תיאור הבית ופרטיו, קיום רעש דומם מרובה מקורות– עץ הדר נטוע בקרקע של אבני טוף מטורקיה, מסכה אפריקאית לצד ציור מופשט...הניגודים ''שחיים'' והציניות המלווה בתיאור סקרנו אותי. עצם התיאור המפורט ועם זאת היכולת הישירה שלי לדמיין את היותי בבית כזה מעידה על מצב אבסורדי.מתגלה כאן רידוד של תרבות, של אמת, של מקור הדברים.

כתר, אקרשטיין, איקאה - כותרות שהם חלק בלתי נפרד מדמות הישראלי הנורמלי, הרגיל.

הם הביטוי ליכולת הפשוטה והרדודה להיות כמו האחרים, כמו שצריך.

כך גם-  הערים, השכונות והבתים האנונימיים. הם הם ביטוי תלת ממדי לחברה הישראלית היום. חברה שאולה. משוכפלת. דומה לאחר. אפקט העדר נעשה חזק מיום ליום.

אנו חיים כעת בתקופה דורסנית שבה ישראל מוחקת את עברה, מחריבה את מקורותיה ומשבשת את ההיסטוריה, הביטוי לכך מתגלה באופן המובהק והפיזי ביותר ביחס של המדינה לארכ' שלה, ההחרבה והנהירה העיוורת שלה אל עבר עוד ועוד ''ראשון מערב'' ודומייה.

אם העיר תמשיך להיות תולדה של נוסחא, לא מקומית, ללא תוכן, אופי וזהות היא תמשיך להיות תמונה עצובה ודוממת של החיים הישראלים.

ככל שנמשיך כך, ללא יחוד, עם התעלמות מהמהות התרבותית שלנו -  נשאר רעבים לנצח.

פרברים מספקים איכות חיים, האמנם?

הבינוי הישראלי מוצג במאמרים כתוצר של מודרניות מצומצמת. עם השתנות דגמי המגורים נכנסה המאה ה21, שעמה נכנס גם הפוסט מודרניות שהוא אכן תגובה למודרניות, אך יחד עם זאת דבר חדש.

צורת המגורים הנתפסת במאמרים היא מושפעת בלבד מהמודרניזם ואינה מתייחסת אל הפוסט שקשור בצורה ישירה אל הבינוי הקיים היום בנוף הישראלי.

כל השאלות בהן עוסקים שני המאמרים הן רלוונטיות וראוי לשאלן, כגון: מהם הגורמים המרכזיים שעיצבו את חזוּת המרחב הישראלי? מדוע הוא נראה דווקא כך, ואילו מתוך מאפייניו הם ישראליים ייחודיים? האם התכנון משקף את מגמות הזמן? וכיצד נאפיין את העירוניות הישראלית העכשווית ואת העתיד הנשקף לה?

אך מדיניות המרחב אינה התשובה היחידה לנוף הבינוי הישראלי. ישנם גורמים נוספים ומשתנים שונים אשר יש לקחת בחשבון, כמו גישה קפיטלסטית אשר נפוצה במקום גישה שיתופית ובעיקר אינדיבודואליזם שמאפיין עד כה את המאה בה אנחנו נמצאים.

אכן קיימת סתירה, לא רק בנוף הבינוי המודרני אלא גם בצורך משתמשי הבינוי- מצד אחד ישנה גישה אינדיבודואליסטית, בה כל אחד רוצה את הנכס הפרטי שלו, עם רהיטים ייחודיים משלו, אך בסופו של דבר מבני המגורים נראים זהים מצפון עד דרום ללא הבדל סביבתי, אבזור פנימי נרכש בחנויות המיתוג השונות בקניונים עם סחורה וזהה וריהוט הדירה ועיצובה הם תואמים לאופנה הקיימת כרגע בשוק. גישה אינדיבודאליסטית שסותרת עצמה ודווקא יותר מפעם נראים המשתמשים כאנשי השיתוף של פעם.

הנחיות התכנון אשר נכתבות עבור כל שכונה, נראות כמעט זהות כפי שנראים גם הבניינים, מכך ניתן להסיק כי אחד הגורמים הכי משפעים בנוף הבנוי הוא בעקבות ההוראות המדוייקות אשר לא משאירות מקום לדמיון ולספק.

