למדה בבית ספרנו בכיתת מופת לאורך

כל שנות לימודיה הייתה מצטיינת יתרה ובמקביל התנדבה במד"א.

שיר הייתה תלמידה ערכית ומוסרית

אהובה על כיתתה ודמות להשראה. שיר

התגייסה לצה"ל ועברה קורס חובשים בהצטיינות והוצבה באוגדת עזה.

גם במהלך שירותה הצבאי, בזמן חופשות, לא ויתרה

והמשיכה להתנדב במגן דוד אדום.

שיר הייתה רקדנית מחוננת ואישיות שהותירה את חותמה

בכל מקום אליו הגיעה.

בשבת השחורה נשארה שיר עם עוד חברה בבסיס,

המחבלים הגיעו לחדרן, שיר הצליחה לירות ולהרוג אחד מהם,

במנוסתן מהחדר נהרגו שיר וחברתה.

נפלה תוך כדי הגנה על המולדת בשבעה באוקטובר.

יהי זכרה ברוך.

לאורה נלך:

תלמידה שתבחר לסיים בהצטיינות את לימודיה, לטפל באנשים

ותתמיד כמו שיר מנציחה משהו ממנה.

חיבוק של שמש, חיוך שמזכיר,

שאפשר לרקוד גם בלב סערה,

ושמחת חיים תמיד מנצחת.

אהבת אדם הייתה לה לדרך,

עזרה לאחר הייתה לה משימה.

מד”א היה לה בית של נתינה,

ידיה הפצועות ריפאו נשמה.

רקדה כאילו אין מחר,

כל צעד היה לה מנגינה.

בין חלום לתנועה, בין שמים לארץ,

הלב שלה היה פעימה של תקווה.

והיום, כשהזמן עוצר בדממה,

זכרונה נשאר בלב האומה.

שיר לחיים שלא תשכח לעולם,

שיר של אור שלא יכבה לעולם.

זכרה של שיר ימשיך לחיות דרך אלו שאהבו אותה,

דרך המוזיקה שלה, הנתינה שלה,

והאור שהביאה לעולם.

ניקול אלייב

של לב פתוח, של עיניים רכות,

לא רק בשדה הקרב הייתה גיבורה,

גם בחיים הייתה מגדל של תקוות.

לנצח תישארי שיר של חיים,

לנצח יזכרו את גבורתך,

בינינו תמיד תהיי בין האוהבים,

שיר ביטון, גיבורה במותך.

נזכור אותך כחיוך מרפא וכאור,

כנערה שהצילה בלב ובמעשה.

עלייך נבכה, אותך נאהב,

עד שתישארי נצח בתוכנו כאן.

נויה אלבז

נשאה בלבה את קול הרוח,

שיר ביטון, בת ארץ החיים,

הלכה קדימה, בלי לפחד לנוח.

לא רק לוחמת, גם מרפאת,

במד”א התנדבה, הצילה חיים.

מצטיינת תמיד, מלאת נתינה,

לב שהאיר למרחקים.

בעיניים של אור, עם חלום רחוק,

עמדה בחזית כשעולם רעד,

לב אחד גדול, לב שלא יישכח,

נשאר בלבבות, גם אחרי הקרב.

באותו בוקר שבו השמש עלתה,

החיים חיכו, אבל היא נשאה

כוחות של אומץ, של אמונה,

ובחרה להילחם על המולדת שלה.

בשבעה באוקטובר יצאת לקרב,

בגבורה עמדת, לא נשברת לרגע.

עיניים שראו הכל,

ידיים שעמדו מול הצל,

לב שנשבע לשמור על חיים,

נדם פתאום מול הרעים.

אך שירך לא ישכח לעולם,

הדים ימשיכו בלב העם,

צחוקך, גבורתך, אהבתך לאור,

ילוו אותנו בכל דור ודור.

שיר, את לנו דוגמה ומופת,

במלחמה ובחיים היית עוצמת.

בקרב נפלת, אך בשירך נשארת,

חיה בלבבות, לעד לא נפרדת.

יהי זכרך ברוך, לוחמת אמיצה,

נשמתך תזרח באור יקרות שמיים,

שיר של גבורתך נמשיך לשיר,

שיר של עם שלם, שלא ישכח לעולם.

סהר לוי

ליבה מלא חלום ופנים.

השמש זרחה, השדה עוד פרח,

ומי חשב שתוך רגע הכול יתפורח.

בשביעי לעשירי, ענן כבד נפל,

ושיר, ילדה של אור, במערבולת נסחפה.

העולם עצר, השקט התפרץ,

ולבבות נקרעו, כמו רוח סערה שורפת.

אך שיר לא תשכח,

שם בשמיים היא פורחת.

כוכב מנצנץ בלילה השחור,

מזכירה שיש אור גם בתוך הכאב הגדול.

היא הייתה שיר של חיים,

פעמון שמצלצל בזמנים ריקים.

עכשיו היא מנגינה בעדינות הרוח,

מלחשת: “אל תשכחו אותי, אני כאן לנצח.”

שיר זה הוא מחווה לזכרה, ומזכיר לנו את הכאב, התקווה והזיכרון שמשאירים אחריהם אלו שאיבדנו.

יהלי ביטון

נולדה לרקוד, לשיר בלי מור.

צחוקה פרח, עיניה ברק,

נשמה טהורה, ליבה ענק.

אור מד”א היה דרכה,

לחיים לתת, בלי מחשבה.

ידיה חובשות, מילותיה מרפאות,

בלבבות פצועים הותירה פלאות.

יפה וחכמה, עם לב זהב,

העולם היה לה מקום שאהבה.

כל צעד בריקוד, כל מגע של חסד,

הייתה מתנה שכולה אומץ.

ובשביעי באוקטובר, הזמן קפא,

רוחך עלתה, אך האור לא כבה.

שיר שלך ימשיך להדהד,

בכל חיוך, בכל לב עובד.

שיר ביטון, ילדה של תקווה,

עכשיו את כוכב בשמיים גבוהים.

נשמתך כאן, בליבנו לעד,

תמיד תאירי את הדרך לבד.

אוריאן