אחיהם של נופר נועה יעל אביגיל נדב ואסף

נולד בתאריך ט"ו בכסלו התשס"א (11/12/2000)

בניהו אהב מוזיקה ומסיבות טבע וכששמע על המסיבה "נובה" הלך להזמין את אחותו יעל לבוא איתו אבל באותה שבת יעל אחותו לא יכלה לבוא בגלל שהיה לה עבודה אז אלך עם חבריו יונתן סמרנו ומאור גרציאני. בניהו היה אחד מהראשונים שברח מהמסיבה וכשהלך לחפש מקום מסתור בקיבוץ בארי נורה על ידי מחבלים בכניסה של הקיבוץ.

בניהו היה בן אדם של אהבה חמלה ואהב כל בן אדם. בניהו כתב במחברת שלו:

"אני יכול להרגיש אנשים
בלי שאני מכיר אותם,
לדעת את הרגש שלהם
ולהבין מה עובר עליהם, לכן
אנשים וחברים נפתחים אלי,
כי הרגש שלי במקום הנכון
והוא חזק מאד"

בניהו היה תמיד בעד לקבל את השונה.

בניהו היה בן אדם של מוזיקה ואהבה מאז שהיה קטן היה מנגן וכל כלי שהביאו לו היה לומד לנגן לבד לגמרי.

ב7 באוקטובר בניהו כתב לאחותו יעל בערך ב7 בבוקר ממש כשהכל התחיל "תגידי לאמא לא לדאוג, אני בדרך".

שעתיים לאחר מכן יעל כתבה לו חזרה "שמור על עצמך" ללא ידיעה שבניהו כבר לא בחיים.

ב13 באוקטובר הודיעו למשפחה שזיהו את הגופה של בניהו ובניהו כבר לא יחזור הביתה. הוא היה אמור להיקבר בהר הרצל בגלל שהוא עדיין היה נחשב חייל משוחרר אבל אמא שלו התקשתה לקבור אותו לפני שבת. באותו יום ב13 באוקטובר ב14:30 בניהו נקבר בבית ההספד הספרדי בגבעת שאול כשהוא רק בן 22.

בניהו הלך לרקוד במסיבה שממנה הוא לא חזר..

יהי זכרו ברוך בן דוד שלי.

דרור נרצח ב7.10 בקיבוץ בארי וגופתו נחטפה לעזה. שני ילדיו - עלמה ונעם נחטפו גם הם ושוחררו בעסקת החטופים הראשונה. אשתו, יונת, נרצחה באותו יום עקוב מדם.

דרור הוא הגבן הראשי של מחבלת בארי, בנוסף להיותו מורה ליוגה. תמצית החיים של דרור: לבלות עם חברים ומשפחה, ברוגע ובפתיחות, להכין אוכל לכולם ולאהוב הרבה.

יונת אור - הייתה מעצבת בנשמתה הקימה מחדש את נגריית קיבוץ בארי. אביה - חנן היה הנגר הראשי של הקיבוץ וסגר אותה לפני שלושים שנה. יונת עיצבה, ייצרה ומכרה רהיטים מעוצבים בטוב טעם.

יונת ודרור אור הותירו אחריהם שלושה ילדים: יהלי בן 19 נעם בן 17 ועלמה בת 14.

נפלה ביום ה' באדר תשנ"ו (25.02.1996)
בת 19 בנופלה
מקום מנוחתה בית העלמין הצבאי הר הרצל

