יש להסתפק רק  במידע שמופיע בשני הפרקים הראשונים. 

יש לכלול  את הפרטים הבאים בתמציתיות: 

1. פרטי מידע על הדמות. 

2.תכונות שניתן ללמוד על הדמות וביסוס הטיעון בדוגמאות. 

3.מהם הקשיים והדברים מהם מומו מוטרד ואיך מתמודד (רק על פי שני פרקים ראשונים). 

5.יש לצרף ציור / תמונה שמזכירה לכם את הדמויות כפי שהם נראים בדמיונכם. 

אני מודאג מזה שגברת רוזה צריכה לעלות כל פעם את שש הקומות למעלה ולמטה, ואני כמו כל הילדים מפחדים שהיא תמות על המדרגות ביום מן הימים- "היא הייתה אומרת שיום אחד תמות על המדרגות, וכל הילדים היו מתחילים לבכות, כי כך עושים תמיד כשמישהו מת". לפעמים הייתי רוצה לפעמים לדעת פחות. ככה נגיד, הרגשתי בנוח עד שידעתי שאני ערבי, או עד שידעתי שאמורה להיות לי אמא, או עד שידעתי שרוזה מקבלת המחאה בשביל לגדל אותי. אני גם מפחד מלשכת הסעד, ורוצה תמיד להישאר עם גברת רוזה.

אני דואג לגבי גברת רוזה. כל יום היא צריכה להעלות את עצמה שש קומות ואני חושש שיום אחד תמות שם. אני רוצה להכיר את אמי כמו שאר הילדים, האמהות שלהם מבקרות אותם. אמא שלי אפילו לא באה כשכואבת לי הבטן או כשאני סוחב מדוכנים. אני חיפשתי אותה הרבה זמן אבל שום דבר לא עובד.

אומרים עליי שאני בוגר לגילי. אולי זה בגלל שנגמרה לי חוסר הידיעה ” מאי-הידיעה נפטרתי בגיל שלוש או ארבע, ולפעמים אני מצטער על כך". ואולי זה כי אני שואל שאלות שלא צריכות להיות בראש של מישהו בגילי. "אדון חמיל, האפשר לחיות ללא אהבה?"... "אדון חמיל, מדוע אינך עונה לי?" "אתה עדיין צעיר, והצעירים מאוד מוטב להם שלא ידעו דברים מסוימים".

שלום לכם, אני מוחמד אבל כל מי שאני מכיר קורא לי מומו. 

אני בערך בן עשר אבל אני לא בטוח כי אף פעם לא אמרו לי באמת מתי נולדתי. 

אני גר אצל גברת רוזה עם עוד ילדים של זונות. אני שם בגלל שהורי שמו אותי שם כשהייתי קטן וכל מה שאני יודע על אימי זה שהיא זונה. אני ילד חכם ורגיש, שמבין הרבה לגילי, כולם חושבים שרוזה היא אישה זקנה בלי לב אבל אני יודע שהיא דואגת לכל הילדים שבאים אליה. אפילו קרה שפעם אחת ששאלתי את אדון חמיל האם אפשר לחיות בלי אהבה ולמרות שהוא אמר לי שכן, אני הבנתי שהוא משקר לי. האמהות של כל הילדים באות אליהם כשהם צריכים אותן ודואגות לילדיהן אבל אמא שלי אף פעם לא באה. קשה לי מאוד לראות את גברת רוזה בוכה אבל הכי היה לי קשה לגלות שמשלמים המחאות עלי לגברת רוזה ושהיא לא באמת אוהבת אותי. 

שלום לכם, אני מוחמד אבל כל מי שאני מכיר קורא לי מומו. אני בערך בן עשר אבל אני לא בטוח כי אף פעם לא אמרו לי באמת מתי נולדתי. אני גר אצל גברת רוזה עם עוד ילדים של זונות. אני שם בגלל שהורי שמו אותי שם כשהייתי קטן וכל מה שאני יודע על אימי זה שהיא זונה. אני ילד חכם ורגיש, שמבין הרבה לגילי, כולם חושבים שרוזה היא אישה זקנה בלי לב אבל אני יודע שהיא דואגת לכל הילדים שבאים אליה. אפילו קרה שפעם אחת ששאלתי את אדון חמיל האם אפשר לחיות בלי אהבה ולמרות שהוא אמר לי שכן, אני הבנתי שהוא משקר לי. האמהות של כל הילדים באות אליהם כשהם צריכים אותן ודואגות לילדיהן אבל אמא שלי אף פעם לא באה. קשה לי מאוד לראות את גברת רוזה בוכה אבל הכי היה לי קשה לגלות שמשלמים המחאות עלי לגברת רוזה ושהיא לא באמת אוהבת אותי. 

