הביקורת הנמצאת במשפט הזה היא כלפי החוק הצרפתי והאנשים שקבעו את אותו החוק. לא יודעים על אילו חוקים מדובר בדיוק, אך במשפט זה ברור כי מומו מתאר את גברת רוזה שמנסה למצוא בתים לילדים שאמהותיהם לא שבו מעולם, והוא מתאר את זה כמעשה טוב וחשוב. לאחר מכן הוא מציין שהיה קשה לגברת רוזה לעשות מעשה טוב זה, בגלל החוקים הצרפתים- ולכן במשפט זה מועברת עליהם ביקורת, החוקים לא עוזרים לעשות מעשה צודק.

יש במשפט זה ביקורת עקיפה על השיטור במדינה, המשפט בא להראות שאפילו במדינה מפותחת ומערבית כמו צרפת אי אפשר לשרוד ללא היכולת לרוץ. הפעולה של ריצה ותנועתיות בכללי הם מה שעזרו לאדם הקדמון לשרוד בטבע ובלדיהם הוא לא היה שורד, בדיוק כמו שמומו אומר שללא היכולת לרוץ הוא לא היה שורד ברחובות הקשים של רובע בלוויל. לפי המשפט אפשר להבין שאין שיטור מסודר באזורים של האוכלוסיות החלשות והמיעוטים לכן כדי לשרוד אנשים חייבים למצוא בעצמם דרכים להרוויח כסף להיות בטוחים פיזית ובעצם לחיות. 

אני חושב שבמשפט הזה יש ביקורת בינאנושית של רוזה כלפי החברה וכלפי ההורים שלה(כנראה). 

גברת רוזה אומרת למומו את זה ממקום שהיא חווה ביום יום כל כך הרבה מקרים כמו שלו, שהאמהות עוזבות את ילדיהן סתם ככה, רואים שהיא מתנהגת כלפי זה באדישות רבה ולפי דעתי זה מראה אפילו על כעס מהצד שלה- מה שאצלי נראה כביקורת מסויימת. 
אני חושב שרוצה 

אני חושב שמופיע ביקורת נגד בתי החולים מהסיבה שעולם לא רוצה שאנשים ימותו אבל יש אנשים שלפעמים לא רוצים להישאר בחיים, אבל החוקים של בני אדם מכריחים אותם להישאר בחיים.

משפט זה נוגע בנקודה יפה לדעתי, הוא מביע ביקורת על הממשל והוא מדבר על כך שאדם אשר נולד עני ולמשפחה ענייה גורלו חרוץ ואין לו ברירה אחרת מאשר להמשיך את הדפוס ולהיות עני בעצמו. הממשלה לא עוזרת לא אכפת לה מאנשים עניים, "המשטרה אינה מטפלת במי שאינו קיים". ולכן אם אדם עני, אין מי שיעזור לו והוא ישאר עני. ככה גם הילדים שלו, יהיו עניים, והממשלה לא עוזרת.

המשפט הזה נאמר בעקבות דבריו של דוקטור כץ, הוא הסביר למומו שבסופו של דבר יצטרכו לקחת את גברת רוזה לבית החולים על מנת להשאיר אותה בחיים, ושהיא תישאר בחיים כצמח על אף שתתנגד לכך. לדעתי הביקורת פה יכולה להתפרש בשני אופנים שונים. לפי הראשון, ניתן להתייחס לציטוט "פשוטו כמשמעו", כלומר, אפשר להבין שהביקורת היא על בתי חולים והאחראים לדרכי הפעולה בהם פועלים (מתעלמים מהרצון של המטופלים להמתת חסד והשארתם בחיים).

אופן שני הוא כללי ומופשט יותר, ולפיו, הביקורת מיועדת לכל גוף באשר הוא השולל את רצונותיהם של אחרים, ומחליט בעבורם החלטות גם אם אין השפעה על הסובבים למרות שהגיעו למצב בו לפי החוק הם אחראים לעצמם (גיל 18 אצלנו לדוגמא). 

המשפט נאמר על ידי אדון חמיל למומו. משפט זה מעביר ביקורת על הראייה הצרה שיש לרוב האנשים שרואים את כל העולם ושופטים אותו בשחור ולבן. העולם הוא מורכב ואין בו אמת אחת נכונה וצדק אחד חד משמעי. מה שנראה לאדם אחד כהצלחה יכול להראות לאדם אחר ככישלון. 

