כולם נהנו. הכל הלך חלק. עד שנועם, אחד החבר'ה היותר דומיננטיים בכיתה, החליט שהוא חייב "להרים" לסטורי שלו. הוא קנה בקבוק וודקה בפיצוצייה בצד, עלה לגג של המלון עם עוד שני חברים, והעלה סטורי של שלושתם שותים וצוחקים על רקע האורות של אילת.

תוך עשר דקות, הסטורי הגיע למנהלת.

בשעה 01:00 בלילה, כשכולם כבר חזרו לחדרים עייפים ומרוצים ומחכים ליום של מחר בריף הדולפינים, נשמעה דפיקה חזקה בדלתות. "כולם לארוז, עכשיו. האוטובוסים בחוץ. חוזרים למרכז."

התלמידים היו בהלם. בנות בכו, בנים צעקו במסדרונות. "למה אנחנו אשמים?!", "מה הקשר שלי למה שנועם עשה?", "שילמנו אלפי שקלים על הטיול הזה!". נועם ישב בצד, משפיל מבט, בזמן ש-120 תלמידים העמיסו תיקים על האוטובוס בשיא הלילה, בדרך חזרה לבית הספר. הטיול נגמר.

טיעון בעד ענישה קולקטיבית

הענישה הקולקטיבית מוצדקת משום שהכללים הוגדרו מראש כאחריות קבוצתית, והתלמידים ידעו שכל חריגה תגרור השלכות על כולם. כך מועבר מסר ברור של ערבות הדדית ופיקוח חברתי, המעודד תלמידים למנוע זה מזה התנהגות מסוכנת. בנוסף, במצבים שבהם מעורבת בטיחות, הנהלת בית הספר חייבת להציב גבולות חד־משמעיים כדי להבטיח סדר וביטחון.

בנוסף, מהסיפור עולה שעונש קולקטיבי נועד למנוע מקרים דומים בעתיד. כשכל הקבוצה נושאת בתוצאה, החברים לומדים לפקח אחד על השני ולהבין שהמעשים שלהם משפיעים על כולם. כך נוצר מסר ברור שמערכת לא יכולה להתקיים בלי משמעת ואחריות משותפת, במיוחד במצבים רגישים כמו אלה שמתוארים בסיפור.

לכן, לפי הסיפור, עונש קולקטיבי הוא אמצעי חינוכי ולא רק עונש, שמטרתו לגרום לקבוצה כולה להבין את חומרת המעשה ולפעול אחרת בפעם הבאה