האיכרים (הצמיתים) היו חייבים להישאר בקרקע שלהם לתמיד, מה שאומר שהם היו כפופים תמיד למחזיק בקרקע עליה הם יושבים, ובכל פעם שהקרקע עוברת לידיים אחרות הם גם. לא היו להם הרבה זכויות: הם חויבו לעבד את אדמות האדון, לא נהנו מחופש לנוע ממקום למקום וגם לא הייתה להם זכות משפטית לתבוע את האדון. האיכרים (הצמיתים) חיו בבקתה שלהם יחד עם משפחתם. בתמורה לשירות האיכרים (צמיתים), האדון נתן להם חסות: נתן להם לגור על האדמה, נתן להם אוכל והגנה, נתן להם הגנה משפטית - ביטחון פיזי וכלכלי.

האיכרים האלו היו מכונים גם "צמיתים" מהסיבה שהם היו קשורים לאדוניהם לצמיתיות - לזמן בלתי מוגבל.

הם הוכשרו לתפקיד מגיל צעיר: כבר בגיל שבע - תשע, נשלחו המתחנכים לאבירות לבית האדון, שם חיו ולמדו להכיר את עבודות היום יום שבו. מגיל שתים עשרה, החלו באימונים צבאיים.

האבירים היו לוחמים נוצריים, והיו נאמנים לנצרות ולאדונם.

לאבירים נוסחו כללי התנהגות שכללו בהם אומץ, צדק והגנה על החלשים. בפועל זה לא קרה: האבירים היו מעורבים במעשי שוד ושריפה של כפרים, ולפעמים גם שדדו עוברי אורח.

עם הזמן החלה הכנסייה להשתלב במערכת הפיאודלית. בכיריה החלו להיות וואסלים של המלך (נותני השירות שלו תמורת אדמות), ובהם גם היו סניורים לוואסלים אחרים - אבירים שנתנו שירותי הגנה ולוחמה ונאמנות לכנסייה, והגנו על האדמות שלה תמורת אדמה.

דרך נוספת שבה השיגה הכנסיה אדמה ורכוש רב הייתה שמאמינים רבים מסרו את רכושם ואת אדמותיהם לכנסיות ולמנזרים, בתמורה לגאולת נשמותיהם.

את אדמות הכנסייה (שנותרו בידיה) עיבדו איכרים שישבו בהן, והאיכרים האלו קיבלו חסות מהכנסייה, תמורת עבודתם החקלאית ושירותיהם הנוספים.

בתקופה ההיא, הכנסייה הייתה לגורם המאחד וחזק ביותר באירופה.

החיים היו קשים, והכנסייה הבטיחה חיים טובים יותר בעולם הבא.

היא האמינה שהדרך לעולם הבא היא בביצוע הסקרמנטים.

היא הטיפה להימנעות מתענוגות והנאה ותפסה אותם כחטאים. היא הטיפה כי העולם מלא בחטא וסבל.