ש.ב:

1-4 למי שלא נכחו/סיימו

ש.ב תרגילים 5-9

שימו לב קישור ראשון לטקסט "תחבורה סביבה וחברה" לקרוא היטב את הטקסט

קישור שני לשאלות בטופס גוגל פורם

https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSdLiq5Hx5EHFwiCnw5lpxWiIH_4Crmpphb3R8ldLguzHTzm-g/viewform?usp=sf_link

המשך יום טוב,

גל.

הגשה אליי למייל: zohar9002@gmail.com

תאריך הגשה: 10.11.23

מצרפת קובץ עם משימה. את התשובות יש לשלוח למייל שלי: dshoresh@gmail.com

המשך יום שקט ונעים,

דורית:)

עמ' 140 תרגיל 2

עמ' 141 תרגיל 3

עמ' 142 הכל

פתרנו 3 שאלות יחד ושאלה אחרונה שמצורפת בקובץ, עליכם לפתור כשיעורי בית.

עבודה נעימה :)

לסיים עמ' 142-143 . בכל שאלה אפשר להתקשר/ לכתוב

אורלי 0528747434

1.      כתבו לפחות 5 השפעות של ההתחממות הגלובלית ופרטו על שתיים מהן כיצד הן באות לידי ביטוי ברמה העולמית וברמה המקומית.

2.      ערכו תרשים גרפי שמתאר את הקשר בין עליית הטמפרטורות (ההתחממות הגלובלית) לבין רעב.

את המשימה להגיש במסמך דוקס בלבד למייל talisamu@gmail.com

עד יום ד בשעה 12:00.

שיעורי בית - דף עבודה "חפיפת משולשים 2" לשיעור הבא שיתקיים ביום שני 27.11

אני כאן לשאלות.

עבודה נעימה!

גל.

לבית: עמ' 142, תרגיל 4. עמ' 145-146 הכול.

לחי, לצומח, לדומם.

לדוגמא:

העץ עמד בודד ועצוב.

דימוי - השוואה בין שני אובייקטים בעזרת האות כ' או המילה "כמו". הדימוי מעשיר

את המשמעות. לדוגמה: הנער חזק כאריה. הנערה נחושה כלביאה. הכיתה פועלת ביעילות כקן נמלים.

מטאפורה - השאלת תכונה מאובייקט לאובייקט ויצירת משמעות חדשה.

דוגמה: שאגת הנער.

ההבדל בין דימוי למטאפורה הוא שאין שימוש בכ' הדימוי. דוגמאות נוספות: רגלי ההר. לב העיר. יד הגורל.

משל - סיפור או שיר, לרוב על בעלי חיים, להם מיוחסות תכונות אנושיות.  לעיתים המשל נקשר לעצים או לדוממים. המשל מבקש להעביר מסר חינוכי או לקח מוסרי בצורה סיפורית. למשל יש שני חלקים: האחד- המשל הגלוי אשר נושא אופי חידתי, למשל: התחרות בין הצב והארנבת שבה זכה הצב בגלל זלזול הארנבת ונחישות הצב. החלק השני - הנמשל - על הקורא לפענח את המסר ולהעתיק אותו לעולמם של בני האדם. הנמשל בדוגמה זו יהיה אדם שבטוח בעצמו יותר מידי ומזלזל ביריבו הפחות מוכשר, אך הנחוש, ולכן מפסיד.

לענות על השאלות בעמ' 215 מסע אל העבר מהמאה ה-5 עד המאה ה-16 (למי שאין את הספר הוא נמצא גם באתר כותר ויש בבית הספר כמה ספרים לא בשימוש)

זה סיפור על נהג אוטובוס אחד שאף-פעם לא היה מוכן לפתוח את הדלת לאנשים שאיחרו את האוטובוס. הנהג הזה לא היה מוכן לפתוח את הדלת לאף אחד. לא לתיכוניסטים עצורים שהיו רצים במקביל אליו ותוקעים בו מבטים עצובים ובטח שלא לאנשים עצבנים עם דובונים שהיו דופקים על הדלת בכוח כאילו שבכלל לא איחרו וזה הוא זה שלא בסדר, אפילו לא לזקנות עם שקיות נייר חומות עמוסות מצרכים שניפנפו אחריו ביד רועדת. וזה לא מרשעות שהוא לא היה פותח את הדלת, כי בנהג הזה לא היתה אפילו טיפה אחת של רשע, זה היה מאידאולוגיה. והאידאולוגיה של הנהג אמרה שאם, נניח, העיכוב בהעלאת מישהו שאיחר הוא בקושי חצי דקה, והבנאדם שישאר מחוץ לאוטובוס יפסיד בגלל זה רבע שעה מחייו, זה עדיין יותר משתלם והוגן כלפי החברה לא לפתוח לו את הדלת. בגלל שאת החצי דקה הזאת מפסיד כל נוסע ונוסע באוטובוס. ואם, נניח, יש באוטובוס שישים אנשים שלא עשו כלום לאף-אחד והגיעו לתחנה שלהם בזמן, אז הם ביחד מפסידים חצי שעה, שזה כפול מרבע. זאת היתה הסיבה היחידה שבגללה לא היה פותח את הדלת אף-פעם. הוא ידע שלנוסעים בכלל אין מושג על הסיבה הזאת, וגם לא לאלה שרצים לידו ומסמנים לו

שיפתח. הוא גם ידע שרובם חושבים שהוא סתם מניאק, ושהיה לו הרבה-הרבה יותר קל לתת להם לעלות ולקבל מהם תודות וחיוכים. רק שבבחירה שבין תודה וחיוך, לטובת החברה, לא היה לנהג ספק בכלל שהוא מעדיף את טובת החברה.