בנוסף אדון חמיל אומר שהלבן הוא לעתים שחור שמסתתר, כלומר לפעמים דברים שבהסתכלות ראשונית נראים בצורה מסוימת יכולים להתגלות כהפוכים בהסתכלות מקרוב. לאורך כל הספר ישנן דוגמאות על המורכבות שבהסתכלות ראשונית נראות כדבר אחד ובעצם מתגלות כדבר אחר לגמרי. למשל בתחילת הספר מומו מגלה שגברת רוזה מקבלת תשלום על הטיפול בו. מומו רואה בעובדה זאת בגידה ובטוח שרוזה לא אוהבת אותו. הוא ממהר לשפוט אותה ורק לאחר שהוא מתעמק ומבין את מניעיה ואת טיב הקשר שלהם הוא מבין שלרוזה הייתה אהבה עמוקה אליו.
 גם לולה נשפטת בצורה שטחית על ידי החברה בגלל זהותה ועברה. למרות שהיא טובת לב, מסורה, ומטפלת ברוזה ובילדים בצורה יוצאת דופן, רשויות הרווחה מסתכלות רק על הנתונים היבשים ולכן הברור ללולה שלא תוכל לאמץ למרות הרצון העז שלה להיות אמא.
 גם מומו מבחין בחוסר הצדק החברתי כאשר הוא אומר שהיא הייתה יכולה להיות אמא נפלאה ומסורה, אך בגלל זהותה לעולם לא יתנו לה לאמץ.

משפט זה מעביר ביקורת על החברה.

בעולם בו אנו מוקפים בדברים, האחד גדול יותר מהשני, יפה יותר, דרמטי יותר, ומרגש יותר - דברים שאינם מרתקים או מושכים או ענקיים באותה המידה נדמים כי חסרי ערך. על מנת שיקשיבו לך, עליך להיות עצום-מימדים. בזמנו, דברים אלו היה המלחמות, או המקומות המקסימים אליהם בחרו אנשים ללכת (ותמכו במקומות אלו, כתוצאה מכך), בעודם משאירים את המקומות הפחות מעניינים ויפים מאחור, ועמם, את האנשים שחיו בהם.

כיום, מדובר בשגרה יומיומית. המדיה החברתית מפציצה אותנו עם דברים יותר יפים וגדולים ומושלמים יותר משאי פעם ראינו, כולל מה שראינו יום קודם לכן. תוכניות ריאליטי מעבירות לנו מסרים שגויים בקשר לטבען של מערכות יחסים בינאישיות, וכן משרישות בנו את תרבות הצריכה - ובכך מעוותות תפיסות עולם שלמות. על מנת שהמדיה החברתית ותוכניות הריאליטי ותרבות הצריכה יהיו כל כך יפות ומושלמות, חייב להיות מושקע בהן כסף. המון המון כסף. וכך, דבר שלא מושקע בו סכום שכזה, לא זוכה לתשומת לב כלל. היות והוא לא יפה ומושקע באותה המידה. היות והוא לא צעקני באותה המידה, היות והוא לא מושך באותה המידה, היות והוא לא מעניין באותה המידה, ועל כן הוא לא חשוב באותה המידה. ועל כן ערכו לא משתווה, אם קיים הוא כלל. בעיות אמיתיות ורציניות ברחבי העולם אינן נחשבות לבעיות יותר. זאת אומרת, אנשים לא מודעים אליהן, למרות שהן בהחלט קיימות, מהסיבה הפשוטה שאין להן חשיפה, וזאת מכיוון שאין בידן די כסף בכדי שיהיו שוות-חשיפה, וכך נשארות אותן סוגיות בחשיכה.

כתוצאה מכך, עולמנו עוטה מסכה מגונדרת, מרתקת, ויקרה להחריד אשר בה אנו מתמקדים, במקום בעולם הרגיל מתחתיה, או באנשים הסובלים בו. אנשים כמו רוזה, כמו מומו.

שחזר מומו מהביקור אצל ד"ר כץ, חיכה לו בבית אנ'דה אמדה. סרסר, רועה זונות, מהודר מכף רגל ועד מראש. הוא בא אל גברת רוזה שתכתוב לו מכתבים, כי הוא לא יודע לכתוב. מומו מספר על איך רוזה היתה אומרת למומו שהוא אדם "מישוגע", מטורף. היא אמרה למומו שכדאי להניח לו כדי להימנע מצרות. שהוא הרג כמה אנשים אבל הם היו כהיי עור, אז החוק בצרפת העלים עין, המשטרה בצרפת לא טיפלה במי שלא קיים.

הביטוי הזה של מי שלא קיים חוזר במהלך הרומן פעמים רבות. איך שהשכבות החלשות יותר באוכלוסייה שקופות. האנשים שם לא קיימים. מומו עצמו, ללא הורים, ללא בית ספר, גונב וקופץ למכוניות בשביל להשיג תשומת לב. כל החיים לפניו עוסק בהרבה נושאים ובינהם הביקורת החברתית כלפי השלטון שקולע את העני במעגל בלתי נגמר ולא נותן אפשריות ותמיכה לצאת מהשכבות האלו.