא יודעת כיצד מתמודדים עם זה וזה תקף אותי בטיימינג הגרוע מכל. האכלתי את הבן שלי ונשמע אזעקה, אז היה כבן חצי שנה – הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. החששות והחרדות הוכפלו כי יש לי תינוק בידיים. לא ידעתי מה לעשות? מה יקרה אם זה יימשך? נורא חששתי לחייו, אני רק זוכרת איך לא הפסקתי לחבק ולנשק אותו ולהגיד לו שאמא פה, אבל בפועל לא הייתי שם בכלל. הרגשתי תחת מצב חירום במלוא מובן המילה, לא חשתי מצב כזה מעולם. השגרה שלי נפגעה, חזרתי לגור עם ההורים למשך שבועיים כי נורא פחדתי להישאר לבד, כמעט ולא ישנתי בלילות. אולי קצת דרמתית, אבל אלו התחושות שליוו אותי למשך כל ימי המבצע, ואפילו קצת אחריי. בדיעבד אני יכולה לומר שאם הבן שלי היה קצת גדול יותר, הייתי משנה את הפעולות שלי וכן את הלחץ ששידרתי. הייתי מנסה לשחק אתו, לדבר אתו על דברים שאוהב, לישון יחד אתו ולנסות להפוך את כל המצב חירום הזה "לחוויה". 

בתור מורה הייתי פועל בדיוק כמו שדיברה החוקרת בסרטון. הייתי יוצרת אובייקט בכיתה שעליו נפיל את כל החרדות/תחושות/פחדים בזמן מצב החירום. בנוסף, הייתי נמנעת משיח על רגשותיהם במצב זה. אתן כדוגמא את עצמי – ככל שידברו איתי יותר על מצב החירום כך המחשבה שלי תתעמק בו ונפשית אהיה לי קשיה. בזמן מצב החירום אני חושבת שמומלץ לנסות לנתק את הילדים (כמובן לא לגמרי) מהמצב בחוץ ולגרום להם להרגיש בבית הספר אווירת שגרה נעימה וטובה ככל הניתן. 

במהלך המבצע האחרון, הרגשתי לחוצה וחרדה לשלומם של הקרובים אליי. במבצע זה, גם בעיר בה אני מתגוררת (פ"ת) שלרוב לא חווה את רוב האזעקות, חווינו אזעקות רבות, וגם נפילות. מצב זה אכן הורגש כמצב חירום, בו כולנו דרוכים, וחווים פחד וחרדה מסוימת. אירוע זה שיבש את מהלך החיים השגרתיים שלנו. אני אישית לא הצלחתי להמשיך להתנהל כרגיל, נמנעתי מיציאה מהבית, מחשש שתתפוס אותי אזעקה בזמן לא מתאים. 

כיצד הייתם פועלים בתור מורים? במהלך מצב החירום – מהם דרכי ושיטות הפעולה שהייתם נוקטים על מנת להמשיך בשגרה ולייצר תחושת רוגע לתלמידים?

בתור מורה, הייתי מוציאה את התלמידים אל הטבע, או עובדת איתם עם חומרי טבע. במהלך העבודה הייתי משמיעה מוזיקה מרגיעה, ולעתים גם מדברת על הנושא אך בצורה עדינה אשר משקפת את המציאות עד כמה שניתן בהתאם לשכבת הגיל. בשעת סטרס, כפי שאמרה החוקרת בסרטון, לא הייתי מדברת עם התלמידים על הנושא, אלא מסיחה את דעתם מרגשות אלו ומנתבת את רגשותיהם לפעולה כגון יצירה/ משחק. 

אני הייתי מבצעת שיטה שקראתי בספר להפוגת החששות. הייתי מבקשת מכל תלמיד לכתוב את כל החששות שלו על נייר. לאחר שכל התלמידים כתבו - הייתי מבקשת מהם להכין מטוס נייר ואת המטוס, יחד עם החששות, הייתי מבקשת להטיס מחוץ לבית הספר והכי רחוק שאפשר. לאחר מכן - הייתי מבקשת מהם להכין איזשהי יצירה שבה כלול כל מה שבטוח - הבית, המשפחה, החברים, בית הספר ועוד.. את היצירה אנחנו שמים בכיתה ולמעשה אנחנו כך מוקפים רק במה שבטוח ולא בחששות.

