כך גם סיפרו חז"ל: "מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו? אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. 
מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור? מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו - הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות... עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה.
 עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך!
 וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך, אמרו: אף אנו נדרוש במעשה מרכבה. פתח רבי יהושע ודרש. ואותו היום תקופת תמוז היה, נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה. הלך רבי יוסי הכהן וסיפר דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי, ואמר: אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו!". 
(חגיגה דף יד עמוד ב).

אולם, ישנה סכנה גדולה לעסוק בנושא זה למי שלא ראוי לכך, וזו היתה אחת הסיבות שביקשו לגנוז את ספר יחזקאל כולו, וכפי שאמרו חז"ל: 
"מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל, והיה מבין בחשמל, ויצאה אש מחשמל ושרפתו. וביקשו לגנוז ספר יחזקאל. אמר להם חנניה בן חזקיה: אם זה חכם - הכל חכמים הן?". (חגיגה דף יג עמוד א).
עוד סיפרו חז"ל (שם) על כמה מגדולי האמוראים שחששו לעסוק במעשה המרכבה או שסירבו ללמדו לתלמידים אחרים.

משום כך, במשנה (חגיגה שם) נפסק שאין לדרוש במעשה המרכבה אלא לפני תלמיד בודד ובתנאי שהוא חכם ומבין מדעתו. ובמשנה במגילה (דף כה עמוד א) אף נפסק שאין להפטיר במעשה המרכבה, אלא שאנו נוהגים היום כדעה אחרת שבדברי חז"ל, ומפטירים במעשה המרכבה בחג השבועות. 

גם בנבואת ישעיהו מצאנו תיאור של מראה השכינה, אלא שהוא קצר בהרבה. חז"ל אמרו (חגיגה יג עמוד ב) כי "כל שראה יחזקאל ראה ישעיה. למה יחזקאל דומה - לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה - לבן כרך שראה את המלך". 

הרמב"ם ביאר זאת בספרו מורה הנבוכים (חלק ג' פרק ו): "והמשילו בזה משל בשני אנשים שראו את המלך בעת רכבו, האחד מהם מבני כרך, והשני מבני כפר, כי בן הכרך לדעתו שאנשי העיר יודעים תכונת רכיבת המלך אינו מספר תכונת רכיבתו אבל אומר ראיתי את המלך לבד, והאחר מפני היותו רוצה לספר לאנשי הכפר אשר אינם יודעים דבר מתכונתו, פרט להם תכונת רכיבתו איך היא ותאר רגליו וחיילותיו ומשרתיו עושי דברו ומצותיו, ובזה השיעור מהערתם תועלות גדולות מאד, והוא אמרם בחגיגה כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה, ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך יחזקאל לבן כפר שראה את המלך, ואלו הדברים אפשר שיפורש בהם מה שזכרתי תחלה, והוא שישעיה לא היו אנשי דורו צריכים לבאר להם הפרט ההוא, אבל הספיק להם אמרו ואראה את ה' וגו', ובני הגולה היו צריכים לפרט הזה".

יש שביארו עוד, כי יחזקאל ראה את השכינה על גבי המרכבה, ולא על גבי הכסא, משום שהשכינה היתה אז בגלות ונדדה ממקומה במקדש, שסרה ממנו השכינה עוד טרם החרבן הסופי (וכך יבואר בדברי יחזקאל  בפרק י), ואילו ישעיהו ראה אותה בעת קיום המקדש כתיקנו. משום כך הקול ששמע יחזקאל הוא "ברוך כבוד ה' ממקומו' (פרק ג פס' יב), – מאותו מקום נעלה שהסתלק אליו. לעומת זאת הקול ששמע ישעיהו הוא" קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות, מלוא כל הארץ כבודו". 

רש"י כתב כי היא מסמלת את חומת העיר החוצצת בינה ובין הצרים (וכ"כ המצודות). 

