בדוגמא זו, קל לראות שהן המס השולי והן המס האפקטיבי עולים, ככל שההכנסה החייבת עולה.

אבל היי, עוד לא הסברתי מהו מס שולי ומהו מס אפקטיבי, מה שמוביל אותי לנושא הבא:

לדוגמא, אם יש לי הכנסה חייבת של 500 ₪ (איזה, אני מורה, ההכנסה החייבת שלי היא הרבה פחות), ושילמתי 60 ₪ מס, אזי המס האפקטיבי שלי הוא 60/500 = 12% מס.

עד כאן כולם איתי? יופי, כי הגיע הזמן להסביר מהו המס השולי:

כעת, אם יש לי הכנסה חייבת של 150 ₪ (הרבה יותר קרוב למה שמורה מרוויח, מה שהופך את הדוגמא הזו לראליסטית), אזי אני אשלם 10% על שקלים 0-100 (10 ₪), ואז עוד 20% מס על 50 השקלים "האחרונים" שלי (10 ₪), כלומר, המס השולי שלי הוא 20%, כי זהו "גובה" המס שאני משלם על "השקל האחרון" שהרווחתי. לו הרווחתי 201 ₪, היה המס השולי שלי מזנק מיד ל-30%, כי אז הייתי מגיע עם השכר שלי, למדרגת המס הבאה (מ-201 ₪ ומעלה = 30% מס), לכן ברור לכם למה לא היה משתלם לי להרוויח את "השקל האחרון" הזה. המס עליו גבוה מאוד.

למרות שהמס השולי נראה גבוה, חשוב לזכור שזהו לא באמת אחוז המס האפקטיבי (הממוצע) שלי. המס האפקטיבי שלי, על פי חישוב זה, הוא כדלקמן:

לכן, במדינות עם מערכת רווחה יעילה, המדינה נותנת מענק לכל מי שמשכורתו היא מתחת לרף מסויים, אך במקום לשלול לחלוטין את המענק כשהגעת לרף הזה, המדינה שוללת רק חלק ממנו, למי שמשכורתו היא ברף הבא. כך עדיין ניתן להנות מחלק מהמענק, ובכל זאת משתלם להמשיך ולצאת לעבוד. סוג של מענק זה, נקרא (רוצים לנחש? זה כתוב בכותרת נשמות) מענק רווחה של אידוי (Fade Out).

ובכל זאת, שלילה חלקית זו אמנם מספקת תמריץ כלשהו לצאת לעבוד (נמנעת מ"מעידת העוני"), אך היא גם יוצרת מס שולי גבוה מאוד שיכול להגיע לעשרות אחוזים, על "השקל האחרון". המס השולי על העבודה, גורם לכך שהזמן הפנוי הופך ליקר יותר. אחרי הכל, אם יכולתי לשבת בבית (זמן פנוי) ועדיין להרוויח כמעט אותו דבר, בזכות המענק, אזי לצאת לעבודה בשביל להרוויח כמעט את אותו הסכום, לא מאוד כדאי לי. עיוות זה נקרא עיוות העבודה-פנאי, עליו מיד אסביר. 

כושר ההשתכרות, הוא היכולת של אדם כלשהו להתפרנס. ישנם אנשים שכושר ההשתכרות שלהם גבוה (יכולים להתפרנס בקלות וגם להרוויח הרבה), בעוד ישנם אנשים שכושר ההשתכרות שלהם נמוך (קשה להם למצוא עבודה, וגם אז, השכר עליה אינו גבוה). המדינה קובעת מיהו בעל כושר השתכרות נמוך, באמצעות קריטריונים שונים שנקראים "תגיות". דוגמא לתגיות כאלו היא גיל (אנשים מבוגרים מוגבלים יותר בשעות העבודה ובסוג העבודה שהם מסוגלים לבצע, למשל פיזית או כזו שמצריכה שעות ישיבה מרובות), מגדר (נשים מרוויחות פחות על כל שעת עבודה, וגם מתקשות לעבוד יותר, בגלל ההריונות והילדים, בהשוואה לגברים), הורות (להורים לילדים קשה יותר לצאת לעבוד בהשוואה לאל-הוריים), רמת השכלה וכו'.

