כשישבתי למלא את המטלה על עצמי (דבר שלא יוצא לי כל כך לעשות ביום יום), נוכחתי לגלות שהמשימה לא כל כך פשוטה. ניסיתי "לבחון" את עצמי ולהיות אמיתית עד כמה שאפשר. הבנתי שהרבה פעמים יש בעצם הבדל בין ה"רצוי" ל"מצוי". לדוגמא אם יש לי רצון להיות מצוינת באיזשהו תחום, כמו לדוגמא למידה עצמאית, אז בפועל כשמילאתי על עצמי את הדירוג הבנתי שבעצם יש עוד עבודה רבה לפניי, אך אני בהחלט מוכנה לנסות.

המשימה היתה מלמדת וחוויתית, וגם מיוחדת כי באמת לא יוצא לחשוב על הדברים האלה, מרוב השגרה העמוסה.. בעיקר אני מרגישה שיש חשיבות רבה לתת לעצמי פידבק חיובי, ולהיות סלחנית גם כשדברים לא מצליחים לי בדיוק איך שאני רוצה. אם אני מרגישה כך, אז בטח לגבי הילדים שאני עובדת איתם. אני מרגישה שתחושת ההצלחה והחויה החיובית שלהם, בהמון תחומים, זה משהו הכרחי שחייבים לתת להם על מנת שיהיו עם מוטיבציה להמשיך ולהתקדם בהכל.

תודה רבה על הלימוד והחוויה.

שרון פאיראיזן, פיזיותרפיסטית.

בחרתי ליצור לעצמי גלגל רגשות. אני מתעסקת ברגשות ובאיך הם גורמים לנו להרגיש לא מעט עם המטופלים שלי, אבל לעצמי לא עשיתי ביקורת בנושא כבר הרבה זמן. אז לקח לי בערך שעה לצבוע אותו, ונדהמתי מכמה כיף היה לי לצבוע לבד, בלי שאף אחד מחליט לי איך צובעים ומה עושים, ואני פשוט סתם יושבת וצובעת לעצמי בשביל עצמי. היה מעניין לגלות על עצמי כל מיני דברים ישנים חדשים שבאו לידי ביטוי בתהליך היצירה. דברים ישנים, שידעתי שהם חלק ממני, פתאום צפו בחוזקה ובעוצמה לנגד עיניי בתוך תהליך היצירה. למשל, שמתי לב שהיה לי מאוד חשוב לעשות הכל מדוייק והרמוני, להיות בהתפרצות של רגשות אבל עדיין תחת שליטה. וגם דברים חדשים שגיליתי על עצמי, שהתרגשות היא כנראה משהו שנחווה אצלי כמשהו חיובי, כי ככה היה נראה לי מתאים לצייר את זה. וגם הפחד שאמנם הרגשתי שממלא את כל כולי כאשר הוא נחווה אצלי אך היה לי חשוב גם להוסיף איזה אור בקצה המנהרה. זה נתן לי נקודת מבט שונה על הפחד שלי ועל החוויה שלי בתוכו וכו'.

הנחיה כללית למטלות- אפשרות ראשונה אנא בחרו אפשרות אחת מבין השתיים הבאות: 1. מצורף לכםֿ.ן חמש התנסויות באומנות. עליכם.ן לבחור אחת מהן, ליצור אותה ולכתוב פסקה (כ 150 מילים) על מה עשיתם.ן ואיך הייתה ההרגשה והחוויה הכללית מהמשימה. אנא צלמו את העבודה או התמונה שיצרתם והעלו אותה לפאדלט. בנוסף, הגיבו לעוד 2 משתתפים.ות (שלא הגיבו להם.ן עדיין) 2. בחרו אחד מהנושאים עליהם דיברנו בסרטון, ונסו אותו עם קבוצה. צלמו בתמונה את התוצאות והעלו לפאדלט. כתבו פסקה קצרה (כ 150 מילים) על ההתנסות והחוויה שעברתם.ן

Adi Zimchoni +  26●6h

 

חדר הטיפול שהייתי רוצה הוא חדר גדול יותר ומרווח יותר כך שיהיה מקום להכניס קבוצה לחדר מבלי לחוש צפיפות. כמו כן, הייתי מעדיפה שולחן עגול בחדר על פני המלבני, השולחן המלבני בעיני פחות חברתי ונוח. שולחן עגול מאפשר תחושה של הכלה ויציאה מהאווירה הדידקטית-לימודית. בנוסף, הייתי רוצה שהחדר שלי יהיה מרוחק קצת מהגן או אטום לרעשים, המיקום שלו כיום יוצר מצב שהרעש של המתרחש בגן חודר לחדר הטיפולים ומסיח את הילדים, כמו כן, לעיתים הטיפול מופרע בשל כניסה של ילד או איש צוות לחדר.

