בשנת 2016 שם המשפחה שלה נהיה ארוך בגלל איש טוב אחד ובשנת 2017 הם הפכו להורים של גלי. בשנת 2020, מבעד למסיכות הקורונה- הגיחה לעולם דני, בתם השנייה. שתיהן מלמדות אותם סבלנות, סדרי עדיפויות ודרכים שונות להשתטות.

עירית מצאה את מקומה, עם בית וגינה בקיבוץ יחיעם, בעבודה עליה חלמה- כמורה למחול עכשווי במגמת מחול וכמנהלת אמנותית של שתי להקות נוער ייצוגיות. היא מאחלת לעצמה זמן אינסופי לעבודה בגינה, להצליח להירשם סוף סוף לחוג אמנות ולהעז לחזור קצת להופיע.

יהלי צוף סלומן, נולדה ב-2001 וגדלה בפרדס חנה. בתור ילדה התביישה בשם המשפחה המשונה והעדיפה להתכחש לאיש האיטי המבצבץ ממעמקי הדנ"א שלה. כך הסתובבה בעולם בשם יהלי צוף. 

את הפידבק הראשון היא קיבלה מחברים של אמא שלה במסיבות ופסטיבלים בחצר במושבה, שהיו מתפעלים איך הבת של גלו יודעת לזוז ככה כשאין לה אפילו טלוויזיה בבית. בגיל 12, בדרך לאודישן למגמת המחול שנפתחה בתיכון החקלאי היא זוכרת שהרגישה את הברכיים רועדות לה מרוב התרגשות. שנתיים מאוחר יותר, ביום שישי בצהריים יהלי נסעה עם המגמה לתל אביב, לראות את דקהדאנס של אנסמבל בתשבע. הגופים העל-אנושיים שרקדו על הבמה היפנטו אותה, היא הרגישה חיבור עמוק וכמיהה לזוז ככה גם. ב2017 היא נפצעה כשהתכופפה לסקוואט עם משקולות בידיים. האורטופד המומחה שהסתכל על צילום ה-CT של האגן שלה המליץ דחוף לנתח ולשכוח מהריקודים. היא לא ניתחה ולא שכחה. במשך חצי שנה ישבה באי נוחות בצד הסטודיו, מודה בינה לבין עצמה שבעצם, היא אף פעם לא הייתה הרקדנית הכי טובה. כך הגיעה לשיעור יוגה בסטודיו של לירון. כשעמדה בקדמת המזרן והתבוננה בכפות הרגליים שלה משתרשות בקרקע, זיהתה את כפותיו של האיש האיטי. תוך זמן קצר היא חלשה על כל השיעורים במערכת השעות, בימי שני ב5:40 דהרה על האופניים, חוצה את המושבה בדרך לשיעור בזריחה. בשעות תרגול ארוכות על המזרן היא גילתה דרכים חדשות לזוז בהן, כשהרפתה מההישגיות פגשה הקשבה, דרכה מצאה שהיא יכולה להשתחרר מהכאב. היא שמה לב שהגוף שלה מתחזק ומשתכלל, מגיע למחוזות חדשים וחוזר לרקוד, אבל לא מאותה נקודה שהפסיקה בה. יום אחד הסתכלה על לירון והבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. בסתיו 2023, על החוף בסיני, קיבלה סרטון מאמא שלה, שישבה במטבח עם אורלי חברתה. הן שתו ערק ואורלי הזמינה אותה לבוא ללמוד אצלה. לשיעור היא הגיעה עם מזרן יוגה, עליו עשתה דברים שמעולם לא עשתה לפני. היא הניחה את האגן, שפשפה והקפיצה את הסקרום והרגישה שהיא חוזרת הביתה. 

(a) she was put out for talking too much, or 

(b) she didn’t want to stay because she wasn’t allowed to chat.

She has no recollection of these events, but either version checks out in light of the fact that running her mouth became one of her main tools. Today she dances and dances with words. This is a non-linear story – it cannot be told in proper chronological order – though the signs have always been lighting the way. 

She had a bad habit of choosing things for the wrong reasons: like playing the French horn in elementary school because she was obsessed with the French language and all things French or studying international relations for her first BA and MA because she loves travel. 

In high school, she recited Maya Angelou's poems and danced as a flag girl with the marching band, so she could stay close to musicians if she weren’t going to be one (the story of how her French horn was lost is a mystery). It was here, dancing with the marching band, that she discovered her groove. But it would take many years for her to know what this means.

In 2010, she discovered one day that she loves teaching entirely by accident, so she started teaching English as a foreign language, and has been a teacher in some capacity – from EFL to academic writing, spoken word to creative writing workshops– ever since. 

At a covertly "woo-woo" workshop in Silver Springs in 2011, she realized she must dance.  She’d feared it was too late, but time would unravel a long journey in which she would one day form her mouth to call herself a dancer. She had an insatiable thirst and tried everything from hip hop to modern, Broadway to Bollywood, salsa to belly dancing. Belly dancing made her feel “my body was made for this.” By 2016, she’d fallen deeply in love with belly dancing, Romani and Turkish rhythms. She played the zills (sagatim), danced with silk scarves, created her first dance piece “Never Catch Me,” and recited poetry on a dance stage. Someone told her, "You were born to dance."

