כל הסדרה הוא רודף אחריו והופך עולמות כדי למצוא אותו ולהשיג נקמה, בפרק האחרון הוא מוצא אותו, נואם לו את הנאום שתמיד חלם, מפוצץ אותו מכות את כדי מוות.

הוא יוצא מהחדר ומורטי הרשע שואל אותו: איך זה מרגיש? יותר טוב? אותו דבר? כן, זה תמיד ככה.

https://www.google.com/search?q=rick+killing+rick+prime+scene&ie=UTF-8&oe=UTF-8&hl=he-il&client=safari#fpstate=ive&vld=cid:e4935986,vid:nZDz-hAL2sc,st:0

החלק האירוני באמת בסיפור הזה הוא תחושת הריקנות שנרגיש דווקא כשייגמר כל הסיפור. בלי מבזקים בכל חצי שעה, בלי "מה פתאום הפסקת אש עכשיו? תנו להמשיך". אין מי שימסגר עבורנו את המציאות, ימנה את מספר השיגורים והיירוטים, יזמזם כותרות מלחיצות שיגרמו לשלווה. חוסר הוודאות יחזור ואיתו סימני השאלה, לפחות עד שניפגש כאן שוב כולנו בסיבוב הבא

כמו מכורים אנחנו מחפשים את ההיי הבא. הבעיה היא שזה יוצר מצבים שבהם קשה לנו כבר להתרגש מדברים "רגילים", המוח הופך רעב לגירויים חזקים, ואנחנו גם שוכחים את המטרות השגרתיות שלנו, כמו למשל החזון של שלום, החזרת החטופים וכדומה. כל אלה טובעים בערפל של ניצחונות מהירים ובצורך במנות גדולות מהם. כבר לא מתרגשים מחיסול אחד של מפקד זוטר".

יש שאומרים שהיה אצלהם חוק איסור על כל מעשה טוב, לדוגמא, ביתו של לוט נתנה לחם לעני, ועל כך אנשי סדום כיסו אותה בדבש ושלחו אותה למקום מלא דבורים עד שמתה מעקיצות.

שם צפו בהוצאות להורג בצורה אכזרית,

מלחמות בין בני אדם שמנסים לשרוד לחיות טרף, הוצאות אכזריות להורג, קרבות ועוד.

האכזריות חלחלה עמוק יותר ויותר עד למקום שאין יותר טוב מהמטבח, מהמלחמה, מקרבות על סוסים וחרבות.

זה משעשע, מבדר, ומעצים.

ככל שכבשת יותר, ככל שהרגת יותר, ככה אתה יותר חזק וזה מה שחשוב.

אחרי זמן קצר, עם התחלת ההפגנות, פיצול דעות שוב התחיל לחרחר והשנאה התחזקה אפילו יותר- לפני זה ערוצי 14 או 12 היו יכולים להכביש אחד את השני על שטויות, עכשיו הרגישות הרבה יותר נמוכה. לדוגמא : ימנים הולכים להפגין מול בית של אמא שקולה.

ככל שהנסיבות הולכות ונהיות יותר קשות וסף הזעזוע יורד, ככה גם בין איש לרעהו.

ההרגל שהופך לדבר שקשה מאוד להפסיק

ההתרחקות מעצמך

והיכולת להגיע למעשים שלא תואמים אותך

ואת האמונות שלך בהכרח

אך ההתמכרות

גם כשאתה יודע שדבר לא טוב אתה מתרגל ומתרגל

עד שאתה כבר לא רואה דברים בצורה סבירה

בהיגיון

זה מדגיש

בעיני את התהליך

את איך זה מתחיל בקטן והפוך להתמכרות

את האיבוד העצמי

שבתוך הדבר

לחיות את מה שאתה אמור לעשות ולא את מה שאתה מאמין שאתה צריך

וזה גם מעלה בעייני שאלות חשובות ועצובות אולי על ״ התמכרות למלחמה ״

ילד ילד תעצור
ילד ילד בוא תחזור
בוא אלי, מחמל לבי
בוא אלי, תינוק שלי
כה קודרים הם השמיים
ובחוץ כבר עלטה
חיילי הבדיל עדיין
מתחת למיטה
בא הביתה ילד

החלק הזה מבטא שאלה של איפה הילד שבנו מתחבא בזמן שהתמכרת לדבר שרחוק ממה שרובינו משרתים ומסכימים אילו

איפה הוא?