לסיכום, לדעתי חדר הטיפולים צריך להיות מקום מכיל ונעים שבו הילדים ירגישו ביטחון והנאה ושירצו להיכנס אליו בשמחה.

לגן השלישי בו אני עובדת, הצטרפתי השנה. חדר הריפוי בעיסוק פועל שם למעלה מעשור. לפיכך יש המון ציוד וכיף לעבוד שם, אך עדיין לא מצאתי דרך לסדר את החדר בצורה כזאת שלא כל הציוד יהיה גלוי לעין. כיום, בעיניי, החדר מציף, האביזרים הגלויים מסקרנים ולעיתים מציפים את הילדים וגורמים להסחת הדעת בטיפול.
תמונה שווה אלף מילים, תראו ותבינו...
הייתי רוצה חדר מרווח יותר, עם נישה בה היה ניתן לשים את הציוד הגדול. או אולי אפילו חדרון קטן בו ניתן לאחסן את הציוד ובעת הצורך בזמן הטיפול לקחת משם את הציוד הרצוי.

בתקופת השיגרה היה לי חדר טיפולים קטן שבו היה מקום לכיסא גלגלים ולמחשב, ויכולתי לבחור האם לשחק עם התלמידים בשולחנית שמחוברת לכיסא גלגלים או באמצעות משחקי מתגים במחשב. מכיוון שחדר הטיפולים היה קטן מאוד רוב המרפאות בעיסוק לא היו משתמשות בו, אלא מטפלות בילדים בכיתה. עם זאת אני הרגשתי שחדר הטיפולים מסייע לתלמידים להתרכז ולכן העדפתי לקחת את התלמידים לשם.

מאז משבר הקורונה, ובשל המצב הרפואי של התלמידים, נסגרו חדרי הטיפולים והם לא בשימוש יותר (הטיפולים מתבצעים כולם בכיתה). 

החלום שלי הוא לחדר טיפולים ענק בעל מכשור פיזי מתקדם המאפשר לתלמידים עם כיסאות גלגלים ובעלי מגבלות מוטוריות משמעותיות מאוד לבצע פעולות במרחב. 

אין לי תמונה לצרף כי אני בחופשת לידה.

אני קלינאית תקשורת ועובדת בבית ספר יסודי, החדר בו אני עובדת זהו חדר משותף למטפלות הנוספות (מרפאה עיסוק ומטפלת באומנות). החדר היה בעברו מחסן של חדר מדעים ואז הוא הוסב לחדר טיפולים. בתחילת שנה רצינו לגרום למי שייכנס לחדר תחושה טובה ולכן הוספנו וילונות שמצאנו, סידרנו את הארונות שהיו במקום קצת אחרת, ואיבזרנו את החדר בחומרי יצירה ובמשחקים. בעיניי החדר עדיין לא מאוד מזמין.

אם הייתה לי אפשרות לחדר משלי בעיצוב שאני רוצה, הייתי דואגת לחדר בעל נגישות עם צבעי פסטל נעימים. עם שטיח, בשביל שאוכל לשחק עם ילדים על הרצפה בעת הצורך. וגם עם כסא נוח למקרה שמגיעים הורים להיות חלק מהטיפול.

הייתי תולה על הקיר לוח רגשות ולוח שאפשר להדביק עליו לו"ז משתנה לפי הילד הספציפי.

הייתי רוצה שיהיו לי מדפים סגורים, בהם יהיו מעט משחקים שנבחרו בפינצטה, ספרים והמון חומרי יצירה. וכן מעט ציוד ספורט כדי להשתמש בו בטיפולים.
כל משחק או ציוד כל שהוא יהיה בתוך קופסא עליה תהיה מודבקת כרטיסיה עם תמונה, שמראה מה יש בתוכו, וככה יותר קל לבחור בלי להוציא את כל הקופסא.

