מּודעות והזדמנות.

שאנו "טועים" זה יכול לאתגר אותנו הרמה האישית /רגשית אבל גם לאתגר אותנו ברמה המחשבתית ולשם צריך לנתב את ה"טעות".

מכל דבר צומחים, למדים ומדייקים את המטרות שלנו ואת דרכי העבודה שלנו. טעויות מובילות לרפלקציה עצמית שכל כך חשובה בניהול ארגון וגם משמשת מודל לאחרים.

עצם הצגת המנהיג כ"פצוע" יצרה אצלי תחושת הזדהות עם האתגרים הרבים שהוא חווה.

המנהיג החינוכי נמצא כל הזמן במצבים שדורשים ממנו להוביל, להקשיב ולעיתים גם להתמודד עם קונפליקטים רגשיים שיכולים לפגוע בתחושת היכולת שלו להוביל בצורה יציבה.

ובכן, השאלה שעולה לי היא, איך המנהיגים יכולים למצוא את האיזון בין הפגיעות לבין הצורך להישאר יציבים ומובילים?

לפעמים הפגיעות עלולה לגרום להם להרגיש גם לא מספיק 'חזקים', איך אפשר לוודא שהמנהיג לא מתמוטט במצבים כאלה?"

גם מנהיגות מועדת לטעויות והפציעה היא דרך ייחודית שלא להתייחס עוד לדברים כמובנים מאליהם.

המנהיג צריך תמיד לעסוק בתהליך רפלקטיבי של הבנת השפעתו על אחרים ועל בית הספר ושל הבנת פצעיו האישיים.

הפציעה מעניקה הזדמנות לבחון את חיי המנהיגות מחדש.

ובעיקר - גם המנהיגים הם בני אדם שלא חפים מטעויות . ומטעויות תמיד לומדים על עצמך , על אחרים ועוד.. טועים ומתקנים והופכים (אולי)למנהיג טוב יותר

הקושי והפציעה בונה אותנו, יוצרת חוסן, וכך נוצר מנהיג.

זה רק מחשל אותנו. כך אנו צומחים ולומדים

לכן, יש פציעות במנהיגות, אבל אלה לא פציעות בנפש של האדם, אלא אתגרים בעבודה. לכל אחד יש את האתגרים שלו, וגם לנו כמנהיגי ציבור יש את האתגרים שלנו. חייבים לבנות חוסן נפשי, שלא נותנת לפצעים הללו לחדור אל תוך הלב שלנו.

פציעות יהיו בכל מקרה וזוהי חוויה שמצד אחד יכולה לתמרץ ולדרבן ומצד שני יכולה להטביע בביצת המשבר. בשעת משבר עלי להבין שזוהי הזדמנות לצמיחה וללמידה מחדש. המשבר יוביל אותי להיות האני האמיתי והאותנטי שלי. כשאהיה באמת נאמן לעצמי אהיה המנהיג בגרסה הכי טובה של עצמי.

הפצע הוא לא חולשה - הוא שער לאותנטיות.

כמנהלת, אני מצפה מעצמי להיות "בשליטה" תמיד, לדעת את התשובות, לשדר יציבות גם כשאני מתפוררת בפנים. המאמר הזכיר לי שדווקא ברגעים שבהם אני מרגישה פצועה - כשמורה עוזב, כשהורה תוקף אותי פומבית, כשאני מקבלת החלטה קשה ומפספסת - אלו הם הרגעים שמזמינים אותי לשאול מי אני באמת כמנהיגה, ולא רק מה עלי לעשות.

הכרה בפציעה שלי, במקום הסתרתה מאחורי תפקיד, היא דווקא מה שיאפשר לי להיות מנהיגה אמיתית ולא רק מנהיגה מוצלחת על הנייר.

כמה כואב שזה בלתי נמנע בעבודה מולאנשים . משברים היו ותמיד יהיו חדשים בכל סיטואציות . העבודה היא כנראה על החוסן האישי שבו אנו צריכים ללמוד ולפתח , לקבל בהבנה שזה תלוי אנשים . והחיים יזמנו לנו תמיד התמודדויות כאלו ואחרות .

