-שיר המבטא ניגוד לדעה כלשהי

-שיר המביע דעה כלפי מישהו

-שיר המבטא קבוצת אנשים המתנגדים למשהו דומה

-שיר המבטא מחאה נגד סטיגמה מסויימת

-שיר המבטא דעה שאינה פופולרית

-שיר המבטא מסר

-שיר המתנגד לסיטואציה שקורת

בנוסף לפי דעתי שירת מחאה לרוב כוללת התנגדות לנושא מסוים כמו סטיגמות חברתיות, אי-שוויון חברתי ועוד נושאים שונים שעל פי הכותב דורשים התייחסות ושינוי.

בחרנו במם הזה מכיוון שבתמונה אנו רואים אם המחבקת את שני ילדיה ומחזיקה עוגת יום הולדת. ניתן לראות מן המם את הגעגוע של המשפחה אל אב המשפחה החטוף בעזה ומכך אנו רואים את הקושי של משפחות החטופים המתגעגעות אל אהובם וכך אנו ממחישים את המסר שלנו.

מחאה היא למעשה התנגדות וערעור, הבעה של התנגדות לדבר מסויים.

בשיר קו העוני של רוני סומק, הוא מספר על חווית הילדות שלו, ילד שגר בצריף שנמצא בשכונה שאמרו עלייה מעברה. הילד מדבר על הילדות שלו ומספר שמבחינתו הם חיו בצורה רגילה, מכיוון שהוא לא הכיר אחרת.

מעברה היא בעצם ״ישוב קליטה״ לאנשים שעלו לארץ ישראל בשנות ה-50, מקום מגורים זמני עד שיזכו לקבל בית מגורים רגיל בארץ ישראל.

בשיר הסופר הוא למעשה ילד המוחא על המושג ״קו העוני״, מושג שבעזרתו הגדירו את אנשי המושבה, הוא מוחא ואומר שאנשים רבים ״מותחים קו״ מטאפורי, קוראים לו בשם ״קו העוני״ ומגדירים את אנשי המושבה מתחת לקו, ואז מי שמוגדר מתחת ״לקו העוני״ מוגדר גם בתחתית המעמד החברתי והתרבותי, למעשה ״מוחרם״.

מחאה היא מעשה אשר מבטא ביקורת או חוסר הסכמה לגבי נושא מסוים כדי להשיג שינוי.

בשיר יא2 טונה חוזר לימי התיכון שלו, ומספר על תחושותיו הקשות מזמנו כנער בבית הספר.

המחאה באה לידי ביטוי בשיר יא2 בכך שבשיר טונה מציג את ההתנגדות שלו למערכת החינוך הנוכחית, על שיטת הלימוד ועל המורים.

בשיר טונה מביע את המחאה שלו לכמה דברים ספציפיים כמו זה שמכניסים אותנו לתוך קופסא כמו בובות וכמו רובוטים, החומר המלומד אינו רלוונטי, מערכת החינוך מחנכת אותנו לדיכוי יצירתיות, מגדירים אותנו לפי ציונים, לא החליפו מקצועות מתקופת הפלמ"ח ועוד.

המטרה של המחאה בשיר זה להעביר את המסר שמערכת החינוך חייבת להשתנות וללמד אותנו איך להתמודד עם החיים שבחוץ במקום ללמד אותנו לוותר על מה שחשוב לנו ״כשעמדתי על שלי אמרו לי שב שב שב״, להחליף את המקצועות ליותר רלוונטיים, לחנך אותנו להעז ולנסות, ללמד אותנו מהם הדברים שבאמת חשובים בחיים ושציונים יבשים הם אינם הדבר הכי חשוב.

‏המשורר מגיע מהפרבר הקטן לתל אביב העיר הגדולה הוא מנסה למצוא במקום שבו יקבלו אותו כמו שהוא. הוא קונה חנות בדיזינגוף וחושב שכך יוכל להשתקע בעיר ולהתחבר לחברה החדשה אך הוא מתאכזב כאשר לא מקבלים אותו כמו שהוא, ״ והבתים עומדים כאן עליי גבוהים כאן עליי והפתחים הפתוחים כאן בלתי חדירים לי כאן.״ הכותב מבין שמקומו בחברה התל אביבית קשור למעמד הכלכלי שלו, לכמה כסף יש לו ואיזה מותגים הוא יכול לקנות. הכותב מגיע לרוול שהוא בית קפה אליו מגיעים אנשים מפורסמים והוא מסמל את חברת השפע. הכותב מנסה למצוא מקום ברוול, גם מקום ישיבה וגם מקום שיקבל אותו אבל הוא לא מוצא עם אנשים שפה משותפת. ״כדי למצוא מקום ברוול אבל… אני שואל את עצמי מי הם האנשים ברוול… אני לא פונה לאנשים ברוול.״ הכותב מוחא על זה שלא מקבלים אותו כמו שהוא, שמה שחשוב זה המצב הכלכלי ולא מי הבן אדם. הכותב הגיע לתל אביב עם חלום שמתנפץ כאשר הוא פוגש במציאות המאכזבת.