ראי הסביבה האורבנית/כפרית/קיבוצית מעידה עלינו רבות. אנחנו כחברה התפתחנו רבות בנושאים רבים: טכנולוגיה, רפואה, כלכלה אך זנחנו את ההתפתחות האישית-הייחודיות. אנחנו רוצים להיות "בסדר" "מקובלים" חלק מהזרם הבלתי מתפשר האנמי והמוכר. כל זה הולך יד ביד עם המרחב בו אנו חיים. אובייקטים על גבי אובייקטים תלת ממדיים לכאורה אך כל כך שטוחים וחסרי עומק, צצים כפטריות אחר הגשם. אין מידה ואין מידתיות הכל כביל, ואין מישהו הנראה באופק שיעצור זאת, ולמה??, כי אנחנו כאנשים, כחברה הפכנו לכאלה. לאנשים בלי עבר, חסרי כל בסיס מוצק ומהותי בקרקע בו אנחנו דורכים, ובאוויר המשמים הנע ביין בנייננו אשר אנחנו נושמים אותו בערגה בלתי מוסברת.

ה-"העתק הדבק" הזה הינו תוצר של חוסר אקטיביות ומודעות סביבתית בסיסית. אנחנו חייבים להבין מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. השאלה האם ניתן לעצור את הסחף הזה? לעצור את ה "מיתוג" היוקרתי שמוכרים לנו, את ה"ייחודיות" ואת "העתיד הטוב יותר"  ושאת כל זה אנחנו אוכלים אותו כפרי בשל מבלי לשאול שאלות מהותיות-קיומיות.

אנחנו מוקפים בסטרס, בעיקר פיקטיבי. לא ידעים מה יהיה מחר, מה אמת ומה שקר. מיואשים מיכולתנו לשפר את סביבתנו ולכן מתבצרים. מתבצרים בדירות שלנו, אשר לא מהוות חלק ממבנה או שכונה או עיר אלה יחידות עצמיות אשר מתפתחות רק פנימה, ללא שום קשר למרחב הסובב אותן. מתבצרים ברמת השכונות, הערים, בונים גדרות סביב המדינה, מנתקים קשרים.

מקדשים את האינדיבידואל כיחידה הכי גדולה שביכולתנו להשפיע עליה מתוך חוסר אונים, אך גם היא (האינדיבידואליות) מותנת בדעתם של אחרים. חייבים שהמבצר הקטן שלנו יהיה כמו של אחרים, שהאינדיבידואליות המיוחדת לא תהייה פחות טובה או שונה בעופן חריג משל אחרים. גם השיתוף, השקיפות והמידע הנגיש לכאורה של הרשתות החברתיות מייצרים בועות של פוסט אמת, מעין מבצרים בלטי נראים של ה"אינדיבידואל". 

לאחר 1948 ערים כאלו היו כורח המציאות. על מנת לשמור על גבולות גיאוגרפיים היה צורך בפיזור האוכלוסייה, עולים חדשים מרוסיה לקרית שמונה, עולים חדשים ממרוקו לדימונה. כמות עצומה של אוכלוסייה אשר היגרה למדינה לא מפותחת ולא מוסדרת בזמן שהטרנד האדריכלי היה אנטי העיר הגרעינית הקלאסית.

מצב זה יצר ערים ללא קשר, מרחבים ללא אחריות, שטחים פתוחים ללא שימוש מלבד הגדלת נפח העיר. 

למרות מצבם של ערים אלו כיום נראה כי לא נלמדו הלקחים. שכונות חדשות ומפוזרות נבנות כדימוי, באותם ערכים של העיר המודרנית. פיזור, איזור, אנטי-עירוניות, שכפול. במקום ההכרח הגיאוגרפי השתעבדנו להכרח היזמי, שמעוניין להגדיל את רווחיו הכלכליים מהקרקע ככל המתאפשר. 

הארכיטקטורה של העיר היא חלק מתרבות המאה ה-21, תרבות של מיתוג ודימוי הנשענים על מכירת אשליות של אושר במקום על איכות. הבתים היום משווקים כדרך שלנו להגשמה עצמית, האבן אקרשטיין, המטבח עם האי, גדר אבנים... כל אלו אמורים להפוך אותנו לשמחים ומאושרים. מטרת העל של חיינו להיות מאושרים היא תוצר של מוצרים אותם אנו צריכים, במקום ערכים כמו קהילתיות וחברות.

המרחב בו אנו חיים הוא יותר מרקע לתמונה באינסטגרם, הוא משפיע כיצד אנו מתנהלים, חיים, הולכים וחוזרים, מרגישים וחושבים. המרחב היום בשכונות המגורים המשוכפלות ובמרכזים המסחריים המפלצתיים נעשה למרחב פלסטי, רקע לתמונה גנרית ולא מקום להרמת מבט ממסך הטלפון. 

