ארץ ישראל הופיעה במפות החל מהתקופה העתיקה. בתקופות מאוחרות יותר, בשל חשיבותה הדתית לדתות המונותאיסטיות היא זכתה להופיע במפות העולם (ברבות מהן, כאשר היא וירושלים בפרט מצוירות כמרכז), ובמפות בעלות הקשר דתי. חשיבותה הדתית הקנתה לארץ ישראל רצף קרטוגרפי לאורך ההיסטוריה, אם כי רבות מהמפות שבהן הופיעה היו מפות לשם הצגת השקפת העולם הדתית של מכין המפה, ולא מפות מדויקות שמציגות את המציאות הגאוגרפית בארץ ישראל.

כיום המפה משמשת גם לייצוג נתונים מורכבים באופן מופשט, ניתוח ופילוח של נתונים מרחביים, חברתיים, אנושיים ופיזיים. המפה לעולם לא תייצג את כלל הנתונים המרחביים ויצירתה מחייבת החלטה סובייקטיבית בדבר המידע המיוצג מתוך כלל המידע הקיים וירידה בקנה המידה. קיימות מפות קוגניטיביות המייצגות תפיסה של מרחב והיא מאפשרת לזהות על פי יחסי הפרופורציה בתוך המפה איזה מקומות חשובים יותר ואיזה פחות עבור האדם שצייר את המפה וכאשר לוקחים קבוצה חברתית ניתן להסיק מסקנות בנוגע למקומות החשובים והלא חשובים לקבוצה ואת מערכות היחסים הרגשיות והסימבוליות בין המקומות השונים ביחס לקבוצה החברית הנבדקת, וקיימות גם מפות שמייצגות נתונים מרחביים על פני מרחבים שאינם אוקלידיים כמו מפות של יחסי כוח בשכונה, מפות של קשרים בין אישיים או מיפוי של מצבים חברתיים וכו'.

המפה היא כלי עזר ראשון במעלה להתמצאות של האדם בסביבתו, ולמעשה ניתן להציג באמצעותו מתווה לתופעות ותהליכים מכל סוג: החל מהיעדים הקלאסיים של מדידה וניווט, עבור בתופעות פיזיקליות כגאולוגיה ואקלים, ועד לתהליכים דמוגרפיים, אפידמיולוגיים ותרבותיים. כך למשל סקירה רפואית מסוימת של גוף האדם קרויה מיפוי עצמות, וההסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית כונה "מפת הדרכים".

מפות כבישים ורחובות הן כנראה המפות שבשימוש הרחב ביותר היום, והן מהוות תת-סוג של מפות ניווט שכוללות גם מפות אווירונטיות וימיות, מפות של רשת הרכבות, ומפות טיולים. מבחינה כמותית, המספר הגדול ביותר של מפות מיוצר, כנראה, בסקרים מקומיים, שמבוצעים על ידי רשויות עירוניות, רשויות שירותים, בוחני מס, ספקי שירותי חירום, וגופים מקומיים אחרים. מבצעי סיקור לאומיים רבים מבוצעים על ידי הצבא.