אז — בארץ שקטה, בין שיבולים ורוח,
רחל שָׁרָה שירֵי געגוע ונחמה פתוחה.
הכינרת לחשה לה סודות של שלווה,
והעתיד נרקם בתקווה רכה ואהבה.

היום — שמים נבקעו באש ואיום,
ומל"ט מִשְׁרָק בשמי הדרום.
רעם לא בא מענן כי אם מברזל,
ותקווה? היא לובשת מדים וכְּתֵף של פלדה.

אז — שתילים באדמה,
היום — קוד קרב באוזנָה.
אך עדיין בלב, אולי כמו אז,
נשאר שיר קטן — שיר של חוזק וחסד, עוד לא נגמר גַּם כשקשה ונמאס.