תודה שגרמת לי לדמיין את חדר חלומותיי. זה נותן הרגשה טובה ותקווה 😊

הבעיה היא שבגן השפה ישנם שמונה ילדים, בעוד בגן השני לומדים כשלושים ילדים. איך הילדים יצליחו להשתלט על כמות הילדים מהגן השני? איך ירגישו אחריות ושליטה על המתרחש? 

הפרויקט: "יום ספורט". כל זוג ילדים יעבירו תחנה. הגן השני יתחלק לשתי קבוצות (קבוצה ראשונה תגיע בבוקר ולאחר מכן הקבוצה השנייה), ויעברו בין ארבע התחנות. הילדים שלנו יכינו את התחנה משלב התכנון- יגדירו את האמצעיים, את המשחק ומה מדד ההצלחה. יכינו כרטיסיות לכל ילד שעובר בין התחנות, יחשבו על פרסים וכיבוד. תכנון יום הספורט ייקח מספר שבועות (לכן חשוב שהגננת תהיה שותפה, היא נמצאת רוב השבוע עם הילדים) ויכלול את הרעיונות של הילדים. התחנות השונות יבדקו קודם על ידי החברים לגן- כל זוג יעביר את התחנה לשאר הילדים והם יתנו את דעתם על התחנה (תוצר ביניים). רק לאחר מכן, תוכל להיות מוצגת ביום הספורט הגדול.

מבחינת ריפוי בעיסוק הפרויקט כולל מטרות של תכנון ובקרה, מוטוריקה עדינה וכמובן משחק ועצמאות.

התהליך עשוי לקדם חברויות בין תלמידי הכיתות השונות בסביבה ניטראלית וטבעית, בהתאם לתחומי העניין ובעקבות צבירת חוויות חיוביות משותפות. 
התהליך יאפשר לתלמידים להתנסות ולחוות תהליכים יצרניים המהווים תנאים מזמנים להשגת יעדים חינוכיים וקליניים: שיפור הדימוי העצמי ותחושת מסוגלות, לקיחת אחריות, דחיית סיפוקים, תכנון והתארגנות, ויסות רגשי וחושי, בקרה, תכנון זמנים, מוטוריקה גסה ועדינה, שיתוף פעולה, כישורים בינאישיים ובעיקר בחוויה חיובית ומהנה.

הפרוייקט אותו ארצה לקדם הוא מרכז להשאלת משחקים ולוחות תחושה בבית ספר. ההשאלה תהיה לצורך פעילות בבית ספר ולא לבתי הילדים. הפרוייקט ינוהל על ידי צוות הריפוי בעיסוק בבית הספר שהוא הנותן מענה לטיפול תחושתי ולעיסוק- משחק, וישתתפו בתהליך אנשי הצוות העובדים עם התלמידים- מורות, סייעות וצוות מקצועות הבריאות. בתחילת התהליך ישב צוות הריפוי בעיסוק עם אנשי הצוות השונים בירור לאילו משחקים/ לוחות תחושה הם היו רוצים שיהיו להשאלה ולאילו צרכים (לשיעור/שעות פנאי/ לתעסוקה בזמן טיפול פיזי וכו'). המרכז יופעל כמעין "ספריה" בו כל איש צוות יכול לקחת מוצר, לרשום מה הוא לקח, וכאשר מחזיר. את המוצרים יש להשאיל לזמן מסויים ולהחזיר לאחר חיטוי. כמובן, שמרפאה בעיסוק של כל כיתה תהווה כתובת להתייעצות בבחירת משחק המתאים לתלמידי כיתה מסויימת. בעיה שעלולה להיות היא עניין התקציב לרכישת משחקים שעלול להיות גבוה מאד, ומציאת חדר שיוכל להיות מיועד לטובת הפרוייקט.  אני חושבת שהפרוייקט ישים לביצוע אך מצריך התגייסות של הנהלת בית ספר הן מהפן הכלכלי והן במציאת מקום שיכול לשמש למרכז כזה.

אני חושבת שבזכות תהליך זה והבירור שנערך בתחילת התהליך בו הצוות נדרש לחשוב אילו משחקים הוא מעוניין שיהיו במרכז, הצוות יהיה יותר מדוייק בהתאמת משחק לתלמיד לפי הצרכים שלו והתפקוד שלו.