הבן דוד כמו חיה כבר רגיל לראות דם
אינו חש בסבל אינו בן אדם, השורה הזאת הכי נגע בי זה להבין שלרוב אתה כבר מאבד את עצמך וכבר מתרגל לזה עד כדי קח שאתה לא חש כאב וסבל לדבר אתה התרגלת לזוועה

ומשם מתחילה ההתמכרות, כי כשזה ככה זה כבר הופך לשגרה

https://youtu.be/q-NRrB9pbKs?si=36w5dUQp_PkE9WIu

השיר ״ עניין של הרגל ״

תכירו: Fear and Hunger, או איך שאפשר לתרגם "פחד ורעב" הוא משחק אימה. בתחילת משחק נותנים לנו לבחור בין 4 דמויות. קאהארה - גנב, שאשתו עובדת כזונה, שבא למבוך (dungeon) כמשימה למצוא ולהציל את מפקד הצבא, ולקבל מזה כסף בשביל משפחתו. ראנגוואלדר - ברברי מארץ אחרת, שבא למבוך כדי להרוג את האיש שרצח את כל הכפר שלו. אנקי - מכשף שבא למבוך בשביל הספריות והידע. ד'ארס - אבירה שבאה למבוך כדי לחפש את המפקד האהוב שלה. המבוכים של פחד ורעב הוא מקום מפחיד ואלים, מלא בדם, מפלצות והרבה דברים רעים ומפחידים, כל מי שהלך לשם לא חזר מפני שהמבוכים שיגעו אותו. אז מה מיוחד במוזיקה פה ואיך זה קשור למלחמה? משחק זה מראה איך המלחמה (והדת) יכולה לשנות אנשים ולגרום להם לרצות עוד. לה'גרד - האיש שכל 4 הדמויות הגיעו בשבילו, והוא מאוד רוצה שלטון ולנצח את המלחמה שזה גורם לו לרצות להיות "האל החדש". במשחק כמעט ואין מוזיקה, הכל שקט ורק קולות של המקום, הדם והנשימה נשארו, וזה מפחיד. במוזיקת הפתיחה יש ביטים וסינטים קריפיים ומפחידים שבאים בפתאומיות. לפעמים בקרקע אפשר לשמוע שירה, או סינטים (פסנתר וכדומה)ותופים, שרק מוסיפים לפחד ולמתח.

https://youtu.be/JpXgIMOO-_I?si=eebQ3FGvI5qgetyS

במשחק השני Fear And Hunger: Termina המקום יותר קרוב לימים שלנו, יש ערים ולא מלוכות, כלי נשק ותחבורה, אבל המלחמה והדת נשארו. המשחק עוקב אחר סיפורם של 14 נוסעי רכבת, 8 ניתנים למשחק, שנאלץ על ידי ישות זדונית המכונה "אלוהים הירח הטריקסטר" להפוך למשתתפים בפסטיבל טרמינה - אירוע מסוג Battle Royale שבו רק אחד מהמשתתפים ייצא בחיים. המשחק מתרחש על פני תקופה של שלושה ימים - מחולקים בקטעי בוקר, ערב ולילה - כל אחד עם אירועים ודמויות ייחודיות שמסתובבות בעיירה פריחייוויל בעקבות האג'נדה שלה בזמן שהדד-ליין הולך ומתקרב. במשחק זה יש יותר כלים אשר נשמעים ברקע, פסנתר, בס, תופים. יש אמביאנט (צלילי רקע כמו עלים ורוח.) ביחד עם מוזיקה חלשה אבל מותחת גורמת לפחד ממשהו שעדיין לא פה.

https://youtu.be/Zunk4YUGtzY?si=g_jx9vw4ZO90-cmz

המוזיקה במשחק השפיע מאוד חזק על האולם לא רק של הגיימינג אלה גם של הרבה אנשים. המוזיקה זרעה אמוק בלב של הרבה ילדים ומבוגרים.