אדון חמיל אומר שאי אפשר לחיות ללא אהבה, ולכן התאכזבתי כל כך כשגיליתי שגברת רוזה מטפלת בי רק בגלל המחאה שהיא מקבלת כל חודש. חשבתי שהיא לא באמת אוהבת אותי, אבל טעיתי. היה לי מאוד קשה לחשוב שאין אדם שאוהב אותי בגיל 6. את הילדים האחרים מבקרים אמהות, אך אותי לא, ואני רוצה אמא.

גברת רוזה היא מסכנה, יהודייה שמנה שפעם קיימה את עצמה, וכיום היא גרה איתנו בקומה השישית ללא מעלית. זה לא צודק, מגיע לה מעלית. אנחנו גרים בבלוויל, שכונה של מיעוטים בפריז: שחורים, יהודים, ערבים, ואנחנו לא באמת חלק מצרפת. "שאר דיירי הרחוב הזה וגם שדרות בלוויל הם בעיקר יהודים וערבים. ככה זה נשמך עד לה גוט ד' אור ואחרי כן מתחילים הרובעים הצרפתיים" (עמוד 9)

מצופה ממני לשמש דוגמה לילדים הצעירים יותר, אף פעם איני הייתי חלק מהם, אני בוגר יותר- סקרן, חושב, מבין, מקשיב ולא מבין, רוצה לא להבין ולחזור למצב של אי ידיעה.

אבל תקראו לי מומו כי ככה כולם קוראים לי.

אני משער שראיתי לראשונה את גברת רוזה כשהייתי בן שלוש, אני משער את גילי כי אין שום מסמך המעיד על גילי, לכן גברת רוזה לא יודעת בודאות בן כמה אני.

אני גר בבֶּלוִיל שבצרפת במעון (שזה בית יתומים שהאמהות שלהם זונות) של גברת רוזה. אני ילד מאוד סקרן, אני אוהב לשאול שאלות במיוחד את אדון חמיל כי הוא ״ששוטט ברחבי צרפת וכבר ראה הכול״, אני הילד האחראי של גברת לולה כי אני הכי גדול ואני עוזר לה עם שאר הילדים במעון.

בפעם הראשונה שחוויתי את האכזבה הגדולה בחיי הייתה כשהייתי בן שש או שבע כשגיליתי שגברת רוזה מטפלת בי רק כי משלמים לה בסוף החודש ושבעצם היא לא אוהבת אותי באמת כמו שחשבתי..״הייתי כבר בן שש או שבע וחטפתי הלם לשמוע שמשלמים בשבילי. חשבתי שגברת רוזה אוהבת אותי חינם ושאנחנו חשובים זה לזה. בכיתי כל הלילה, וזוֹ היתה האכזבה הגדולה הראשונה בחיי.״

בהתחלה לא ידעתי שאין לי אמא, לא ידעתי שצריכה להיות לי אחת כזאת, אבל כאשר ראיתי שאמהות לא מעטות באות לבקר את ילדיהן במעון ואף אחת מהן לא באה לבקר אותי מכאן הגיעו הבעיות שלי עם אמא.״נדמה היה לי שלכולם יש אמא, ורק לי לא.״ עשיתי הכל כדי שאוכל לראות אותה כמו: ״חרבנתי בכל פינה בדירה״ ואפילו המשכתי עם זה במשך כמה שבועות אחרי שגברת רוזה כינתה אותי ערבי מחורבן אבל זה היה כבר מתוך נקמה. אימי לא הופיעה והכי בעולם רציתי לראות אותה נכנסת אבל לבסוף הבנתי, שיש לי את גברת רוזה שאני יודע שהיא אוהבת אותי יותר מהכל.

אני גר אצל גברת רוזה.
גברת רוזה היא אישה זקנה ודיי מסכנה. היא אישה יהודייה עם בעיות רפואיות שגרה בבניין גבוה בלי מעלית וזה רק חלק מהסיבה שהחיים שלה קשים.
 
אני גר אצל גברת רוזה ביחד עם עוד כמה ילדים של זונות. כשהייתי קטן ההורים שלי שמו אותי כאן וכל מה שאני יודע על אמא שלי זה שהיא זונה. אני ילד בוגר ורגיש ודוגמה לזה היא שאנשים חושבים שרוזה היא אישה זקנה וקרה אבל אני יודע שהיא דואגת לכל הילדים שבאים אליה. 