לבנאדם שהכי היה אמור לסבול מהאידאולוגיה הזאת של הנהג קראו אדי, רק שהוא, בניגוד לאנשים אחרים בסיפור, אפילו לא היה מנסה לרוץ אחרי האוטובוס מרוב שהיה עצלן ומיואש. אדי הזה היה עוזר טבח בפאב-מסעדה שקראו לו ‘ביס-טרו’, על שם המשחק מילים הכי מוצלח שהבעלים הטיפש שלו הצליח להמציא. האוכל במקום הזה לא היה משהו, אבל אדי עצמו היה בנאדם נחמד. כל-כך נחמד, שלפעמים, כשהיתה יוצאת לו מנה לא מוצלחת במיוחד, הוא היה מגיש אותה בעצמו לשולחן ומתנצל. זה היה באחת ההתנצלויות האלה שהוא פגש את האושר, או לפחות את הסיכוי לאושר, בצורה של בחורה שהיתה כל-כך חמודה שניסתה לגמור את הרוסט-ביף שהכין לה עד הסוף, אפילו שאדי ידע שהיה לו טעם של סוליה, בשביל שלא ירגיש רע. והבחורה הזאת, היא לא הסכימה להגיד לו את השם שלה או לתת לו טלפון, אבל היתה מספיקה מתוקה בשביל להסכים להיפגש איתו למחרת בחמש באיזשהו מקום שיקבעו מראש. הדולפינריום, אם להיות יותר מדוייק.

לאדי הייתה מחלה. מחלה שבגללה החמיץ כבר די הרבה דברים בחיים. היא לא היתה מסוג המחלות שמתנפחים לך הפוליפים או משהו, אבל היא בכל זאת עשתה לאדי כבר הרבה מאוד נזק. המחלה הזאת גרמה לו תמיד לישון עשר דקות יותר מדי, ושום שעון מעורר לא יכול היה עליה. בגללה גם היה מאחר תמיד לעבודה ב’ביס-טרו’, בגללה ובגלל הנהג שלנו, זה שהעדיף את טובת החברה על פני חיזוקים חיובים ברמת הפרט. רק שהפעם, מכיוון שהיה מדובר באושר, החליט אדי לנצח את המחלה ובמקום לישון בצהריים, להישאר ער ולראות טלויזיה, וליתר ביטחון הוא אפילו שם לעצמו ברתק, לא שעון אחד – שלושה, ועוד הזמין בטלפון השכמה. אבל המחלה הזאת היתה חשוכת מרפא. ואדי נרדם כמו תינוק הרבה לפני ‘פיצוחי-קיץ’, והתעורר מזיע כולו לתוך צווחה מחרישת אוזניים של טריליון-מיליון שעונים, עשר דקות יותר מדי מאוחר. אדי יצא לרחוב בבגדים שאיתם ישן והתחיל לרוץ לכיוון תחנת האוטובוס. הוא כבר לא זכר איך רצים, והרגליים שלו התבלבלו קצת בכל פעם שעזבו את המדרכה. הפעם האחרונה בחיים

שלו שרץ היתה לפני שגילה שאפשר לברוח משיעורי התעמלות, שזה בערך כיתה ו’. רק שבניגוד לשיעורי ההתעמלות ההם, הפעם הוא רץ בכל הכוח. כי הפעם היה לו גם מה להפסיד. וכל הכאבים בחזה והציפצופים של ה’נובלס’ היו קטנים אליו במרדף אחרי האושר. הכל, בעצם, היה קטן עליו חוץ מהנהג שלנו של קו 62 שבדיוק סגר את הדלת והתחיל להישלף מהתחנה. הנהג ראה את אדי במראה, אבל כמו שכבר אמרנו היתה לו אידאולוגיה, אידאולוגיה הגיונית שיותר מהכל הסתמכה על רדיפת צדק וחשבון פשוט. רק שלאדי לא היה איכפת מהחשבון הזה, פעם ראשונה בחיים שלו שהוא באמת רצה להגיע בזמן, ובגלל זה המשיך לרדוף אחרי האוטובוס, אפילו שלא היה לו סיכוי. באופן פתאומי המזל של אדי החליט לעזור לו, אבל רק חצי, כי מאה מטר אחרי התחנה, היה רמזור, והרמזור, שניה לפני שהאוטובוס הגיע, התחלף לאדום. אדי הצליח להדביק את האוטובוס ולגרור את עצמו עד הדלת של הנהג. הוא אפילו לא דפק על הזכוכית, מרוב שלא היה לו כוח, רק הסתכל בנהג בעיניים רטובות, ונפל על הברכיים,

מתנשם וחנוק. זה הזכיר לנהג משהו. משהו מפעם. עוד מהתקופה שלפני שרצה להיות נהג אוטובוס. כשעוד רצה להיות אלוהים.

