כשנשמעו יריות קרובות לבסיס, בשעה 7:30, שלחה עדן את הטירון שאיתה לאזור ממוגן. כך עשו גם אנשי הסגל האחרים. זו ההחלטה שהכריעה את גורל הבסיס ומי ששהו בו: המפקדים החליטו שהם שומרים על החיילים הצעירים בכל מחיר, ומגינים עליהם בגופם. לאחר שכינסו את הטירונים במיגוניות, התפרשו המפקדים בעמדות השמירה בחזית הבסיס וניהלו קרב גבורה נגד המחבלים. זה היה קרב של קומץ לוחמים שבידיהם נשק קל, לעומת רובים, רימוני רסס ורקטות אר-פי-ג'י שהיו בידי המחבלים. 

בסביבות השעה 8:00 התקשרה עדן לאימה. "אימא, יורים עלינו", אמרה וניתקה. בשעה 8:10 כתבה למשפחתה: "אני אוהבת אתכם". הם ענו לה "שמרי על עצמך!" אבל היא כבר לא ראתה את ההודעה.

עדן וחבריה לסגל הגנו בחירוף נפש על שערי הבסיס במשך כשעתיים, עד הכדור האחרון. הם הדפו את המחבלים ולא אפשרו להם להיכנס לבסיס. עדן, מפקדת כיתת טירונים, נפלה בקרב ההרואי, יחד עם חמישה לוחמות ולוחמים מסגל הבסיס.

בזכותם של המפקדים האמיצים המחבלים הוכנעו, ניצלו חייהם של רוב הטירונים, ולא נפגעו האזרחים ששהו בבסיס ועוד כעשרים אזרחים שנמלטו מחוף הים וחיפשו מחסה בבסיס.

אמרה נופר, אחותה של עדן: "כולנו חונכנו ללחימה, אבל אף אחד לא חשב שזה באמת יגיע לזה, ושעדן באמת תעשה מעל ומעבר למצופה".

סמל עדן אלון לוי נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בת תשע-עשרה בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. הותירה אחריה הורים וארבעה אחים ואחיות.

לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל ראשון.

אמרה אימה: "כשסיפרו לנו שניצלו כמאה אנשים בבסיס הזה, שהמחבלים נעצרו בכניסה ולא הצליחו להיכנס פנימה, לא חטפו משם, לא התעללו שם באף אחד, זו גאווה עצומה שהייתה לעדן הזכות לעמוד ולהילחם. זו זכות שהיא עשתה מה שהיא מאמינה בו. אני חושבת שעדן והחברים שלה הם סמל של העם הזה, שמתגייס ומראה את כל הטוב שבו, את הרגישות והערכיות, ויחד עם זה גם המון כוח, גבורה ואומץ. זה השילוב שמאפיין אותם, זה העם שלנו".

[עמנואל ואבי מפנים מספר פצועים]...
הם חוזרים לצומת חלץ ועמנואל מבקש כוח עזר נוסף לצוות. פתאום הם רואים את אבי יודקובסקי, חובש נוסף שמתנדב באיחוד הצלה. הוא עולה לאמבולנס והשלושה חוזרים דרומה... הם ממשיכים ומפנים בעיקר חיילים ואזרחים פצועי ירי לצומת שער הנגב, ואז חוזרים אל תוך האש.
...
הם נעצרים לפני מחסום צבאי וחייל ניגש אליהם בחשדנות : "אתם יודעים שמעבר למחסום מתנהלת עדיין לחימה?"
"כן", מאשר אבי בלי להסס.
החייל מופתע. "כל הכבוד לכם", הוא אומר בהערכה, אבל יש גם תמיהה בקולו, כאילו שואל את עצמו 'מי המשוגעים האלה שמוכנים להתאבד בשביל לחלץ אנשים'. הוא לוחץ את ידיהם ומוסיף בהדגשה, "בהצלחה ! שמרו על עצמכם" .
הם נוסעים דרומה בלי לדעת לאן ומגיעים לכניסה לכפר עזה.
כוחות צבא פרוסים שם, אבל אין אמבולנסים.