ממש קשה לי לפעמים כי האימאות של שאר הילדים באות לבקר אותם ודואגות להם אבל רק אותי אמא שלי לא ביקרה. רק לי יש אמא שלא איכפת לה ואף פעם לא באה לבקר.
 גם  היה לי קשה לגלות שהסיבה היחידה שגברת רוזה שומרת עליי היא שמשלמים המחאות עלי וגברת רוזה לא באמת אוהבת אותי. 

 

אני מומו. אני גר אצל אישה זקנה ושמנה בשם רוזה, אבל אני קורא לה גברת רוזה. היא לא אמא שלי. אמא שלי התקיימה מהגוף שלה לכן שמה אותי כאן. גברת רוזה שומרת על עוד ילדים כמוני.

קושי: 
מומו מגלה שגברת רוזה מרוויחה כסף על כך שהיא מטפלת בו. מומו מרגיש נבגד כי חשב שכל מעשה שהיא עושה נובע מאהבתה אליו.  תכונה: סקרן

מומו מתמודד עם הנושא בכך שהוא שואל את אדון חמיל שאלה "האפשר לחיות ללא אהבה?". אדון חמיל לא מגיב לשאלתו, לכן מומו שואל שוב ושוב עד שלבסוף ענה לו אדון חמיל. הסיטואציה הזאת מראה שמומו סקרן לדעת תשובות לשאלות ומתקשה לשאת באי הידיעה. 

אנחנו גרים רוזה, אני וכמה ילדים בדירה קטנה בפריז ברובע שברובו גרים אנשים ממוצא אפריקאי. הדירה שלנו היא בקומה השישית ואין לנו בביניין מעלית. רוזה כבר מבוגרת ומתקשה לעלות ולרדת במדרגות אבל בכל זאת היא יורדת ועולה כמה פעמים ביום בשבילנו למרות המאמץ הקשה.

כל הילדים שרוזה מגדלת הם ילדי זונות. מידי פעם הן באות לבקר את ילדיהן. אמי לא באה לבקר אותי מעולם והייתי מאוד רוצה לפגוש אותה. לכל הילדים האחרים יש את אימם שאוהבת אותם ורק לי אין. בגלל שאני לא זוכה ליחס אישי מאף אחד, אני מנסה כל הזמן לקבל תשומת לב בדרכים שונות.

אני הילד הגדול ביותר מבין הילדים לכן רוזה סומכת עלי שאטפל בשאר הילדים. לי ולרוזה יש קשר מיוחד או שכל לפחות חשבתי עד שגילתי שהיא מקבלת תשלום עלי. האם רוזה באמת אוהבת אותי או שזה חלק מהעבודה??
 אני כבר לא בטוח בשום דבר

אנחנו כלום, אני יודע את זה. כדי להזכיר לאנשים מסוימים, ולפעמים גם לעצמי, שאנחנו לא כלום, אני לפעמים גונב מחנויות, כי אז הסוחרים רואים. לכמה זמן אפילו חרבנתי בכל הבית, ולא תאמינו - כל שאר הילדים התחילו כמוני. קוראים לזה כריזמה, כמו אנז'ורלה מויקטור הוגו של אדון חמיל. 

אבל מידי פעם, אמא של אחד הילדים, הייתה עולה את כל שש הקומות לבקר אותם. כמעט לכולם הגיעה אמא לבקר ורק אליי אף פעם אמא לא באה. פעם ניסיתי שתכאב לי הבטן בתקווה שזה יביא את אמא שלי, אבל זה רק גרם לכך שכל הילדים חרבנו בכל הדירה של רוזה כי הם חיקו אותי. אנשים אומרים לי שאני בוגר ואני באמת דואג לשאר הילדים, לפעמים גם לרוזה. אני באמת לא רציתי לגרום לבלגן, רק רציתי תשומת לב, לא משנה ממי.  

הרבה אנשים אומרים לי שאני ילד רגיש, ואולי הם צודקים, אני בוכה די הרבה. אני אפילו לא משתתף בקטטות כי כואב לי שמרביצים למישהו. אני גם סקרן, ואני אוהב לשאול שאלות את אדון חמיל הזקן. פעם אחת שאלתי אותו האם אפשר לחיות ללא אהבה, הוא ענה שכן והתשובה שלו מלווה ומעציבה אותי כל הזמן.