כמרפאה בעיסוק יחידה בבית הספר שמוגדר חינוכי-טיפלי חשוב לי שהתלמידים יצאו עם כלים תפקודיים אשר יסייעו להם בהמשך החיים. אני מאמינה שהתלמידים צריכים לעבור מעין "צ'ק ליסט" של מיומנויות כישורי חיים (ADL וIADL)החל מהגיל הצעיר בו הם נכנסים לבית הספר (13) ועד סיום הלימודים (18-21). יש לציין שאכן ישנם קשיי יישום בשל ההתערבות במסגרת חינוכית. לדוגמא, עבודה עם תלמיד על צחצוח שיניים ורכישת המיומנות כחלק משגרת היומיום לא פשוטה כאשר ההתערבות היא מולו בלבד. 

דרך ההתערבות היא קודם כל הטמעת הרעיון אצל מנהלת בית הספר ולאחר מכן שיתוף פעולה עם מחנכי הכיתות. 

היה לי מורכב לנסות לחזור לתקופת הילדות ולרגשות שחוויתי אז מול עצמי ומול הגורמים הסובבים אותי.

בזמן החשיבה, השתדלתי להתעלם מהקולות שאמרו לי איך הייתי רוצה שתראה הילדות שלי וניסיתי למצוא את הנקודה המשמעותית בכל מעגל ואותה לצייר.

אני מול עצמי – ציירתי הר גבוה ואותי בתחתית. כבר מגיל צעיר מאוד הרגשתי צורך להוכיח את עצמי ולגדול עוד ועוד. מצד שני, ההר הזה גם מסמל את הציפייה להיות הכי טובה בהכל, ציפייה שהרגשתי אותה מהסובבים אותי.

אני מול ההורים שלי – ציירתי לבבות וקישוטים יפים אחרים. וכתבתי מילים שמשקפות את ההרגשה שלי בבית. הרגשתי שיש לי משפחה מגוננת, שתמיד נמצאת שם מאחוריי. היו רגעים שהרגשתי לא מובנת ופגועה אך לרוב הרגשתי רצויה אהובה ובטוחה.

אני מול החברים – ציירתי את עצמי במעגל עם חברות. לאורך תקופת הילדות הייתי מוקפת חברות. לא זכור לי שהייתי עם חברות 24/7 אך ידעתי שהן שם ושאני רצויה.

אני מול המורים – ציירתי את עצמי כילדה, מנסה להתגונן/להילחם במקל מול מורה עם שתי מקלות. לאורך כל הילדות הרגשתי שהמורים שם בשביל לנסות ליישר אותנו לפי דרכם. לא הרגשתי שהמורים ניסו למצוא בנו את היחודיות ואת היופי שבכל אחד. עם רוב המורים הייתי בסדר, אך תמיד התאמצתי לעשות דברים בדרך שלי גם אם היא לא התאימה להם.

כשחשבתי על ההורים שלי – ציירתי לב, שריר וסולם. ההורים שלי הקיפו אותי באהבה, נתנו לי כוח, תחושת ביטחון ואמון בעצמי. דחפו אותי לשאוף גבוה ולהאמין שאני יכולה להשיג כל מה שאני רוצה. הם היו שם בשבילי בכל סיטואציה. 

כשחשבתי על המורים שלי – תמיד הצטיירתי כחנונית (משקפיים) שמצליחה במבחנים ומקבלת מאיות. גם המורים שלי דחפו אותי לשאוף למעלה. אבל בעלייה קצת יותר מתונה. 

כשחשבתי על החברים שלי – הרגשתי רגשות מעורבים. מצד אחד, המון כעס. על תחושות קשות שנתנו לי. המון עלבון. אבל במקום מסוים תחושה "לא מושגת", ובשל הכך היד שמנסה להגיע. ניסיון להגיע לאנשהו ולהיות משהו שאני לא מצליחה להיות מולם. 

כשחשבתי על עצמי – גם פה רגשות מעורבים. מצד אחד כעס – שאני חנונית מצד שני אהבתי ללמוד, אהבתי להצליח ולהיות טובה במה שאני עושה. וגם אני ציפיתי מעצמי לטפס גבוה, להצליח ולהיות טובה. 

תודה על המטלה, על ההזדמנות לחזור אחורה, לחשוב ולהתבונן בתקופה הזו. 