[למחרת בבוקר]... כשהם רואים שהמצב בשליטה ויש באזור מספיק כוחות סיוע, הם חוזרים הביתה.
"רק בדיעבד גילינו שיש באמבולנס מצלמה שתיעדה את כל המסע שלנו", מספר עכשיו עמנואל . "שחזרנו הכול, נפגשנו עם אנשים, צפינו בתיעודים וגילינו שבסך הכול הצלנו שישים אנשים" .

חצי קילומטר מהמסיבה ברעים השניים נתקלו בטנק, ללא אף חייל חי. דניאל החל לנסות ולהזעיק עזרה. בקבוצת ווטסאפ מצא את המספר של יוני, שהכיר כסגן מפקד פלוגה במהלך שירותו הצבאי, וצילצל אליו. מאותו הרגע יוני ניהל יחד עם נריה, ששירת כלוחם, ודניאל - את הקרב מול גלים של מחבלי חמאס...

בתחילה יוני הנחה את דניאל לחפש תחמושת בתוך הטנק, אך רק מאג אחד נמצא. במשך שעות הוא הורה להם לא להפסיק את האש, כדי למנוע מהמחבלים להתקרב אליהם, הוא הזעיק כוחות נוספים וגם יצא לחלץ אותם בעצמו יחד עם צוות מאולתר. אלא שהשטח היה רווי מחבלים וכך נותרו השניים מנהלים את הקרב עצמאית, כש-30 אזרחים מסתתרים עימם במקום, חלקם פצועים. רק בשעות אחר הצוהריים של יום שבת, אחרי שעות תחת אש חולצו כולם - איש מהאזרחים שהיו מאחורי הטנק הפגוע לא נפגע.

היינו שם חצי שעה בערך, ואז, בתוך כל הבלגן של הסיטואציה, אני שומעת פתאום שרשראות של טנק מאחוריי. זו אנחת רווחה מטורפת. אמרתי לסמ"פ שלי, "תישאר פה! אני לא יודעת של מי הטנק הזה, אני רצה להביא אותו!" השעה הייתה כבר אחת עשרה בערך, ואני מתחילה רגע לדלג לאחור, להתקדם לכיוון הטנק, דרך הבטונדות, ופתאום אני קולטת מחבל קופץ עליי, מטווח אפס, כאילו עוד שנייה הוא מחבק אותי. והמזל שלי זה שאני עם כדור בקנה, עם אצבע על ההדק, וזה היה ממש מי יורה ראשון, ואני יריתי ראשונה.

והמחבל נופל מולי, ואני נעצרת, קפאתי קצת בסיטואציה, כאילו, מה זה, מה קרה פה עכשיו, ואני שומעת את הסמ"פ שלי מאחורה צועק "מג"ד, מג"ד! מג"ד את בסדר!", ואני מסתכלת על עצמי, אני בסדר! ואני מסתובבת אליו אחורה ואני מסמנת לו עם היד, הכול תחת שליטה, והוא מדלג ככה אחריי, והוא בא, ומסתכל עליי ואומר לי, "מה, כאילו, מה היה ביניכם עכשיו, מה קורה פה", ואני אומרת לו, "בדיוק מה שעובר לך עכשיו בראש".

אבל הטנק! אני נזכרת, אסור לי שהוא יברח, אנחנו צריכים אותו. רצתי מהר לכיוון שלו... מסמנת לו "מחבלים, שם, מאחוריי, תעשה את זה, פגז לשם!", והוא איתנו, הוא בעניינים! ואז יש לי פעם ראשונה איזה כוח נוסף שחובר אליי. אנחנו עושים שם איזה איגוף כזה, תופסים עמדה טובה, ופשוט יורים לכיוון שממנו המחבלים מגיעים. אנחנו יורים ויורים, והם מתרחקים משם, נסוגים, ואני מבינה, כולנו מבינים, שאם אנחנו לא נמשיך פה עכשיו בלחימה הזאת, המחבלים האלה יעברו אותנו, ופשוט יגיעו לכל היישובים מאחורינו.