סיפור חייה
בת בכורה לזהבה ורחמים. נולדה ביום כ"ג בניסן תשל"ז (11.4.1977) בירושלים, שם גדלה והתחנכה. בהיותה בת שלוש הצטרף למשפחה אחיה, רונן, שנפטר לאחר שבע שנים במהלך ניתוח לב פתוח, באותה שנה בה נולדה אחותה, רננה. את מסלול לימודיה החלה מרב בבית-הספר היסודי "כרמלי", וסיימה בהצלחה בבית-הספר התיכון "בית חינוך" במגמה ההומנית.
בתחילת נובמבר 1995 התגייסה מרב לצה"ל ולאחר שסיימה בהצטיינות קורס פענוח צפנים, הוצבה לשרת ביחידת קשר של יחידת מודיעין. מפקדיה תיארו אותה כחיילת אחראית ומסורה, שהפגינה נכונות רבה לתרום ולהשקיע במסגרת תפקידה, והיתה אהודה ומקובלת בקרב מפקדיה וחבריה כאחד.
ביום א', ה' באדר תשנ"ו (25.2.1996), עלתה מרב על אוטובוס בקו 18, בדרכה לבסיס. סמוך לתחנה המרכזית בירושלים פוצץ עצמו מחבל מתאבד של החמאס, שהיה באוטובוס. עשרים וחמישה אנשים נהרגו בפיגוע, ומרב ביניהם. מרב הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. היא הועלתה לדרגת רב"ט לאחר מותה. בת תשע עשרה היתה בנופלה. הותירה אחריה הורים ואחות. באיגרת ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "רב"ט מרב הגיעה ליחידתנו לפני מספר ימים, לאחר שסיימה בהצלחה רבה קורס בחיל הקשר ולאחר מכן שובצה לחיל המודיעין. כבר בראיון ההיכרות התרשמנו מאישיותה ומרצונה לתרום ולהשקיע בתפקידה החדש. היכרותנו הקצרה הביאה אותי להחלטה לשבצה בתפקיד רגיש ובכיר, אך לצערי כי רב, תוכנית זו לא יצאה לפועל, לאחר שנקטעה מסכת חייה הקצרה של מרב והותירה אותנו המומים וכואבים."

דודתה של אלה ברקת מכיתה ז'2.

מראשית מלחמת-העצמאות נכנס לשירות פעיל ב"רזרבה" (יחידת המילואים) של הפלמ"ח. השתתף בקרבות ובפעולות-חבלה ביאזור, בית-דגון (פיצוץ בית-החרושת לקרח), בליווי שיירות ובמבצע "נחשון".

בגלל חסימת הדרך לירושלים נותקה כיתתו מהגדוד שאליו השתייכה ואחרי הפצרות מרובות ניתן לו תפקיד בחטיבה 7. השתתף במבצע "בן-נון ב'", הניסיון השני לכבוש את מערך הלגיון בלטרון כדי לפרוץ את הדרך לירושלים. בקרב זה נפל ביום כ"א באייר תש"ח (30.5.1948). הוא ידע מראש, כי "אם יחזור הפעם, יהיה זה נס", והלך לאשר לבו קרא לו.

נפל בח' באלול התשפ"ד .11 בספטמבר 2024

רס"ם (במיל') תום איש-שלום, מנס הרים, לוחם ביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669), נפל בקרב בדרום רצועת עזה, בן 38 בנופלו.

תום היה בן זוג לכרמית, ואב ליותם, מיה וגאיה.

איש משפחה, איש של שלום ושל עזרה הדדית. כרמית סיפרה על תם-

'אבא מדהים, נהדר, בן אדם שעושה הכול עד הסוף, כמו שצריך. אבא מאוד נוכח, איתם בכל דבר - בחוגים, בבית הספר, אבא מיוחד. מאוד יסודי, מדוקדק, שמח והרפתקן.'

תם השאיר חלל גדול בקרב משפחתו ובקרב כל קהילת נס הרים. יהי זכרו ברוך.

מגיל 16 עבדה כקופאית במסעדת "סברו" בירושלים. היא עבדה במשמרות ארוכות וחסכה כסף, לתקופת השירות הלאומי שאליו התנדבה. תהילה אמורה הייתה לשרת כסייעת בבתי חולים, והיא עזבה את הבית חצי שנה לפני מותה ועברה הכשרה באולפנא בקיבוץ חפץ חיים, כשבזמנה הפנוי עבדה עם ילדים.