המחאה שאנו בחרנו היא המחאה למען החזרת החטופים, מחאה זו היא חשובה לכולנו מכיוון שהאנשים שעדיין שם בעזה הם חלק מאיתנו, חלק מהעם שלנו, כל אחד ואחת מאותם האנשים שעדיין שם חשוב למישהו, בין אם זה ילד של מישהו, אם זו ילדה של מישהו, אם זה אב של מישהו, אם זו סבתא של מישהו או אם זו אם מישהו, כולם חשובים וחסרים לנו!

למשל במם אנו רואים משפחה ובה שני ילדים ואמם החוגגים יום הולדת לאב המשפחה החטוף בעזה, החטיפה של אב המשפחה הרסה אותם, אנו רואים שהם אינם שמחים ומאוד מתגעגעים, כל מה שהם רוצים זה שהוא ישוב הביתה בריא ושלם.

ובתמונה אנו רואים את כל הנשים, הגברים, הילדים, התינוקות, הסבים והסבתות וכל אחד מאנשי עם ישראל אשר עדיין נמצאים בעזה, וחלק מן האנשים שזכו לחזור הביתה, כל אחד ואחת מאותם האנשים בתמונה חשוב למישהו, לכל אחד מהם יש משפחה שמתגעגעת אליהם, שנהרס להם החיים וכבר לא יכולים לחכות עד שיחזרו הביתה.

אומנם במם אנו רואים מקרה ספציפי של משפחה שאיבדה את אב המשפחה אך לכל אחד ואחד מאותם אנשים שנמצאים עדיים בעזה יש משפחה שמתגעגעת אליהם, שנהרס לה החיים וכבר לא יכולה לחכות עד שיחזרו הביתה.

אסור לנו לשכוח את הכאב של משפחות החטופים ועלינו לעשות על מה שביכולתינו כדי להשיב את אהוביהם הביתה בריאים ושלמים כמו אותם חטופים ברי מזל שזכו לחזור הביתה אל משפחותיהם.

המון ארגונים, חברות ומוסדות אקדמיים השתתפו במאמץ משותף כדי לתמוך, לעלות מודעות, ולתרום לשחרור של החטופים.

הם ביצעו פעולות שונות, התארגנו לאירועים מיוחדים, והפיצו מסרים חזקים של תמיכה והזדהות.

חברות מוכרות כמו איילון, נסטלה וטויוטה הפעילו תצוגות מרגשות ופעילויות להזדהות עם החטופים.

אנשי המקצוע והעובדים השתתפו בפעילויות משותפות ויצרו מסרים לתמיכה במאמץ להחזרתם.

חברות טכנולוגיות כמו אמדוקס ו-NSO עזרו באירועים כחלק ממאמץ להביע תמיכה נוספת ולהראות מסרי חיזוק למשפחות החטופים.

הם אירגנו פעילויות והעצימו את קשר הקהילה והתמיכה החברתית.

בנוסף לחברות, מוסדות אקדמיים רבים גם השתתפו במאבק וביצעו פעילויות לשידור מסרי תמיכה יחד עם המאבק הלאומי. הם עשו מפגנים, סמינרים ומפגשים עם משפחות החטופים כדי להביע תמיכה והזדהות.המאבק הזה מדגיש את זה שכולנו ביחד במלחמה הזאת, וכולנו עם אחד, שאנחנו מאוחדים גם ברע. ההשתתפות כ״אחד״ במאבק הלאומי להחזרת החטופים, מקרב בין כל המדינה ויוצר שלום ואחדות בימים האלו. השותפות בין העסקים, המוסדות האקדמיים והקהילה המקומית הוכיחה תמיכה חזקה במאבק המשמעותי והמרגש זה.

משפחות החטופים דיברו בכיכר דיזינגוף על הגעגוע והקושי שלהם, ביניהם היה את קובי בן עמי, אחיו של אוהד בן עמי שנחטף מקיבוץ בארי שאמר ״אחרי 171 ימים, את הקול שלו אני לא זוכר. אני נכנס להודעות וואטסאפ מלפני השבת הארורה כדי להיזכר בקול של אחי״, ואורית מאיר אמו של אלמוג מאיר ג'אן שנחטף ממסיבת הנובה, אמרה בבכי: ״החיים שלנו נתקעו ב-7 באוקטובר. איבדתי הרבה ממשקלי, אינני ישנה, הגוף לא מתפקד כפי שהיה", דיצה אור אמו של אבינתן שנחטף ממסיבת הנובה יחד עם חברתו נועה ארגמן אמרה: "הלב שבור שקשה לתאר״.