ענר היה סמל צוות בעורב נח"ל שיצא לחופשת חג במהלכה הגיע למסיבת ה"נובה" ברעים. כשהחלה התקפת חמאס, הוקפץ על ידי המפק"צ ויצא לכיוון בסיס סופה. בסמוך לצומת רעים החלו יריות וענר וחבריו לנסיעה נכנסו למיגונית בה שהו 24 אנשים מבוהלים שנמלטו מהמסיבה. 

ענר נעמד לבדו בפתח המיגונית, לקח מנהיגות והרגיע את האנשים, הנחה אותם להתרחק ולהגן על עצמם, בזמן שהדף בעצמו את הרימונים, תפס וזרק אותם בחזרה החוצה, הרחק מהמיגונית.

לאחר שהצליח לבלום ולהדוף לבדו 8-9 רימונים, ולחסום את כניסת המחבלים למיגונית, הרימון השמיני התפוצץ בידו וענר נהרג... במעשה הגבורה שלו ענר הציל עשרה אנשים. סיפור גבורתו נישא בפי הניצולים מאז.

נישא תפילה שכל החטופים והחטופות יחזרו הביתה במהרה, בשלום, ברפואת הגוף והנפש,

שהמשפחות יחבקו אותם באהבה בקרוב.

נישא תפילה להחלמת הפצועים והפצועות, בתקווה למרפא ומזור לכאב הנורא.

נישא תפילה שכל החיילים, החיילות וכוחות הביטחון ישובו בריאים ושלמים.

נישא תפילה לשובם המהיר והבטוח הביתה של כל המפונים והמפונות.

נישא תפילה לשלום ולרפואת כל השבור, הכואב, הדואג והעצוב.

מי ייתן ויבוא שלום עלינו, ונאמר אמן.

"כשאתה רץ עם החבר שלך יש תחושה שנלחמים על הבית. על כל מה שהבית מסמל לנו – כי קיבוץ זה בית. נלחמים על המקום בו מגדלים את הילדים. נלחמים על פינת החי, על מגרש הכדורגל, על החינוך, התרבות. זו מלחמה על הבית במובן הכי רחב אבל גם בדברים הכי קטנים. אני פונה לקהילת רעים היקרה, לאנשי אשכול והנגב המערבי, לקהילת ישראל: כשנחזור לקיבוץ נקים פה את הכל מחדש ונראה לכל העולם איזו קהילה נהדרת אנחנו. ולמי שזה לא ברור, אנחנו ננצח".

זה מעשה אופטימי: היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות והשרירותיות מעידה על כך שבנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי. מקום שאיש לא הצליח לדכא אותו, ולא לזהם".

אנחנו, העדים של המציאות הזו, מספרי הסיפורים שלה – אנחנו שומרי הזיכרון. אנחנו אלה שנחבר את חלקי הפאזל הזה. האופן שבו נעצב את העלילה ונשמר את הסיפור בתוכנו, הוא שיכריע אם נוכל להיוולד מחדש כאומה, אומה חזקה יותר, בטוחה יותר וסולידרית יותר. לא כזו שמושתתת על אימה, אלא על חוסן.

באשליה שבה היינו, שכחנו שאנו שותפים ל"ברית גורל". ודאי שלא היינו בשלים לחשוב על ייעוד משותף. אחרי כ"ב בתשרי, 7 באוקטובר, שני הפרמטרים הללו לא יוכלו עוד להיזנח [...]

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. מכפר עזה. משדרות. מאופקים. לזכור ולא לשכוח עד ליום אחרון. לא כדי להזין את הפחד – להפך, כדי לכונן את התקווה. עוד יישבו זקנים וזקנות במדשאות בארי, ורחובות העיר שדרות ימלאו ילדים וילדות משחקים. הבתים השרופים ייצבעו מחדש, הנירים ייחרשו והעגבניות ייקטפו. האיום הקיומי יוסר. זוהי לא נבואת נחמה, זוהי תוכנית עבודה.