ברגשות כלפי המורים ציירתי אותי בצד אחד ושני קוים יוצאים אחד קטוע באמצע ואחד שלם. בעבר השני של הקו הקטוע מצוירים המורים שפחות התחברתי אליהם ושגרמו לי לריחוק מבית הספר והלימודים, ובקצה של הקו השלם מצוירים המורים שהיו משמעותיים עבורי.
 בשלבים מסוימים בביה"ס היסודי ותחילת התיכון הייתי קצת שובבה וזה לא תרם לחיבור שלי למורים.. לעומת זאת בהמשך התיכון היו לי כמה מורות משמעותיות.

רגשות כלפי חברות- חברות הילדות שלי היו ועדיין משמעותיות עבורי מאד, גדלנו יחד בקרבה פיזית ובילינו יחד המון. ציירתי שתי חברות נותנות ידיים עם לבבות מסביבן.

רגשות כלפי ההורים- ההורים שלי היו תמיד עבורי במאתיים אחוז, עוטפים בחום ודאגה, אהבה ועזרה. ציירתי את עצמי בתוך לב ואת ההורים מסביב עוטפים אותי ומחבקים.

רגשות כלפי עצמי- אני זוכרת את עצמי בילדות ילדה שמחה ואוהבת, נהנית מהחיים, אוהבת להיות עם חברות ומשפחה ולכן ציירתי פרצוף שמח ואוהב.
 

מבחינת המורים- ציירתי את המורה שלי בכיתה א', תמיד ראיתי אותה מורמת מעם, הערצתי אותה והקשבתי בצמא לכל דבריה. לכן בציור היא עומדת על פודיום גבוה ומעבירה את המידע לקהל הילדים. הייתי שמחה לחזור לתמימות הילדותית הזו גם היום.

מבחינת ההורים- ציירתי את ההורים שלי ואותי כשבנינו לב גדול, כסמל לאהבה הגדולה וללא תנאי שחשתי מהם אז ועד היום.

מבחינת החברים- בתקופת הילדות היתה לי חברה טובה אחת. כאשר היינו משחקות ביחד היה לנו הכי כיף ומגבש, אך כאשר היינו רבות הייתי נמצאת בעיקר לבד. בחרתי לצייר רגע שבו אנחנו משחקות ונהנות ביחד.

מבחינת עצמי- זכור לי שמאוד רציתי להיות כבר גדולה, הייתי נמצאת הרבה בחברת אחי הגדול ורוצה להיות כבר כמוהו.. לכן ציירתי את עצמי חושבת על לוח שנה, ומחכה לגדול.

מורים- הרגשתי את הסמכות והכבוד כלפיהם, אך יחד עם זאת גם את האהבה וההערכה שלהם על התלמידה הממושמעת שהייתי ועל הישגיי הלימודיים.

חברים- תמיד הייתי חלק מחבורה. אהבתי מאוד להיות עם חברות וזה נתח משמעותי מהילדות שלי. בכל השנים הייתה לי חברה אחת טובה, זה היווה עבורי עוגן.

הורים- ההורים והבית בכלל היו עבורי משענת ומקום של כוח. אני הילדה השנייה במשפחה, אך תמיד הרגשתי הבכורה, הצלע השלישית של הוריי. עזרתי עם אחיי הקטנים ועם מטלות הבית בשמחה והנאה. אני חושבת שהנתינה בבית נתנה לי משמעות ואחריות, והפכה אותי לאדם הבוגר שאני כיום.

אני- פסיפס של רצונות, שאיפות, אהבות ושאלות. חוויות חיוביות ושליליות עיצבו אותי להיות אני.

ההורים שלי- היו מקור היציבות שלי בילדות, כמו עץ איתן. נוכחו, חינכו, יצרו הוויה משפחתית והובילו את המשפחה. 

חברות- זכיתי תמיד לחברות, אך בילדות זוכרת שלצד השמחה שלי בחברות הנוכחיות שלי (הפרחים משמאל), רציתי שגם בנות אחרות יהיו חברות שלי, שאפתי למנטליות שלהן (הפרחים מימין), גם אם הייתה שונה משלי (הפרח עם שני הראשים, שמייצג את השאיפה שלי להיות גם מישהי אחרת לצד מי שאני). 

מורים- לחיצת יד. הרגשתי שתמיד יש בין המורות לביני הבנה, ושהן מעריכות אותי ואני אותן.