בעבר בתורי ילד ותלמיד הייתי מקבלת חינוך שהעירייה היא זו שבוחרת בשבילי בהתאם למקום המגורים הרבה זמן הוריי היו נלחמים לשנות את בית הספר ולהחליפו בבית ספר אחר אך לא הצליחו ולכן היו נאלצים להעביר אותי לבית ספר פרטי על מנת לקבל חינוך טוב במקום הבית ספר הציבורי שהיה קרוב למקום המגורים שלי והיה מלא בהפרעות, בעיות משמעת והישגים נמוכים בשל האוכלוסייה. ובכך היה על מנת לקבל חינוך "מתאים" כביכול יש לשלם הרבה כסף וזה לא קל לעובד מדינה פשוט כמו אבי. היום זה כבר נראה אחרת הרפורמה כאשר צעדה הצעד הזה כך ונתנה להורים לבחור מסגרת לבניהם היא אפשרה להם לקבל חינוך מתאים לפי ההבנות של כל הורה.

אני כהורה זה נראה לי טוב כך ואני זו הבוחרת לבנים שלי חינוך מתאים ונראה לי טוב ותואם עם הדברים בהם אני מאמינה. 

אך כמורה זה מעלה שאלות בפניי מחד, זה מקל עלי להתנהג ולהתבונן באנשים שהם בחרו במערכת הזאת והם מאמינים בה וכמובן זה יותר מביא ומוביל להגמונית ופחות להטרוגניות, כי התלמידים בכיתה שלי ואולי בבית הספר שלי התלמידים מאופיינים בדמיון וזה לדעתי מוביל לבידול ולפער חברתי. 

 

לסיכום, לכל תהליך חדשני יש את היתרונות והחסרונות משלו ואין שינוי אחד שמוביל לתהליך חברתי מושלם. ובכך יש לשקול כל שינוי אם היתרונות שלו יותר מהחסרונות שלו. ואז עם כל החסרונות הקיימות בבחירת הורים עדיין התערבות הורים כתהליך רחב שמכיל בחירת הורים הוא התקדמות במערכת החינוכית.

 

כיום, משרד החינוך משנה את גישתו ומעביר את הסמכות מידיו: טרמינולוגיה זו כוללת מונחים כ"ביזור", "ניהול עצמי", "מימון ממקורות עצמיים", "העצמה", ו"בחירה", "בית-ספר אוטונומי", "אני מאמין בית-ספרי" ו"אחריות". ביטויים אלה נשזרו בשפה חדשה שבה ההתייחסות לבתי-הספר הינה כאל מרכזים "נותני שירותים", התלמידים והוריהם הם "לקוחות" והחינוך הינו שירות המסופק על-ידי בתי-הספר שעליו מנגנוני השוק וחוקי הביקוש וההיצע.

אני חושבת, שמכאן מגיע שינוי מאוד משמעותי בתפקיד המורה. ברגע, שאנו, המורים, נותני שירות. ה"לקוח" חייב להביות מרוצה, ו"הלקוח תמיד צודק" (The customer is always right); ומי הוא הלקוח? לא תמיד התלמיד, לרוב זה ההורה. נקודת מבט זו, יוצרת מורים מרצים וגוררת הורים ביקורתיים כלפי המערכת, כלקוחות הדורשים את השירות הטוב ביותר. לעיתים נעשות פעולות, לא הוגנות, לא חינוכיות ולא צודקות, העיקר שהלקוח לא יתלונן ויצא מרוצה.. לעיתים, האמת לא נשמעת במלואה, כי היא אינה לשביעות רצון הלקוח. יתירה מכך, המורים לעיתים חוששים לנקוט בפעולות חינוכיות משמעותיות ותהליכי עומק. עדיף להגיע הביתה "בשקט".

מאידך, נוצרת תחרות בריאה בין מורים ובין בתי ספר להעניק את השירות הטוב ביותר לתלמידים ולהוריהם, על מנת שיהיו מרוצים ויישארו בבית הספר. לא אחת נשמעת מיפי ההורים האיום: אני אעבור בית ספר. וישנם בתי ספר שחוששים מאיום זה (אם ה"תקן" שלהם לכיתה "מדויק") והם יעשו כל שביכולתם שהתלמיד לא יעזוב את בית ספר. האם המצב נכון ותקין? תלוי בנקודת מבט המתבונן. מדיניות בחירת הורים מעמידה במרכזה, מצד אחד, ערכים ליברלים המעלים על נס את האידיאלים של אוטונומיה, מימוש עצמי, ופלורליזם, ומצד שני, ערכים תועלתניים - המדיניות אמורה להביא לשיפור תפקודה של מערכת החינוך ולעליה בהישגי התלמידים. פלורליזם חינוכי  - ביטוי להעמדה של תכנים שונים במרכז הפעילות החינוכית כלימודי טבע, טכנולוגיה ומחשבים; ופלורליזם פדגוגי - בחירה מבטאת העדפה של שיטות לימוד שונות כגון למידה פעילה, חקרנות ולמידה שיתופית.