לעומת המלחמה המוזיקה במשחק לא מפחידה אלא אפית אופטימית, ומספרת על הדמויות. בקרב עם פאפירוס המוזיקה קופצנית שמעידה על הילדותיות שלו, ובקרב עם אחד מרוחות הרפאים המוזיקה באנר סווינג שמעידה על זה שהדמות old-fashioned כמו שאומרים.

המשחק לעומת המלחמה ולעומת ההפסד חמוד, אופטימי ונוגע בלב.

אם אתם בוחרים לרצוח את כולם, את ל המפלצות, המשחק יהיה שקט, ובקריבים המוזיקה יותר אפית ואינטנסיבית, אבל לא מפחיד אלה מלחיץ ומהדדת להגיע לניצחון.

https://youtu.be/ObqLxqu526A?si=0GXN_jZiXr61Z80h

מכתבה של הארץ-אבל רגע, גם אם מבינים את הדחף להכות בחזרה ואת החובה לוודא שמה שקרה ב-7 באוקטובר לא יחזור לעולם, יש משהו מעוות לגמרי בשמחה הגועשת הזאת. היא מתאפשרת על ידי הדחקה והכחשה של אמת נוראה. חלק מהחיילים שעומדים להוריד את החרבו-דרבו על הראש של החמאס לא יחזרו מהמלחמה. האם נס וסטילה לא חשבו על כך? כשמוזיקאי מתאר התרחשות בשיר, מוטלת עליו החובה להביא בחשבון את ההשלכות שלה. וב"חרבו דרבו" ההשלכות בלתי נמנעות. חלק מהחיילים שהשיר ממריץ, מדרבן ומטריף ייהרגו במלחמה. ואם חיילים ייהרגו, מה פשר החדווה הזאת לעזאזל?

עד השבוע, לנוכח ההתגייסות הנלהבת של אנשי המילואים אל מול המספר השבועי הלא מאוד גדול של חיילים הרוגים, עוד אפשר היה איכשהו לשמוע את "חרבו דרבו" ולא להתפלץ מהאופוריה מכחישת המוות של נס וסטילה. השבוע, אחרי אסון קריסת המבנים ומותם של 21 חיילים ביום אחד, זה נעשה בלתי אפשרי. וואחד חזיז הבאתם, אבל די, סתמו ת'פה.

https://youtu.be/1rk3n9V-aQs?si=EH2lzkdfLVhDmZQV

יום אחד הוא חוזר ספק עורב ספק אדם, כולו מסריח מאבק שריפה, וקלציפר, האש המדברת שהוא בעצם שד, יש לו שני דברים לאמר בנושא.

כמו אז גם היום, אנו כבר שנה וחצי כעם מתבססים במצב של מלחמה, נוח לנו שיש הצדקה לכל דבר ודרך מהירה וזמינה להקטין את בעיות היום יום שלנו ביחס למצב הפוליטי והמדיני הקשה והעצום שאנחנו נמצאים בו. נוח לנו רעשיי הרקע של פרשניי החדשות הדואגים לפרשן, לקטלג, ולספק לנו מידע רגשות וזעזועים בכפית. אנחנו ניזונים מזה ומפחדים מהיום בו נצטרך לחזור לשגרה, ולהתחיל להבין מה יחס כל אחד בפניי עצמו עם המצב וכמו "לנדוד לבד במדבר".