לעומתו, הרד"ק פירש כי מחבת הברזל השחורה והקשה מסמלת את עוונות בנ"י השחורים מחמת השקיית ליבם כברזל, שהם מבדילים בין הקב"ה (אותו מסמל הנביא) לבינם (וכעי"ז פירש המלבי"ם). 

והאברבנאל כתב שהמחבת היא אות להסתר פנים, שנצטווה הנביא לשים מחבת בינו ובין העיר ולכוון את פניו לנגד העיר, לאות שה' האוהב את שערי ציון, מסתיר עתה את פניו מהם בקיר ברזל, וכאילו לא יראה את המתחולל שם.

ובאמת חז"ל פירשו בדרך דומה לשני הפירשוים האחרונים, ואמרו: "מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובים העיר". ושם אמרו עוד: "אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר: "שמעה ה' תפילתי ושועתי האזינה, לדמעתי – אל תחרש" 

ב.       במה שהצטוה הנביא שיהיו פניו אל העיר הנצורה – נחלקו הדעות במפרשים. ראינו לעיל שהאברבנאל פירש שזהו חלק מהבעת הסתר פני ה'. יש שפירשו כי הכוונה היא לנתינת פנים למלחמה ולענישה (כמו "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו..."). ומנגד יש שפירשו כי נתינת פני הנביא (המסמל את ה') מסמלת כי ה' עודנו מקוה ומצפה לעמו שישובו (רד"ק), או שהוא אף שולח להם שליחים במגמה להחזירם בתשובה לפני בוא החרבן.

מהמניין שבפסוקים אלה מצאו המפרשים את מניין 70 השמיטות, שהרי בכל 50 שנה ישנם 8 שמיטות (7 שמיטות רגילות ועוד שנת יובל), שהם ב-400 שנה (-8 יובלות) 64 שמיטות (8*8). עליהם נוספו חמש השמיטות שבשלושים וחמש שנים שעד החרבן, וכן שנת היובל אותה התחילו למנות ולא יכלו להשלימה ולשבות בה בגלל שגלו מחמת חטאיהם, נמצאו בסה"כ 70 שנה.

רוב המפרשים ביארו כי 390 השנים שכנגד 'בית ישראל' הם כנגד ממלכת ישראל של עשרת השבטים, ומתוכם כ-240 שנה הם שנות קיומה של ממלכת ישראל, וכ-150 שנה לקוחים מתקופת השופטים, בשנים בהם מבואר בנביא שלא הלכו בדרך ה' (ונחלקו מעט באופן המניין המדויק של השנים המעטות שאינם מפורשות). 

בדרך דומה ביארו כי 40 השנים שכנגד בית יהודה הינם 40 השנה בהם היתה ממלכת יהודה בחטא לאחר חרבן ממלכת ישראל. לדעת הרד"ק כל הארבעים הם מימי מלכות מנשה, שבגללם נגזר החורבן (כמפורש בנביא), ומנשה היה בתשובה רק 15 שנה. אך רש"י הלך בעקבות חז"ל שביארו שימי חטאיו של מנשה היו 22 שנה, וב-35 האחרונות עמד בתשובתו, ושאר 18 השנים הן השנתיים של אמון, ה-11 של יהויקים, והחמש שעברו משנותיו של צדקיהו (וימי חזקיהו ויאשיהו הצדיקים לא מצויים במנין שנות החטא לדעת כולם).

דעת רש"י (ועוד מפרשים) כי מטרת שכיבת הנביא 'לשאת את עוון' בית ישראל ובית יהודה היא כדי לסבול עבורם ולכפר עליהם, כמניין שנות חטאיהם. אך האברבנאל הקשה על פירושו, שהרי המדובר בנבואת פורענות ולקח לישראל ולא בכפרתם. 

הרד"ק לעומת זאת פירש כי 'לשאת את העוון' הכוונה לסבול בעוון ישראל, כסמל לסבל שיבוא על העם, ששכיבה על צד אחד כל הזמן היא סבל (אך גם עליו הקשה האברבנאל, כי שכיבה במנוחה על צד אחד אינה דומה כלל למאורעות הסבל הנורא שיבואו על יושבי ירושלים).