 מטרת הרפורמה הייתה לערבב בין האוכלוסיות על מנת לטשטש הבדלים ומעמדות, ולעזור לאוכלוסייה החלשה להתרומם. כיום, עם המעורבות של ההורים, והעמדת הפרט במרכז ניתנת להורים אפשרות לבחור את מוסד הלימודים בו ילדם ילמד. לכך יש השפעה חיובית- בתי הספר מרגישים בתחרות, כל בית ספר רוצה לשווק את עצמו בצורה הטובה ביותר, על מנת למשוך אליו יותר תלמידים. מצד שני, יש הדחקה של מוסדות המדינה מניהול בתי הספר, ומעבר של בתי הספר לניהול פרטי יותר, ובכך יש חשש לאיבוד המטרה הראשונית שהייתה לגרום לאינטגרציה בין הילדים השונים שבאים מרקעים שונים והבדלים תרבותיים, עדתיים וסוציואקונומיים שונים. 

אז איך מוצאים את האיזון? איך לא מאבדים את המטרה הראשונית של קידום השכבות החלשות תוך כדי מתן לגיטימציה להורים לבחור מוסד לימודים?

 בבתי הספר, יש מגמה של מצויינות אישית ושאיפה לכך, ומעודדים תלמידים להישגים גבוהים, בעיניי זה ערך שכדאי לשמר, רק שיוצא מכך שמובלט הפער בין תלמידים חזקים לימודית לתלמידים חלשים. הצעתי היא- מה שכדאי  לשפר בתחום הנ"ל- זה להבליט כישרונות אחרים שיש לשאר התלמידים, שלאו דווקא מצטיינים בלימודים. כלומר, לחזק כל תלמיד בהתאם לכישוריו, ילד שיש לו כישרון מנהיגות, ציור, חוש מוזיקה, וכו'- להדגיש את הכישרון הזה, ובכך לא ירגיש שהוא "דפוק" כי קשה לו בלימודים, אלא ירגיש מועצם בבית הספר ותהיה לו חוויה טובה להגיע ללמוד, אפילו שהוא לא מצטיין, אך ירגיש מוערך בתחומים אחרים. 

במפגש זה קראתי מאמר, צפיתי בסרט מתוך יום עיון בנושא הורים מורים ואף ראיתי מודל מקורי שמציג למידה יעילה.

התובנות שלי ממפגש זה הוא שהכל עניין של איזון:

ביום עיון הציג אחד בחברי הפנל כי הרקע לקשיי התקשורת הוא שההורים מגיעים עם רקע, עם מטען של מחשבות ודעות קדומות על בית הספר, או המערכת.

עוד הוסיף כי הטכנולוגיה יוצרת קושי כיוון שחסרה אינטונציה. כשאני מסמסת זה יכול להתפרש בשני אופנים כי חסרה אינטונציה.

אחת הפסיכולוגיות הציגה אמירה אליה התחברתי מאוג והיא:

הכל קם ועומד על יצירת אמון וכבוד בין בית הספר להורים.

החזון שלי כהורה:

לשמור על קשר הדדי עם בית הספר, לתת למורה תחושה שאני סומכת עליה ומאמינה בה. לדאוג שיהיה שיח בריא שמכיל שקיפות וצעידה משותפת לטובת ההמטרה ממשותפת: קידום בני.

החזון שלי כמורה:

ליצור תקשורת טובה עם התלמידים וההורים, לשתף בתקשורת זה עוד גורמים מבית הספר מתוך תפיסה שלי שכל אחד יכול לתרום להורה מתוך הכובע המקצועי שלו. דבר נוסף הוא הקשבה. אני מאמינה להקשיב להורים, לתת אוזן, ולקיים חשיבה משותפת וכך ניתן לבנות קשרי הורים מורה תלמיד שמבוססים באופן איתן ויציב.

אני מאמינה בלמידה פעילה: ככל שהתלמידים יהיו פעילים יותר הם יצליחו יותר כיוון שירגישו תחושת שייכות. אני מאמינה שהתפקיד שלי הוא לפפתח כישורים אלו ולא להעביר ידע.

פיתוח כישורים לקשר בריא יבואו לידי ביטוי בשיחות אישיות, במתן כתובת- הילד יודע שיש לו למי לפנות. רעיון נוסף מחברת מטיילת בה המורים מקבלים תמונות וחוויות מעשיית התלמיד זה הופך את ההורה לשותף וכך מאפשר להורה לחוות את הלמידה.

 

הרפורמה במערכת החינוך  פעלה
מתוך מטרות עילאיות , אך במהלך הזמן היו גורמים שונים שהערימו קשיים על מערכת
החינוך לפעול באופן אחיד בכל בתי הספר, כך ניכר כי הרבה מנוהל על פי רצון החלקים
השונים בחברה כגון המגזר החרדי שלא כפוף לרפורמה או הקיבוצים שמעדיפים להבדל כמו
כן ,  רצון ההורים  מכתיב רבות את המסגרת אליה ישתייך ילדם ולא
בהכרח על פי רצון מערכת החינוך כפי שהגדירה זו מלכתחילה.

נקודות לשימור בביה"ס הן ההדגשים של לימודי האומנות המקדמים את יכולותיהם של הילדים ואת החלקים הבריאים והיצירתיים שלהם במטרה לחזק את ביטחונם העצמי של הילדים . 

נקודות לשיפור קשורות להקצאת משאבים לפיתוח היכולות הלימודיות , שעות נוספות להוראה מתקנת לילדים הלקויים והמתקשים ויצירת יום חינוך ארוך גם לילדי החינוך המיוחד , במטרה לשמור אותם רחוקים "מהרחוב" ומהסכנות הטמונות בו עבור ילדים הנחשבים בסיכון.