לאלו שנמצאו כבעלי כושר השתכרות נמוך, המדינה מעניקה הטבות משלל סוגים. הטבות אלו יכולות להיות הקלות במס, מס שלילי, או מענקי רווחה, והן יכולות להיות גם הטבות, שרק מי שבאמת זכאי להן, יפיק מהן תועלת, למשל כסאות גלגלים (לאדם נכה יש תועלת בכיסא, וזה חוסך לו כסף בקנייתו, בעוד שלאדם שאינו באמת נכה, אין תועלת בהטבה שכזו, ולכן אין לו טעם "לרמות" בשביל להיות זכאי לה), או מעונות יום מסובסדים לילדים (לאדם שאין לו ילדים, אין תועלת בהטבה שכזו, אבל לאדם שמתקשה לצאת לעבוד, כי אין לו סידור לילדים, להטבה כזו יש תועלת ממשית בשבילו). הענקת הטבות שיקסמו רק למי שזקוק להן, מורידה את הרצון של מי שלא יפיק תועלת מהטבות אלו, לרמות את המערכת, כי מרמאות לא תצמח לו תועלת. כך נפתרת בחלקיות בעיית העבודה-פנאי. לא תהיה לך ברירה אלא לצאת לעבוד, כי ההטבה שקיבלת לולא יצאת לעבוד, אינה משתלמת, וכך, עלות "שעת עבודה" בהשוואה לעלות "שעת פנאי", גבוהה יותר.

מיסוי כושר ההשתכרות במקום השכר שהרווחת, אינו תלוי בהחלטה של האדם ואינו ניתן לשינוי על ידי התנהגותו של האדם (אם בחר להשאר בבית או בחר לצאת לעבוד) ולכן הוא עוקף את בעיית העבודה-פנאי.

בנוסף, הטבות שניתנות לבעלי כושר השתכרות נמוכה, משפרות את הסיכוי שאנשים אלו יצאו לעבוד, כי בלי יציאה לעבודה ההטבות ישללו מהם. גם כך נעקפת בחלקיות בעיית העבודה-פנאי.

היש עוד דרך למנוע מרמאים, להתעלק על שיטת כושר ההשתכרות הנמוך? חשבתי שלעולם לא תשאלו (סתם, ידעתי שתשאלו, כי אתם תלמידים למופת!), וודאי שיש, מה שמוביל אותי לנושא הבא - מבחני רווחה.

דוגמא טובה למבחן שכזה הוא תור – דמיינו שאתם צריכים לעמוד בתור ארוך. אם אין לכם באמת עניין במה שנמכר, או בשירות שמוענק בסוף התור, תוותרו ותלכו, אבל אדם שזקוק לשירות או למוצר שנמכר בסוף התור, ישאר כי אין לו ברירה. אותו הדבר נכון לגבי מילוי טופס ארוך ומתיש. אם אתה לא באמת זקוק לזה, תוותר מראש, אך אם הטופס הכרחי לך, תאלץ למלאו ולחרוק שיניים.

תוכניות הכשרה הן צורה אחת של מבחן רווחה שהמדינה מפעילה, מה שמוביל אותנו למושג הבא. זהו גם המושג איתו נסיים.

עם זאת, התועלת המופקת מתכנית הכשרה שאינה מועילה, אינה מועילה גם למשתתף שבאמת זקוק לה (למי שכושר ההשתכרות שלו באמת נמוך, ויכל להרוויח מתוכנית הכשרה שהיתה מציידת אותו בידע עבודה נצרך), ולכן גם פוגעת בו וברווחה שלו. דבר זה עשוי לגרום לכך שתוכניות הכשרה לא יעילות, יכשלו בשיפור רמת האושר בחברה, וזו גם הסיבה שרוב המדינות בוחרות להשתמש בתוכניות הכשרה, לא כמבחן רווחה גרידא (להניא שקרנים מלהשתתף בהן), אלא ככלי לשיפור ויעול כושר ההשתכרות של מי שזקוק להן. 

ומתי, בכל זאת, תוכניות הכשרה כן יעילות כמבחן רווחה גרידא (להניא שקרנים)? כאשר הן מספיק יעילות בהרתעת אנשים שלא באמת זקוקים לרווחה (היינו, בוחרים שלא לעבוד מתוך עצלות גרידא, ולא מתוך כושר השתכרות נמוך), כך שישאר יותר כסף לרווחה, למי שבאמת זקוק לזה, כי כמות הכסף שתבוזבז על מי שאינו זקוק לרווחה, תקטן.

וזה כל השיעור שלנו להיום. נא להרים כסאות, לאסוף את האשפה סביב השולחן שלכם, ולצאת בשקט, כי אמא רוצה ללכת לנוח קצת! עבדה קשה מאוד על כל זה, על חשבון הזמן הפנוי, אז תשמח מאוד להטבה כלשהי. אולי 5 נק' בונוס, או שבוע חופשה, או שלום עולמי, מה שיועיל יותר לתועלת המצרפית.