באשר לטעם שישכב תחילה עד צד שמאל, הרד"ק אמר כי דרך השכיבה העיקרית היא על צד שמאל, ולכן את מניין השנים הגדול יותר הצטווה הנביא לשכב על שמאלו.

אך רש"י פירש שהטעם הוא שממלכת ישראל שכנה בשמאלה של הארץ (כלומר בצפונה, שבימי התנ"ך התייחסו למזרח כצד הקדמי –'קדמה', כפי שמוכח פעמים רבות בתנ"ך), ויהודה שכנה בימינה של הארץ (כלומר בדרומה).

לעומתם, המלבי"ם והאברבנאל פירשו כי ה-390 שנה הם כל השנים מימות ירבעם ועד לחרבן הבית, שאף בימי כל המלכים הצדיקים שביהודה נותרו רשעים רבים בעם, שלא הלך כולו בדרך ה'. 

המלבי"ם ביאר כי יד שמאל מרמזת על הנהגה בדרך הטבע, ויד ימין על הנהגה בדרך של השגחה גלויה וניסית. כנגד בית ישראל שוכב הנביא את כל השנים על צד שמאל, ללמד זכות שחטאו משום שהיתה עימם ההנהגה בדרך הטבע, אך כנגד 40 השנים האחרונות – מאז שהחל ירמיהו לנבא ועד החרבן, שכב גם על צד ימין בזרוע גלויה, לרמז כי המשיכו לחטוא אף שבאותם השנים היתה השגחת ה' והנהגתו גלוי אליהם ששלח אליהם ללא הרף ביד עבדיו הנביאים לשוב בעוד מועד.

האברבנאל לעומתו ביאר כי השכיבה על הצד השמאלי 'לשאת את העוון' מטרתה לחשוב ולעיין בנחת בגודל העוון, כי הצד השמאלי הוא הצד אליו הלב נוטה. האברבנאל הסביר יכי חזקאל נחרד והצטער מגודל החרבן שנגלה אליו שיבא לישראל, ועל כן אמר לו ה' שישכב ויתבונן בגודל חטאות כל עמ"י במשך 390 השנים מירבעם עד החרבן (האברבנאל הוכיח באורך כי יחזקאל מכנה את כלל עמ"י בביטוי 'בית ישראל', ולא את ממלכת ישראל לבדה המכונה אצל יחזקאל 'אפרים').

לאחר מכן, ישכב על צדו הימני ויתבונן בקלות בעוון הגדול בארבעים השנים של מלכות יהודה, שהם 4-מ השנים שקדמו לימי ירבעם – 40 שנות מלכות שלמה, שהניח לנשיו לעבוד ע"ז בירושלים עד שלעת זקנותו הטו את ליבו.

האברבנאל הציע ביאור נוסף, כי 430 השנים כלל אינם שנות החטאים, אלא שנות העונש ('עוון' מופיע במקרא הרבה גם במובן של עונש), והכוונה לשנות גלות מצרים עליה נאמר בתורה שנמשכה בסה"כ 430 שנה. מטרת הדבר להראות ליחזקאל, התמה על גודל העונש, כי אף על עוון אחד של מכירת יוסף, נענשו ישראל בגלות 430 שנה- ארבעים שנה לכל אחד מהאחים, מלבד בנימין שלא היה בעצמו במכירה ולכן הפחיתו ממניין עונשו עשר שנים. (ומה שהארבעים שנה של יהודה נמנים בפני עצמם, הוא מפני חשיבותו, כמו שמצאנו שכבר מימות שאול ודוד היתה הדרך למנות את יהודה בפני עצמו מחמת חשיבותו). (ומטרת השכיבה היא כנ"ל, להתבונן בדבר). 

חז"ל ביארו שששת המשחיתים הם ששה מלאכים ששמותיהם קצף, אף, חימה, משחית, משבר מכלה. האיש לבוש הבדים, לדברי חז"ל, הוא המלאך גבריאל.