By 2012, she finally figured out that she could mix the things that she loves and founded Poets of Babel, a multilingual poetry club for those who love the musicality of the spoken word and for weirdos like her who love poetry even if they don’t understand it. Apparently, there are plenty like her, as it celebrates 14 years. 

Later, she joined the early days of Poetry Slam Israel and was the only English speaker on a Hebrew stage. Often, she never knew whether they didn’t like her poetry, or didn’t understand it. But her “4 Questions I’m Tired of Answering” poem earned some notoriety and was the only English/multilingual poem published in the Poetry Slam anthology. Since she wanted to be "a serious poet," she got a second master's in Creative Writing with a specialization in Poetry from Bar Ilan University. Then she was able to form her mouth to call herself a poet. She inadvertently fell in love another genre on the way – the lyric essay, a type of poetic non-linear prose – and can’t stop talking about it to anyone who’d listen. She has since published more lyric essays than poems but still identifies as a poet. 

Dreaming of mixing spoken word and eastern dance, she was instructed to find Orly Portal. She saw Swariya, a fusion of Gnawa and the godfather of spoken word Gil Scott-Heron and wanted to jump on the stage. Her soul was on fire. She saw home. For a few years, it was too far for her to reach, but in 2019, when Orly opened her Swariya repertoire course, she came home in her pelvis and in Gnawa rhythms. “It’s your rhythm,” Orly had told her. With sagatim and krakebs, she’d become the musician again, a percussionist, and played rhythms with her body.  She’d found her place at the seam of things: singing, dancing, playing music all at once. 

She left for two years to become a homeroom teacher at an anthroposophy school. It was equal parts beautiful and harrowing. But when she came back to dancing, she swore she’d never leave her body behind again. This is a promise she kept. Since then, she has chosen things for the right reasons: Feldenkrais in 2022, contact improvisation in 2024, the Orly Portal Method teaching certification in 2024, HaKvutza dance school in 2025, and now the Jerusalem Academy of Music and Dance in the Movement Focus. 

Since 2023 and 2024, respectively, she has been teaching creative writing workshops and the Orly Portal Method. In 2026, her piece “Kaddish for Daddy” debuted and was the collection of all of her parts: poetry, dance, singing, and creating a space to invite you in. Her hybrid lyric memoir Not on the Map is forthcoming. Discover more of her multidisciplinary behavior, including collages and voiceover work, at shoshanasarah.com

בגיל 15, נחשפה לראשונה למועדון הריקודים הירושלמי- "הבוגי", מאותו הרגע הייתה מהופנטת מחווית הריקוד החופשי במרחב שמזמין את כולם- כל גיל, דתי וחילוני, קבוצות חברים, משפחות ואפילו אנשים המגיעים לבד ומחבר אותם לחוויה משותפת. שנה לאחר מכן אובחנה עם מחלת כליות כרונית, ונודע לה על כך שבעתיד תצטרך לעבור השתלת כליה. דבר שהחל את מסע חייה של חקירת יחסי הגוף נפש, הסקרנות והצורך להבין את השפעתם אחד על השניה ולמידה שבריאותם אחד הם. 

האמנם היו שנים שהשתתפה בחוגי ריקוד אבל אף פעם לא הצליחה להתמיד, שום דבר לא תפס כמו המרחבים הפתוחים שחוותה, שבהם ריקוד אינו דבר שעושים נכון. אם היו שואלים אותה אם היא רקדנית, הייתה עונה תמיד "אני רקדנית בלב". בגיל 18 השתתפה בשיעור תנועה במסגרת מכינה קדם צבאית באוריינטציה אומנותית ומצאה את מה שלא ידעה שחסר לה - שיעור ריקוד, עם הנחייה אך אינו שיעור של טכניקה במובן הקלאסי, אלא מקום לחקירה, ביטויי והתפתחות אישית. מאז, כמו מצפן לא מודע, מצאה את עצמה בתוכניות ומרחבים שונים של אימפרוביזציה, אלתור בקול ולמידה תנועה טיפולית, ואף לימים חוזרת לאותה המכינה ללמד סדרת סדנאות תנועה בעצמה. 

בספטמבר 2023, תורם אלטרואיסט, איש משפחה בחר להעניק להילה את מתנת החיים ותרם לה כליה. חייה השתנו, וחשה שעליה להמשיך כל יום לבחור בחיים, לבחור בתשוקה. שנה לתוך השיקום החליטה ללמוד ריקוד בפעם הראשונה באופן מסודר בסטודיו הקבוצה שבתל-אביב, שם התאהבה מחדש בלימוד טכניקה וגילתה ששכלול החומר בסטודיו משכלל חלקים אחרים מחוצה לו. כך הגיע לתוכנית "נענע"- בית ספר למחול עכשווי ותנועה סומטית מתוך קריאה למצוא מקום המשלב בין לימוד טכניקה וחומר לבין החוויה האנושית, הנפשית. 

לאחר שנים של תוכניות שנתיות ואמונה שלימוד מחול שייך אך ורק לרקדנים מגיל 5, העזה לשייך את עצמה לדרך המחול והתנועה. כיום הילה סטודנטית למחול באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ברצון להעמיק ולשכלל את הידע שלה בתקווה להנגיש את מתנת הריקוד והיכרות עצמית דרך הגוף לכל אדם באשר הוא.