קופסת הלחם

זֶהוּ שִׁיר הוֹדָיָה לַשָּׁעָה
אַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר
כְּשֶׁאֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת בְּחַדְרֵי הַבַּיִת
וְשֶׁקֶט מִתְרַחֵב בִּי כְּמוֹ נְשִׁימָה

קְוֻצּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אוֹר
נוֹפְלוֹת בַּאֲלַכְסוֹן עַל מִצְחוֹ הַגָּבוֹהַּ
שֶׁל הַקִּיר הַלָּבָן

שְׁנֵי יְלָדִים נוֹשְׁמִים בִּשְׁתֵּי מִטּוֹת
וְהַלֶּחֶם יָשֵׁן בַּמְּלוּנָה, שׁוֹמֵר עַל הַשַּׁיִשׁ.

גָּדוֹל, נוֹרָא.

הָיוּ לָהּ שְׁנֵי שְׁרַפְרַפִּים

וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה.

הִיא חָתְכָה לָהּ חַלּוֹן

וְחָצְבָה לָהּ סָלוֹן,

וְתָלְתָה שָׁם תְּמוּנָה

וְהִכְנִיסָה אָרוֹן,

וְחָתוּל שֶׁיָּצוּד עַכְבָּרִים

הִיא גִּדְּלָה בַּפִּנָּה,

וּפִתְאֹם –

נִסְתַּיְּמָה הָעוֹנָה.

הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּנוּ יוֹצְאִים

וּמַגִּיעִים רַק אֵלֵינוּ

כְּהֵד שֶׁמַּקִּישׁ מִכֵּלֵינוּ

אֶת הֶחָשׁוּב וְאֶת הַמְיֻתָּר.

 

הַשִׁיר הוּא חֶדֶר בּוֹ נִרְצֶה

לְשַׁנּוֹת סְדָרָיו שֶׁל רִהוּט מֻכָּר.

לְהָזִיז כִּסֵּא, לְגַלְגֵּל שָׁטִיחַ,

לְבַצֵּעַ אֶת הַמֶּחְוָה הַקְּטַנָּה שֶׁחֶדֶר מְאַפְשֵׁר

בְּמִסְגֶּרֶת קִירוֹתָיו מִבְּלִי לְהַבְקִיעַ

חַלּוֹן אוֹ דֶּלֶת.