הרד"ק ביאר שבדרך הפשט אנשים אלה מסמלים את שבעת שרי מלך בבל שחדרו לעיר עם הבקעת חומתה ופיקדו על השחתתה והרג תושביה. בדרך משל ביאר הרד"ק, כי ששת האנשים מסמלים את ששת המסכים (הרקיעים) המבדילים בין השמים והארץ והאיש השביעי לבוש הבדים מסמל את שליחו של ה' שמעל הרקיע השביעי.

המלבי"ם הציע גם הוא כי ששת האנשים הינם שרי מלך בבל, וביאר שהאיש השביעי הוא הנביא ירמיהו, כותב הנבואות, שעבר בעיר וניסה להציל את תושביה על ידי שכנועם לשמוע בקול דבר ה' ולצאת מן העיר אל הכשדים.

ב.       האם היו צדיקים שנילו באמצעות הסימן, ומהי משמעות הסימן:
על פי פשטי הכתובים האיש לבוש הבדים אכן עבר וסימן תו על מצחות הצדיקים, שניצלו. 
אך חז"ל מבארים כי בסופו של דבר ציוה ה' להרוג גם את אותם אנשים, בשל קטרוג שהיה עליהם על שלא מיחו בחוטאים. וזו לשון הגמרא (שבת נה א):

"אמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב: "ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה" וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. 

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? 

אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. 

אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! 

אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם. 

אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי? 

והיינו דכתיב "...וממקדשי תחלו" וכתיב: "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית". תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי - אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו. 

...ומי הם ששה האנשים? אמר רב חסדא: קצף, אף, וחימה, ומשחית, ומשבר ומכלה. 

ומאי שנא תיו (מדוע נצטוה האיש לכתוב דוקא את סימן האות תיו על מצחם)? 

אמר רב: תיו – תחיה (במצל הצדיק), תיו – תמות (במצח הרשע). 

ושמואל אמר: תמה זכות אבות. 

ורבי יוחנן אמר: תחון זכות אבות. 

וריש לקיש אמר: תיו - סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא; דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. 

רבי שמואל בר נחמני אמר: אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו."

למעשה אין הלכה כדעת ר"א, אלא כדעת חכמים (כ"כ הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא במשנה הנ"ל), ומנהג כמה קהילות עוד מזמן הראשונים לקרוא הפטרה זו. יש הקוראים אותה בפרשת שמות, ויש שקראו אותה בפרשת קדושים (אלא שהדבר נדיר מאוד שיהיו אחרי מות וקדושים נפרדות, וגם לא תהיה אף אחת מהן בראש חודש או ערב ראש חודש). אמנם מחמת חומר הדברים היו מעשים בבעלי קריאה שחששו וסרבו לקרוא הפטרה זו, וכתוצאה מכך יש מקומות שבשנה שכזו היו קוראים שתי שבתות ברצף את הפטרת אחרי מות ('הלא כבני כושיים', בספר עמוס).

[אמנם יש לציין שישנם מספר מנהגים נוספים בקשר לזהותן של הפטרות פרשות אחרי מות וקדושים].

הסוברים שארע בפועל ממש נחלקו באשר לזהותם של בעלי העצמות, כפי שמבואר בגמרא שלפנינו:

"רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה, ומתו. מה שירה אמרו? "ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים". רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו- "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל". רבי יהודה אומר: אמת, משל היה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. 

ומיהם המתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו (ויצאו ממצרים בכח קודם הזמן על פי חשבונן המוטעה ונהרגו בדרכם לארץ)... ושמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים, שנאמר: "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו". רבי ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר: "העצמות היבשות שמעו דבר ה'". רבי יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים, ... רבי יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא (שהרגם מלך בבל לאחר שציוה עליהם להשתחוות לפסל, כמסופר בדניאל פרק ג). ואמר רבי יוחנן: מנהר אשל עד רבת (נמצאת) בקעת דורא. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין (יפים יותר מהשמש), והיו כשדיות רואות אותן ... אמרו לבעליהן, ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום... צוה המלך ורמסום.