כמורה אשר נדרשת לפעול במצב חירום מול תלמידים, בראש ובראשונה אשמור עד כמה שאפשר על סדר יום מוכר, זאת בכדי ליצור אקלים שגרתי ורגוע. כמו כן, אעניק מקום רחב לביטוי רגשי באמצעות דרכים מגוונות – כתיבה, ציור, בחירת שיר, שיח ועוד. הצעתי את דרכים אלו נובעת מכך שילדים אינם נוטים לחשוף את רגשותיהם ומגלים קושי בביטוי בהיר של רגשות ותחושות ועל כן, באמצעות דרכים מגוונות אלו, עשויים הם "לדבר" על רגשותיהם באופן עקיף, בטוח וטבעי, למצוא חיבור ואף לחוש הזדהות בלא כל צורך להוסיף דבר. זאת ועוד, ביטוי רגשי זה ייצור מרחב שיתופי בטוח ומוגן בו יוכלו ילדים לשתף בתחושותיהם בלא כל חשש. נוסף על כך, אשלב בשיח עמם מסרים מווסתים ומרגיעים בהלימה לגילם ולשלב ההתפתחותי בו הם מצויים, כאלה המשככים את תחושת, הפחד, הלחץ והחרדה למשל; "יש לנו צבא חזק ששומר עלינו". אקריא להם סיפורים שיאפשרו להם להפליג בדמיון ולהימצא במציאות אחרת (המציאות הסיפורית), ואף אזמן בעבורם התנסות בהמחזה, שכן ילדים מפיקים הנאה מהתחזות לאור כך שהיא מאפשרת להם "בריחה" מהמציאות ושליטה בה. 

2.     בתור מורה הפועלת במהלך מצב חירום בכיתה, ראשית ישנה חשיבות רבה לשוחח ולהסביר על המצב בו אנו נמצאים תוך תיווך וסינון תכנים בלתי הולמים שעשויים לעורר חרדה מוגברת. תלמידנו נחשפים במסגרות שונות מחוץ למסגרת הבית ספרית לכל המתרחש במדינתנו, ולכן תפקידו של המורה לתווך ללומדים את הידע ולא להסתיר, כדי לצמצם את תחושת אי הוודאות שתוריד בד בבד גם את מפלס החרדה. זאת ועוד, כמתנסה בהוראת הספרות, ניתן להעזר בעולם שלם של יצירות המציעות סיפורים על אדם/בעל חיים אחר החווה משבר המאיים על חייו ומציגות כיצד הוא צלח את המשבר. עריכה מותאמת של שיעור מסוג זה מתכתבת עם תחום הביבליותרפיה, המהווה שיטת טיפול באמנות. באמצעות הטקסט הספרותי/השיר ניתן להגיע בקלות ליצירת שיח כיתתי ושיתופי פעולה מצד תלמידים רבים המתקשים להביע עצמם במצבי משבר. באמצעות דיון בנראטיב שבטקסט נוצרת מעין הרחקה של הסיטואציה מעולמם של הלומדים, הרחקה זאת מאפשרת ללומדים להכיר בחשיבות של התמודדות עם משברים, מעוררת אמפתיה ומקרבת את היחיד לרגשות החבויים ומודחקים בנפשו. 

כתבו בפדלט כיצד אתם הייתם פועלים בתור מורים (המלמדים כיתה באזור הדרום או המרכז) במהלך מצב החירום- מהם דרכי ושיטות הפעולה שהייתם נוקטים על מנת להמשיך בשגרה ולייצר תחושת רוגע לתלמידים

בתור מורה לכיתה במהלך חירום הייתי קודם כל משוחחת איתם על המצב, מסבירה מה קורה כרגע במדינה וגם בכיתה שלנו. מנסה ליצור להם איזושהי תחושה מרגיעה בכיתה. הייתי מנסה להעלות את הרגשות שלהם. כותבת על הלוח את כל הרגשות/חששות שלהם ומראה להם שהם לא היחידים שחשים ככה. בנוסף, הייתי מעלה פתרונות לחששות שלהם יחד איתם. שואלת שאלות מנחות כמו "מה עוזר לכם להירגע?" "מה אתם עושים כשאתה עצובים/לחוצים?" וכדו'. בעיקר משליטה רוגע ונותנת מקום לרצון שלהם להוציא החוצה את מה שלפעמים הם לא יכולים להוציא בבית.

הייתי שומרת על קור רוח, נותנת הפוגות לתלמידים מפעם לפעם. הייתי נותנת יותר מקום לשיח פתוח ולשאלות על תחושות והרגשות וגם על המקרה- מה הייתם רוצים לעשות? מה הייתם רוצה שיקרה אחרת? ועוד.

מצב חירום? המשכתם להתנהל כרגיל? באיזה דרך פעולה נוספת הייתם משתמשים על מנת להבין את חששות הילדים

במהלך המבצע "שומר חומות" הרגשתי פחד שלא הרגשתי מאז "מלחמת לבנון השנייה" כי מאז מלחמת לבנון השנייה (בתקופה זו, הייתי תקופה בצפון) לא נתקלתי באעזקות ופחדים בעוצמות כאלה, בפרט,  כאשר האזעקות הגיעו עד לעיר שבה אני גרה והייתה נפילה ליד הבית שלי.  אני זוכרת שבאותו רגע  לא ידעתי כיצד עליי לפעול בסיטואציה כזאת ומיד אני, המשפחה והשכנים ירדנו למדרגות ושוחחנו יחד, כאשר כל אחד הציף את החשש שלו, התעניין בבני המשפחה שלו וכן הלאה. באיזשהו מקום המפגש עם השכנים הרגיע אותי כי העברנו את הזמן בשיחות אחד עם השנייה ובמילות חיזוק.  עקב המצב, הקפדתי להתעדכן כל רגע  ודאגתי לא לצאת מהבית כדי לא להגיע למצב שיש נפילה ואני לא יודעת כיצד להכיל את המצב ולהתמודד איתו. אני מאמינה שכדי להבין את חששות הילדים הייתי מנסה לנהל איתם שיח פתוח המאפשר להם להציף את החששות שלהם כמובן בהתאם לגילם. בנוסף, הייתי מנסה להוציא את הילדים מהחשש באמצעות משחקי חברה ופעילויות נוספות אחרות.