הזכרון הזה היה קצת עצוב, כי הנהג לא נהיה בסוף אלוהים, אבל גם שמח, כי הוא נהיה נהג אוטובוס, שזה הדבר השני שהכי רצה. ופתאום הנהג נזכר איך פעם הבטיח לעצמו שאם בסוף יהיה אלוהים הוא יהיה רחום וחנון ויקשיב לכל ברואיו. וכשראה את אדי ממרומי כיסא הנהג שלו, כורע ברך על האספלט, הוא פשוט לא יכול היה יותר, ולמרות כל האידאולוגיות והחשבון הפשוט, פתח לו את הדלת. ואדי עלה ואפילו לא אמר תודה מרוב שלא היה לו אויר.

את הסיפור הזה הכי כדאי להפסיק לקרוא כאן, כי למרות שאדי הגיע לדולפינריום בזמן, האושר בסוף לא בא, בגלל שהיה לה חבר. רק שמרוב שהיתה חמודה לא היה לה נעים להגיד את זה לאדי, אז היא העדיפה להבריז. אדי חיכה לה על הספסל שקבעו כמעט שעתיים. בזמן שישב הוא חשב לעצמו מחשבות מבאסות על החיים ואחר-כך גם הסתכל על השקיעה, שהיתה יחסית מוצלחת, וניזכר בהתכווצויות שרירים שהוא הולך לקבל עוד מעט. בדרך חזרה, כשכבר ממש התחשק לו להגיע הביתה, הוא ראה מרחוק את האוטובוס שלו עוצר בתחנה ומוריד נוסעים, וידע שגם אם היה לו כוח וחשק לרוץ, הוא בחיים לא היה משיג אותו. הוא המשיך ללכת לאט, מרגיש איזה מליון שרירים עייפים בכל צעד, וכשהגיע בסוף לתחנה, ראה שהאוטובוס עוד שם, מחכה לו. והנהג, למרות כל המילמולים הכועסים וההפצרות הקולניות של הנוסעים, חיכה שאדי יעלה ולא נגע בדוושה של הגז עד שמצא מקום לשבת. וכשהתחילו לנסוע, שלח לאדי איזה קריצה עצובה במראה שהצליחה להפוך את כל העניין הזה לכמעט נסבל.

שאלות:

1. מהו סיפור פוסט-מודרניסטי?

2. מי הדמויות המרכזיות בסיפור?

3. איזו דמות עבר תהליך בסיפור זה, ומה השינוי?

4. אילו ערכים באים לידי ביטוי בתהליך, כלומר במה הדמות האמינה לפני ואחרי השינוי?

2. סמנו בדף הסיפור שחולק לכם היום את התכונות של אדי המעידות על היותו אנטי גיבור.

3. צרו טבלה ורשמו בה את תכונותיו של אדי לעומת תכונותיו של נהג האוטובוס.

4. האם נהג האוטובוס הוא גיבור או אנטי גיבור?

מקור המושג "גיבור" לקוח מהמיתולוגיה היוונית. הגיבורים היו בעלי תכונות נעלות למעט תכונה אחת הגורמת למפלתם (כמו בטרגדיות).

הגיבור ברומן המסורתי החל מהמאה ה-18 הוא דמות המגלמת את האידיאלים של החברה והמעוררת בקורא תחושת הזדהות.

אם בתקופה הקלאסית היה נושא הטרגדיה מאבק האדם כנגד גורלו במאה ה-18 הוסט הדגש להסתגלות האדם לנורמות החברה סביבו.

"גיבור" בספרות האירופית הוא דמות המעוררת בקורא רגשות הערצה, לפיכך כל סטייה של הדמות המרכזית מנורמות החברה מורידה אותו ממעמד הגיבור. הגיבורים המסורתיים היו צריכים על פי רוב לעבור תהליך התבגרות לפני שיגיעו למעמדם כגיבורים.

מושג האנטי-גיבור

האנטי-גיבור אינו נבל המייצג את התכונות המהופכות של הגיבור המסורתי, אלא קרוב יותר לאדם אמיתי על חולשותיו ומגרעותיו וכך אף הוא יכול להיות מושא הזדהות.

אם גיבור הוא דמות המחזקת את אמון הקורא במוסכמות החברה, האנטי-גיבור הוא ההפך. ברומן המודרני לעיתים אי-ההתאמה של הגיבור לחברה מתגלה כליקויים דווקא בחברה עצמה.

shlomit688@gmail.com

לא לשכוח לציין במייל שם מלא של כל התלמידים שהשתתפו בקבוצה הקטנה שלכם.

לכל תלמידי הכיתה שייכתי משימה בגלים על הסיפור "לשבור את החזיר"/אתגר קרת.