ובילקוט שמעוני ישנה הרחבה בדעה שהיו אלה המתים שבבקעת דורא:

ר' יהושע אומר כשהביא נבוכדנאצר עלילות דברים על ישראל להרגם, העמיד צלם בבקעת דורא והוציא כרוז ואמר כל מי שלא ישתחוה ישרף באש, וישראל לא בטחו בצל יוצרם ובאו הם ונשיהם ובנותיהם לאלילים, חוץ מדניאל חנניה מישאל ועזריה ונתנו אותם לתוך כבשן האש וירד מיכאל והצילם. אמר להם הייתם יודעים שיש לכם אלוה משזיב ומציל למה עזבתם אלהיכם והשתחויתם לאלילים שאין בהם כח להציל?! אלא כדרך שעשיתם בארצכם והחרבתם אותה - כך אתם רוצים לעשות בארץ הזאת להחריב אותה! וצוה ונהרגו כלם.

היו שפירשו ארועים מסוימים בהסטוריה כמלחמת גוג ומגוג (כך למשל רבים פרשו נבואות אלו על השואה ועל מסע עליית צבא גרמניה ועוזריה על ארץ ישראל דרך צפון אפריקה בעיצומה של מלחמת העולם השניה. יש לכך רמזים מספר בכתובים, הן בזיהויים של מקצת העמים בצבא גוג, הן בביטוי המפורש "ועלית כשואה תבוא", הן בזיהוי רמזי התקופה: ארץ ישראל הכילה אז מאות אלפי יהודים פליטי חרב מארצות שונות, שהתיישבו בארץ אשר החלה בתקופת התעוררות ופריחה מדהימה לאחר כאלפיים שנות חורבן ושממה. צבא גרמניה ושותפיה הובס לבסוף באופן מפתיע כפסע משערי הארץ בקרב אל עלמיין, ומני אז הלכה גרמניה ונחלה תבוסות נוספות עד להכרעתה). 

מנגד היו שהסתייגו מקביעות מוחלטות בעניין זה.

למעשה, ראוי להביא את דברי הרמב"ם בהקשר זה, וזו לשונו:

"יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ...ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו. 
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו" 
(הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק יב הלכה ב)

רש"י כבר מעיר במספר מקומות על דברים שלא הצליח להבינם, ומעיר כי: " ואני לא היה לי לא רב ולא עוזר בכל הבנין הזה אלא כמו שהראוני מן השמים" (מב, ג)

חלק מפרשני המקרא נמנעו כליל מלפרש פרקים אלה, ביניהם רבנו ישעיהו מטראני (חי כמאב שנה לאחר רש"י), אשר כתב: "מדות הבית וסדר הקרבנות ומשפט הכהנים האמורים כאן אין אדם בעולם שיוכל לעמוד על אמיתתם".

הרד"ק, בן זמנו, דוקא התאמץ לפרש פרקים האלה, אך העיר גם הוא: "והאמת כי המדות האלה אשר בבנין זו אינם מבוררות אצלינו, כי הם בבנין העתידה, ומה שמפרש אדם בהם לפי סברא אין לסמוך עליהם, ומה שנמצא מהם בקבלה במשנת מדות או בתרגום יונתן נקבל, והשאר יהיה מונח במקומו עד שיבא אליהו. וכן אמרו רז"ל במקצת דברים מזו הנבואה: "פרשה זו עתיד אליהו לדרשה", כלומר: שאין אנו יודעים לדרשה" (מ, יג)

הרמב"ם כתב שזו גם הסיבה בגללה לא בנו עולי בית שני את המקדש בהתאמה מליאה לנבואות יחזקאל:

"בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל". (הלכות בית הבחירה א, ד).  