1. אותה חוויה יכולה להיות פציעה למנהיג אחד וחויה חיובית לאחר.

2. המנהיג בוחר האם להפוך אותה לכשלון או להזדמנות (נחוצה אפילו) לצמיחה

Free preview of advanced search enabled.

אני מבין שקיימת ציפייה ממנהלים להיות "מושלמים" – להחזיק בכל התשובות, לקבל החלטות באופן חד וברור, לפעול בקור רוח ולא לקחת ללב. נדמה כי התפקיד היומיומי דורש שליטה רגשית מלאה ויכולת להישאר ענייני גם במצבים מורכבים. במיוחד בשדה החינוכי, אך למעשה בכל שדה ניהולי, קיימת הנחה סמויה שעל המנהל להיות דמות יציבה, בטוחה ועקבית, כמעט ללא סדקים.

עם זאת, אני לומד שהניהול האמיתי מתחיל בניהול עצמי. לפני שאני מנהל אחרים, עליי ללמוד לנהל את רגשותיי, את ההתלבטויות שלי ואת הטעויות שאני עושה בדרך. אינני חסין מבלבול או מחוסר ודאות, ולעיתים דווקא ההכרה בכך מאפשרת לי לפעול מתוך מודעות עמוקה יותר ולא מתוך תגובה אוטומטית.

אני מבין שבשלבים הראשונים בתפקיד יש צורך לשמור על מידה מסוימת של פסדה מקצועית – תחושת יציבות כלפי חוץ. לעיתים חולשה או שיתוף בהתלבטות עלולים להתפרש כחוסר ביטחון. לכן עקומת הלמידה שלי כמנהל צריכה להיות מהירה: ללמוד מהאירועים, לחדד שיקול דעת, לפתח חוסן פנימי ולהתמקצע באופן מתמיד.

ובכל זאת, לצד הדרישה להתקדמות מהירה ולדיוק, אני מזכיר לעצמי להיות סלחן כלפי עצמי. התפתחות ניהולית היא תהליך, לא רגע אחד של שלמות. ככל שאני מאפשר לעצמי לטעות, להתלבט וללמוד – כך אני הופך למנהל אותנטי, יציב ומודע יותר. החוזק האמיתי שלי אינו בהעמדת פנים של שלמות, אלא ביכולת לצמוח מתוך הדרך.

תובנה מרכזית: הפציעה כ"חרב פיפיות" המעוררת מנהיגות אותנטית

תובנה משמעותית שעולה מן המאמר היא שמשברים ופציעות הם אינם תקלה או עדות לכישלון אישי, אלא חלק בלתי נמנע לחלוטין מעבודת המנהיגות. המחברים מתארים את הפציעה כ"חרב פיפיות" הטומנת בחובה פוטנציאל כפול:

+2

• הפציעה עלולה להטביע את המנהיג עמוק יותר בתוך ביצת המשבר.

  
  

• לחלופין, היא יכולה לשמש כזרז משמעותי לצמיחה. היא מספקת למנהיג הזדמנות נדירה להציץ מאחורי המסכה ולהשתחרר מדרכי הוויה שאינן אותנטיות.

  +4

  
  

במילים אחרות, המאמר מציע לשנות את נקודת המבט: במקום לחשוש מהמשבר, אפשר לראות בו "קריאת השכמה" פנימית שמובילה את המנהיג בחזרה אל האני האמיתי והשלם שלו.

פציעה יכולה לזמן העמקת בתבוננות, מהי החוליה חלשה, מדוע התרחשה הפציעה וכיצד לצמוח ממנה או להתנהל אחרת במקרה דומה להבא.

כשמבינים את זה, הפציעה יכולה להיות פחות מכאיבה.

המשבר - פציעה מתוארים כ"חרב פיפיות". מצד אחד יכולים להטביע את המנהיג החינוכי בתוך המשבר,אך מצד שני גם להוות הזדמנות ייחודית לבחינה מחדש של יסודות המנהיגות. משבר יכול להיות כמו קריאת השכמה לשנות דברים ולעשות דברים אחרת.