אני רואה קשר ישיר בין המאמר של תמר ברגר לספרו של ג׳ורג׳ פרק - ״הדברים״ בו הוא מתאר בעצם את האדם העכשווי או ״כלאדם״ דרך ייצוג דפוס חברתי של החיים בתקופתינו, המורכב מאינסוף תשוקות, רצונות, דעות, זכרונות ודימויים רצוניים שנראים מתאימים למיליונים של אנשים. זאת כמו מיליוני המקומות - הפרברים (גם בערים אך לרוב הם יותר מגוונים) בהם כל אחד דומה לשני למרות המיקום והמתכנן השונים, הרצון להבדל מהאחר יוצרת את הזהה, האינדיווידואל הרודף אחר האינדיווידואליזם ובה בעת מבטל אותו. הצורך בפרטים ומתן משמעות לדברים שיש לנו, שאנו צורכים כמו הבתים הזהים המשוכפלים, הכניסות הגנריות שנראות כמו במגזינים של עיצוב, כמו שרואים בסרטים. בדיוק כמו שיש לשכן.

״כלאדם״ לדעתי זהה ל'תרבות׳ ה״כלבניין״ או ״כלפרבר״, כל כך אקלקטי ומגוון עד שריק לחלוטין. הכל וכלום בו זמנית. החזרתיות המבנית והאזורית  מנוונת ומשפיעה לא רק בהיבט הפיזי על המרחב אלא גם על ההרגלים האנושיים, הציפיות והיכולת להתפתח ולהשתפר. מבניות זו מעידה על ההתנהלות וההתפתחות של המרחב הבנוי. ועלינו.

יובל אלבק

רק בעוד שכל אדם חושב שהוא זה שמנצל את המערכת לטובתו , הכוחות הכלכלים הגדולים הם אלה שמנצלים אותו

השיווק קובע את הרצונות ולא להפך. לימדו אותנו ששכונות אלו הן איכות חיים , בעזרת זיכרון קולקטיבי של הקיבוצים והמושבים, רק שבפועל הם רפיטטיביים, חסרי ייחוד, רחוקים מהתרבות והנוחות העירונית (גם מנטלית).

הצורך בפיזור הפרברים הוא צורך כלכלי שמשרת רק את המדינה, אנחנו קונים יותר מכוניות , משלמים יותר דלק ויותר מיסים

ואנחנו משלמים את המחיר. 
ענבל ברכה

מרחב ישראלי החדש מרחב משוכפל מועתק תבניתי. 

התרבות היום מושתת על אלגוריתמים נוסחאות, דיוק ,נתונים וכך גם המרחב התכנוני, תבע פרצלציה אחוזי בנייה תכסית שימושי קרקע שמוגדרת בצורה שבלונית. 

העיר אינה מייצגת מי יגור בה, האם יש שוני בין רענני? כפר סבאי? פתח תקוואי? כולם רוכשים אותם מותגים באותו קניון משוכפל. הדימוי הוא הייצוג של החזותי של מה שנראה "נכון" מוטבע לנו שמה שנכון מה שמיוצג שלנו במדיות השונות. "כמו כפרי, כמו אמריקה, כמו עץ, כמו הדימוי" 

האם המשפחה שגרה גם היא הופכת לדימוי, כמו משפחה? 

בעבר התכנון היה מוטה מקום, אנו עדים לערים שמתפתחות החוצה ולא פנימה. הפשרת קרקעות חקלאיות לטובת נוסחאות מגורים מוגדרות מראש " סביוני- נתניה\פת\יהוד\רעננה".

הנוסחה אינה מכילה את המקום ההיסטוריה שלו כך אנו עדים לשכפול. מקובע זהה לא גמיש. 

הנוסחה אינה עובדת אנו עדים לכך משכונות שכבר מתחילות להתנוון, השכפול ככ מקובע, שכאשר שכונה חווה תהליכי הזדקנות אין לה יכולת להשתנות עם התמונה שהשתנתה. 

לעומת זאת עיר שמוגדרת עבור שינויים, גמישות ורקמה חיה שאין לה אזוריות מוגדרת מראש יכולה לגדול. 

מה צופן לנו עתיד השכונות החדשות? האם כמו הקניונים המתים? פלאפון שכבר גרסתו אינה תואמת? נעזוב ונעבור לשכונה הבאה? ומה אם ייגמר המקום? 

