בחרתי את השיר הזה כדי להראות, קודם כל, כמה אהבה יכולה להיות כואבת, ואיך הרבה בנים ובנות יכולים להתנהג כלפי אלה שאוהבים אותם.

בחרתי את היצירה הזו כי זה אחד הסרטים האהובים עליי כרגע בז’אנר הרומנטי, והוא מאוד נוגע ללבי. הוא עוסק בכך שאי-הבעת רגשות יכולה לסבך ולהקשות על הכול, במיוחד כשמדובר בחברות.

בחרתי דווקא את הסרט הזה כי אני מאוד אוהבת בעלי חיים, את הכלב שלי. בסרט מראים איך כלבים יודעים לאהוב ולהיות נאמנים לבעליהם. את החלק השני בחרתי כי יש בו סצנה שמזכירה לי אותי ואת הכלב שלי, ואני תמיד בוכה בה.

אני מוצאת שבסרט הזה יש הרבה על אהבה אמיתית. ולא רק על אהבה בין בן זוג ובת זוג. יש גם אהבה בין אחיות, אהבה לעיר ולדברים כמו עונות השנה. אלזה אפילו חשבה בשלב מסוים שהיא לא צריכה אהבה, ואנה, מצד שני, חיפשה אותה.

“היא שותקת, גם אני. היא מסתכלת – הו, עיניה! – גם אני. כאילו אנחנו מכירים מזמן, והיא יודעת עליי הכול: את ילדותי, את חיי עכשיו, ואת מה שיהיה איתי; כאילו תמיד צפתה בי, הייתה קרובה, למרות שראיתי אותה בפעם הראשונה. והבנתי: זו אשתי.

על פניה החיוורות זורחות עיניים. גדולות, בולטות, שחורות! אלו העיניים שלי, הנשמה שלי.”

מדהים שאפשר להפעיל את הדמיון ולדמיין את פניהם של האנשים האלה, את המצב שקרה ביניהם ועוד…

אך וירג’יניה הצעירה מבינה שהרוח אינה רעה אלא אומללה, ומחליטה לעזור לה. בסופו של דבר, הרוח מוצאת מנוחה. תפאורה צבעונית, הומור ומשמעות עמוקה הופכים את ההצגה למעניינת לכל הגילאים.

שיחקתי בהצגה הזו מאז שהייתי בת 11. במהלך השנים ממש הרגשתי אותה, והיא משמעותית מאוד עבורי. אני חושבת שהיא קשורה מאוד לשאלה שלי.

כן, אפשר לקשר את ההצגה לשאלה על אהבה אמיתית.

למרות שזה סיפור על רוח רפאים, במרכזו נמצאים דאגה, הבנה וטוב לב. וירג’יניה לא מפחדת מהרוח אלא מרחמת עליה ועוזרת לה. זהו ביטוי לאהבה אמיתית – לא רק במובן הרומנטי, אלא כרצון כן לעזור למי שזקוק לכך.כמו כן, בהצגה הזו נוגעים גם באהבה למשפחה, אהבה בגיל ההתבגרות ואהבה לפשטות ולשמחות הקטנות של החיים. בשיר הסיום של ההצגה שרים על אהבה. אני יכולה לדבר על ההצגה הזו לנצח!