אור גם הזכירה בדבריה את הצעת ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם שהיא הפסקת אש מיידית בעזה בזמן הרמדאן ושחרור מיידי וללא תנאי של כל החטופים.

בנוסף פורסם כי ישראל הסכימה להצעת הפשרה האמריקנית שהוצגה במסגרת המגעים בקטאר לעסקת חטופים, כשבחלקה ישראל הסכימה להכפיל את המספרים שלגביהם כבר הסכימה ב"מתווה פריז" המקורי, ב"מתווה פריז" הסכימה ישראל לשחרר 400 אסירים וחמאס דרש שחרור של 900-800 רוצחים, ישראל בינתיים שוקלת לקבל את ההצעה האמריקנית ומוכנה לשחרר 700 אסירים בתמורה לשחרור 40 חטופים שנמצאים בשבי חמאס.

ישראל עומדת על כך שתהיה לה זכות להחליט מי מבין האסירים ה"כבדים" ישוחרר. אבל משפחות החטופים מתעקשים שכל עוד לפחות כמה מהחטופים ישוחררו אנו צריכים להסכים לדרישותם של חמאס ולעשות כל מה שצריך כדי להחזיר את החטופים.

משפחות החטופים דורשות מראש הממשלה וחברי קבינט המלחמה להיפגש איתן מיד, וזאת כאשר ישראל מרחיבה את התקיפה על עזה ולטענתם מסכנת את יקיריהם, ובהם תינוקות, נשים, ילדים וקשישים.

במטה החטופים אמרו שהם מצפים לפגישה כמה שיותר מהר ולבסוף ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עמם.

המשפחות משדרות דחיפות מובנת, מאחר שכל יום שעובר מגביר את הסכנה לחיי יקיריהם והזמן שלהם אוזל. הן דורשות תשובה דחופה לנושא שאמור להיות בליבם ומוחם של כל תושבי ישראל.

משפחות החטופים דורשות לדעת האם החרפת הפעולה הצבאית בעזה מסכנת את שלומם של 230 החטופים.

המשפחות עוברות ״גיהנום עלי אדמות״ כאשר אין להן מושג מה מצב יקיריהם ומה עובר עליהם בשבי חמאס במיוחד לאור העובדה שצה״ל מפציץ את עזה.

צה״ל ביצע פעולה גדולה ברצועה והדבר גורם למשפחות לאי ודאות לגבי גורל החטופים.

בנוסף, הן דורשות שהשבת החטופים תהיה מטרת העל של הממשלה ושהשמדת חמאס לא תהיה המטרה היחידה של המלחמה.

״למדינה אין ואין מי שיעניק לה מנדט להקריב 230 בני אדם ולהופכם מדת ומשיקולים טקטיים לנזק אגבי במלחמה בחמאס.״

אנו החלטנו לעשות את העבודה על נושא החזרת החטופים מכמה סיבות.

ראשית, אנו חושבים שהחזרת החטופים צריכה להיות בראש סדר העדיפויות שלנו, מכיוון שהחטופים הם חלק מהעם שלנו ומגיע להם לשוב הביתה אל משפחותיהם המתגעגעים אליהם.

לדוגמה, משפחות החטופים מארגנות הפגנות רבות למען החזרת אהוביהם.

שנית, החטופים שבויים בתנאים מחפירים ועוברים דברים נוראיים, תנאים אילו הם תנאים שלאף בן אדם לא מגיע לחיות בהם, ואנו צריכים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי לדאוג שגם החטופים לא יחוו אותם ויחזרו הביתה.

למשל, החטופים שהוחזרו מספרים שהם אכלו רק פיתה אחת עם לאבנה ביום ואף היו ימים שלא קיבלו אוכל בכלל.

בנוסף, חלק מהחטופים נפצעו ב7.10 ועד היום, כעבור שמונה חודשים לא קיבלו טיפול ראוי, וחלק מהחטופים זקוקים לתרופות שאותם הם אינם מקבלים.

לדוגמה, קיים בחור בשבי בשם עומר שם טוב המאובחן עם אסתמה אשר זקוק למשאף צמוד, החטופים ששבו מספרים שעומר מתקשה לנשום ולהסתדר ללא המשאף.

לסיכום, לאור הסיבות הללו אנו חושבים שנושא החזרת החטופים הוא חשוב ביותר וצריך להעלות לו את המודעות כמה שניתן.