אך יש מהמפרשים שביארו באופן שונה: הרד"ק כתב כי לפי הפשט מדובר על שער ההיכל ממש, ואילו המלבי"ם והגר"א ביארו כי מדובר על שער החצר החיצונה. ולפי דבריהם הציווי הוא למקדש העתיד.

חלק מאותם פסוקים מצויים בפרקנו, ונביא מספר דוגמאות:

א.      הציווי שבגדי הכהנים הנכנסים למקדש ייעשו מפשתן בלבד ולא יכללו צמר. חז"ל פירשו כי הכוונה בפסוק לבגדי הכהנים הגדולים אשר יכנסו לקודש הקדשים, שאכן עשויים מפשתן בלבד.

ב.        הציווי שכהנים לא יינשאו לא לגרושה ולא לאלמנה, מלבד אלמנה מכהן, בעוד שבתורה כהן הדיוט מותר בכל אלמנה וכהן גדול אסור בכל אלמנה. חז"ל פירשו כי הפיסוק הנכון הוא "האלמנה אשר תהיה אלמנה – מכהן (כלומר: חלק מהכהנים) יקחו", כלומר שאיסור אלמנה הוא רק על מקצת הכהנים, דהיינו על הכהנים הגדולים, ואין כאן סתירה.

ג.        "אחרי טהרתו שבעת יספרו לו" – משמע שצריך לפרוש שבעה ימים נוספים לאחר שבעת ימי הטהרה מטומאת המת. חז"ל פירשו כי 'טהרתו' כאן איינו השלמת הטהרה אלא הפרישה ממגע המת עצמו, שאחריה צריך שבעה ימי הטהרות.

ד.       הדין ש'ביום בואו אל הקודש' (בפשטות מדובר לאחר טהרה מטומאת מת) מביא הכהן חטאת. חז"ל פירשו כי מדובר במנחת חינוך שמקריב כל כהן ביום הראשון שמתחיל לעבוד (ואין כאן המשך לדיני הטהרה), או שמדובר במנחת החביתין שמביא הכהן הגדול בכל יום, או שמדובר בחטאת שהתחייב על עניין אחר והפסוק בא ללמדנו רק שאדם איננו יכול לשלוח את קרבנו בעודו טמא.

ה.      איסור אכילת נבילה וטרפיה לכהנים – למרותש אסורים לכל העם. חז"ל ביארו כי יש צורך מיוחד לבאר שאפילו לכהנים אסורים נבילות וטריפות משום שהותר להם לאכול את בשר חטאת העוף למרות שעוף זה לא נשחט אלא נמלק, ככתוב בתורה, ועוף חולין שנמלק נחשב לנבילה.

אולם, יש מן המפרשים שכתבו כי אפשר שכוונת נבואת יחזקאל היא כפשט הפסוקים, והלכות אלו הן חידושי דינים שיל תוספת קדושה שתנהג בכהנים לעתיד לבוא, שיהיו כולם במעין קדושת הכהן הגדול, ויהיו דיניהם חמורים יותר (עי' רד"ק). 

א.      רש"י (בעקבות חז"ל) משתדל לבאר בכל מקום את לשון הפסוק באופן שמוציא אותו מידי פשוטו, אך מתאים אותו להלכה המקובלת.

ב.       יש המבארים שלעתיד לבוא תהיה תוספת קדושה במקדש, ומשום כך יהיו גם תוספות והחמרות בדיני המקדש יותר מכפי שהיה בתחילה (עי' רד"ק).

ג.         יש המבארים כי כל הקרבנות המתוארים אינם הלכות קבועות במקדש אלא הוראת שעה מיוחדת של קרבנות שיעשו בחודשים הראשונים של המקדש, לשם חנוכת המקדש (עי' אברבנאל ומלבי"ם).

אמנם, יש מהמפרשים הסבורים כי אין הכוונה בנבואת הנחל לנחל ממשי שיזרום מן המקדש, אלא כמשל למי הדעת שיצאו מן המקדש וירפאו את העולם כולו (ראה מלבי"ם שהאריך בכך).