בתור מורה המלמדת באזור הדרום או המרכז, הייתי יוזמת שיעור בנושא על מנת לאפשר לתלמידים להעלות את החששות שלהם ואת ההרגשות שלהם בנושא על מנת להבין עם מה כל תלמיד מתמודד ולסייע לו במה שאפשר.

 כיצד אתם הייתם פועלים בתור מורים (המלמדים כיתה באזור הדרום או המרכז) במהלך מצב החירום- מהם דרכי ושיטות הפעולה שהייתם נוקטים על מנת להמשיך בשגרה ולייצר תחושת רוגע לתלמידים?
אני חושבת שמאד חשוב לוודא שכולם יודעים מה לעשות במצב חירום, איך לתפקד ולאן ללכת. לנהל שיחות הפוגה משחקים והפעלות נעימות ומרגישות, אולי שיעורי מיינדפולנס ושמיעת מוזיקה מרגיעה ונעימה בזמן פעילות כיתתית, לשאול מה הילדים היו רוצים לעשות עכשיו ולהתאים את עצמי לסיטואציה.

 מצב חירום? המשכתם להתנהל כרגיל? באיזה דרך פעולה נוספת הייתם משתמשים על מנת להבין את חששות הילדים
במהלך מבצע "שומר החומות" חשתי בהלה גדולה ופחד. אני מתגוררת באזור השרון אזור הנחשב רגוע. במהלך המבצע בעיקר דאגתי למשפחתי, אני זוכרת כי כמעט ולא יצאתי מהבית ונשארתי כמה שיותר עם ההורים שלי. אני זוכרת כי אחיינים שלי (בני 7 ו4) הגיעו אלינו בשביל שנהיה כולנו יחד, אחיינית שלי בת ה7 ממש זוכרת עד היום את המבצע לפעמים היא מזכירה לי שהייתי בממ"ד ושהיו אזעקות ואני מרגיעה אותה ואומרת לה שאין לה מה לדאוג. 

כתבו בפדלט כיצד אתם הייתם פועלים בתור מורים (המלמדים כיתה באזור הדרום או המרכז) במהלך מצב החירום- מהם דרכי ושיטות הפעולה שהייתם נוקטים על מנת להמשיך בשגרה ולייצר תחושת רוגע לתלמידים?

כמורה הייתי מקיימת דיאלוג עם התלמיד ושואלת אותו מה הוא מרגיש, נותנת לו לדבר ולהביע את עצמו.  הייתי מפתחת שיח בכיתה בנוגע לרגשות ולחששות של כל אחד, כך הם ידעו שיש להם למי לפנות. בנוסף במידת הצורך- הייתי מערבת גורמים מטעם בית הספר שיכולים לתרום לתחושת הקלה.

במהלך המבצע הייתה רגשת פחד, לעומת זאת לא יכולתי להראות את הרגש הזה לאנשים ההנמאצים מסבבי כדי לא ירגישו גם בפחד או בלחץ, ומצד שני אני מאמינה באלוהים ויודעת שמה שיקרה הוא לטובתי. נוסף על כן,הייתי עם המשפחה בבית ולא יצאתי, ואני לא שוכחת שהרגשתי בפעמים רבים בלחץ מכיוון שאני לא יודעת איך לפתח שיח מיטבי בנושא מצב חירום עם האחים והאחיות שלי, ודאגתי שלא ירגישו בפחד בעזרת שיח על העתיד ואיך מתמודדים עם המצב הזה.
ומבחינת כיצד אני מבינה או מזהה את רגשות הילדים, היא בעזרת השאלות שלהם לגבי מצב החירום, הציורים שמציירים.

בתור מורים, עלינו לייצר אווירה בטוחה ולא להראות לתלמידים את רגשות הפחד והלחץ, לחזק את ביטחונם העצמי של הילדים ביכולתם להתמודד עם מצבי חירום שונים. מצד אחד, צריך לפתח אצל התלמידים  הבנה ומודעות למצבי חירום שאינם ברורים להם, ומצד שני להגן עליהם בקבלת אחריות על עצמם ובמניעת רגשות אשמה ממנו במצבים שבהם אין ביכולתם להתמודד בעצמם. אני חושבת שיש לבית-הספר יגם תפקיד משמעותי בצורה עקיפה בחינוך לחירום מן ההיבט של העברת מסרים והפצת ידע להורים דרך התלמידים.