במקום עבודתה, במסעדת "סברו", תהילה נודעה בשל מסירותה הבלתי מתפשרת למקום ולעובדים. היא הייתה באה יום אחר יום למלא את תפקידיה השונים, "גם יום לפני בגרות וגם כשהייתה חולה עם חום", כדברי מנהליה. צוות העובדים ראה בה "החוט המקשר של החבורה", כדבריהם. כולם אהבוה, וראו בה מקור לאור ולשמחה.

מאז ומעולם, בכל מקום שהייתה, נודעה תהילה כנערה טובת לב, בוגרת לגילה, הששה בכל עת לעזור לזולת. היא גדלה להיות בחורה יפיפייה ומטופחת –לבושה תמיד באלגנטיות במיטב מלבושי האופנה. אהבה את החיים ואת מנעמי החיים, אהבה לרקוד סלסה ולבלות עם אחיה וחבריה. חיוך תמידי היה נסוך על פניה, גם כשהתמודדה מול אתגרים וקשיים בחייה האישיים.

תהילה הייתה נחרצת ונמרצת להגשים את שאיפותיה, אך אף פעם לא על חשבון מסירותה למשפחתה ולחבריה הרבים. היא אהבה את הבריות וחיבה מיוחדת הייתה לה לילדים. היא ציפתה בכיליון עיניים ליום בו תתחתן ותקים משפחה משלה.

ביום חמישי בצהריים, כ' באב תשס"א (09.08.2001), התפוצץ מחבל-מתאבד במסעדת "סברו" בפינת הרחובות קינג ג'ורג' – יפו בירושלים. בפיגוע היו עשרות פצועים ו- 15 נרצחו, בהם תהילה שעבדה במקום.

תהילה נרצחה שבועיים לפני יום הולדתה ה- 19. הותירה הורים, חמישה אחים ואחות. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בגבעת שאול, הר המנוחות בירושלים.

אישיותה הלבבית והמיוחדת של תהילה משכה את תשומת לבה של התקשורת, ולאחר מותה קורותיה תועדו רבות.

מילכה (מילי), אחותה של תהילה, ערכה ספר לזכרה ובו פרקים מחייה, הספדים ותמונות. מן הדברים: "את היית אדם מלא שמחת חיים ושופעת חיוכים… בכל מקום בו היית רכשת לך חברים ותמיד ידעת ליהנות מהחיים… את היית אחות נפלאה שיודעת לפנק ולעזור כשצריך… המלאך המתוק שתמיד היה עם חיוך על הפנים וידע לפרגן לאחרים, לעודד ולעזור… אף פעם לא דיברת על מישהו מאחורי הגב, תמיד פרגנת והחמאת וזה היה באמת מכל הלב… גדולה במובן של גדלות הנפש – כל-כך ענקית! תמיד סייעת והתעניינת בשלום חברותיך וזו הסיבה שאהבנו אותך מאוד. תמיד – בעלת פנים מחייכות".

גילה גויסה לצה"ל בנובמבר 1975. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלמה בקורס מדריכי- גדנ"ע, נשלחה לבסיס הגדנ"ע בשדה-בוקר, שם שירתה כמדריכה וזכתה להצלחה רבה בתפקידה. כעבור זמן הועברה לירושלים והיתה מדריכת-קליעה במטוח.

ביום י' בתמוז תשל"ז (26.6.1977) נפלה גילה בעת שירותה. הובאה למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים. השאירה אחריה הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדה: "גילה היתה נערה בעלת ניסיון-חיים עשיר מאוד, אופי סוער, מפוכחת ותכליתית. היא אהבה לחוש כי יש בכוחה לשנות דברים ולהוביל מחשבות ומעשים בכיוון בו האמינה. במהלך עבודתה נתגלתה בה רגישות רבה לאדם, לנוף ולטבע. זה היה מקור כוח בלתי-נדלה ליכולתה ולכישרונה בהדרכה".

משפחתה הקימה לזכרה ספריית עיון לטבע, ובה מבחר ספרי נוף וטבע, מדע וביולוגיה - נושאים שאהבה והקדישה להם את זמנה ואת מרצה.