עניין הפרט והכלל חוזר גם במאמר של חנה ארנדט בו היא מנסה להסביר את ייחודו של הפרט מבלי להיות תלוי במרחב. המרחב לעומת זאת הוא חלק מייחודיות האדם, אומנם לא כולו, ונותן לו את המגש להגדרת זהותו ה"מי". אותו הפרט שיכול להעלם אל המרחב ותכונותיו, מבלי לרדת לפרטיו אין הוא פרט, אלא רק ייצוגו כפי שנעשה לגברת פרלטון במאמר.

גילה מרולין

האם יש דבר כזה בית ישראלי, זה שאלה שעולה וחוזרת מידי פעם ואנו מתייחסים אליה רבות בלימודים שלנו, בורחים למושגים מופשטים, קלים לאילוף אבל מפחדים לגעת בה באמת בידיים חשופות לראות את התשובה שנמצאת לנגד אלינו. 

יש בתים ישראליים והם פרושים מדן ועד אילת על כל המרחב שלנו. הבנייה הזו היא תוצר 100 אחוז ישראלי, כחול לבן, ולכן היא כמעט קשה מנשוא. היא נולדה בוועדות תכנון, אדריכלים ישראליים חלקם מרצים כאן, ממש בבית ספר הזה, תכננו אותה וחלמו אותו ויצרו את המרחב הזה עברנו, וכנראה שכאן טמונה האכזבה, שמובילה להדחקה ולניסיון התנכרות למרחב הזה. מאשימים את הממשלה את המודרניזם את הקבלנים את היזמים, אבל לא מבינים שהבעיה עמוקה יותר וקשה יותר, וכואבת יותר. 

 הבתים האלה הם המראה של החברה שלנו. הם ניצבים בעליבותם סביב הרחוב שמתפקד כמדבר תרבותי, עם צינורות הביוב החשופים , וקירות התמך הגבוהים , וטיח השחור המתקלף והמזגן המטפטף והגנריות האנונימית.  וזה עצוב- עצוב בעיקר כי זאת האמת, והיא הדבר הכואב ביותר לראות ולשמוע. 

הבתים האלה הם תוצר של מכונת הבנייה הישראלית שמאז ומתמיד העדיפה את הכמות על איכות, את העצל על החרוץ את הסכמתי על המפורט, את הפנים על החוץ, את הבטון על העץ את הביטחון על החללים האנושיים, את כיוניי האוויר המרובים על הרחוב והפרטים הקטנים? אלוהים נמצא בהם, והוא כבר לא גר כאן יותר עזב אותנו לבדנו בארץ הזו.... 

הבתים האלה הם מראה, מראה שקשה וכואב להביט בה. ואם חוזרים לשאלה האם יש תרבות עברית או תרבות בעברית. אז מסתבר שיש תרבות עברית אבל היא כל כך מבאסת שלפעמים עדיף לדמיין שאין.  

הרבה יותר קל לנו לזלזל בשכונות האלה להקטין אותם או להסביר שמקורה בטעות מאשר להכיר באמת הקשה, הבתים הרחובות והערים האלה הם אנחנו הם שלנו. וזה עצוב ונכון, בעיקר נכון זהו החלום הישראלי במלוא תפארתו ועליבותו ולנו נשאר רק לגור כאן, בהצלחה לנו. 

 

 

 

          

אחד הדברים הבולטים בקטע "גם אני רוצה כזה" הוא הפירוט  המעייף של הדברים- "עם הכניסה פנימה, נפרׂש מול העין חלל קומת הקרקע: רצפת אריחי קראמיקה  אפרפרים 60x60 ; חדר האורחים מימין, עם ספת עור שחורה ועליה כריות בהדפס טורקיז-סגול, שולחן עץ כהה מוארך ובמרכזו כלי זכוכית תכלכל בדמות סירה, ושתי כורסאות עור לבנות"... ההסבר הארוך, עוד יותר מעצים את הגנריות וחוסר הייחודיות בבחירה אישית. הכל מכני, זהה, ללא זהות. כאילו יש מתכון לאדם וכמובן לרצונותיו. 

מצחיק לחשוב שאנחנו מכירים עוד מהילדות שאחת הצורות להיענש הייתה ע"י כתיבה של משפט מסויים כמות רבה של פעמים. אם זה היה נקרא עונש, למה היום אנחנו דואגים כל כך לחיות בצורה חזרתית? כמו השכן, כמו החבר, כמו שאני מכיר, בבית שנמכר ע"י מחיר למשתכן ונראה כמו של כל השאר ומרוהט במוצרים מאיקאה.

הכל מתובנת, וגם אם התבנית לא ברורה העיקר הוא להיות חלק ממנה.