ב.       'גם ממצרים תבושי כאשר בושת מאשור' – אחז מלך יהודה היה הראשון שפנה לאשור ושילם לו הון עתק, כדי להסיר מעליו את איום צבאות רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל (מלכים ב, טז), זאת בניגוד להוראת ה' ביד הנביא ישעיהו (ישעיהו ז). סופו של דבר היה כי אשור החריבו והגלו את כל ישראל וכמעט את כל ממלכת יהודה, שניצלה לבסוף בנס בימי חזקיהו הצדיק. בשנות נבואת ירמיהו שקעה האמפריה האשורית, ונכבשה על ידי הבבלים, שביקשו להשתלט על איזורי הכיבוש האשוריים, ויהויקים הרשע שילם למצרים הון עתק בתקווה שיסייעו לו לעמוד כנגד צבאות בבל, אך המצרים הפרו את הבטחתם ולא סייעו ליהודה כלל כאשר נכבשה והוחרבה כליל על ידי הבבליים (מלכים ב, כג-כד).

ג.        'הדור אתם, ראו דבר ה'!' – חז"ל דרשו על לשון הראיייה שבפסוקף כי ירמיהו הראה לעם את צנצנת המן שהטמין משה, וז"ל המדרש:

"הדור אתם ראו דבר ה'. זה שאמר הכתוב קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, ר' אליעזר אומר לימות ירמיה למשמרת, שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס, באותה שעה הוציא להם ירמיה צנצנת המן אמר להם ראו אבותיכם שהיו עוסקים בתורה במה נתפרנסו, אף אתם עסקו בתורה והמקום מפרנס אתכם מזה, וזה אחד משלשה דברים שעתיד אליהו להעמיד לישראל צנצנת המן, וצלוחית של מי נדה, צלוחית של שמן המשחה, ויש אומרים אף מקלו של אהרן ושקדיו ופרחיו".

המפרשים כתבו ביאורים שונים, ומכל אחד מהם ניתן להפיק לקח מוסרי מעשי וחשוב:

יש שפירשו כי אכן היו כל יושבי ירושלים רשעים, אלא שלאחר שנהרגו וקיבלו את עונשם נתכרפו חטאיהם ושוב הם נחשבים כעבדי ה' וחסידיו (רד"ק בשם רז"ל). מכאן נוכל ללמוד על גודל חיבת ה' לעמו כולל החוטאים שבהם, ועל סגולתם הגדולה, שבטבעם הם כולם עבדי ה' וחסידיו, ומשרק נוקו מעוונותיהם שבו למצב טבעי זה.

יש שפירשו כי אמנם היו צדיקים בירושלים, אלא שאלה היו ספונים בביתם ולא העזו לנהוג כצדקתם ברחובות העיר בפומבי, מחשש להתנכלות או זלזול הרשעים (רד"ק בשם אביו). מכאן נוכל ללמוד על חשיבותו הרבה של צביון הפרהסיה ברחובותינו, האם הרשע מושל בכיפה והצדק נחבא בבתים, או להיפך.

יש מי שפירש כי אכן היו צדיקים בירושלים, אלא שאלה היו מכונסים בעצמם ולא טרחו או העיזו להוכיח בשער את החוטאים ולנסות להחזירם למוטב (אברבנאל), מכאן נשכיל להבין את גודל הערבות ההדדית שבעם ישראל בקשר לקיום המצוות, והאחריות והחובה הגדולה המוטלת עלינו לגלות אכפתיות כלפי התנהגות כלל בני עמנו ולהשתדל לקרבם לעבודת ה'.

ויש מי שפירש כי היו אף שניסו להוכיח, אלא שבשעה שיצאו הצדיקים להוכיח ולשפוט ברחובות  העיר לא נמצא בה איש, כי כולם נמלטו לבתיהם מחוסר רצון לשמוע למוכיחים (מלבי"ם). מכאן ניקח ללבנו את החשיבות הגדולה להטות אוזן ולב למוכיחים, ולעיסוק בדברי מוסר והתעוררות, שהם המפתח הגדול לתשובה. 

ב. ה' מדמה את בתי הרשעים מלאי העושר במרמה 'ככלוב מלא עוף'. ייתכן לבאר שהכוונה בדימוי זה היא לומר שהכסף העשוק, שנראה להם שנח בשלווה בביתם באין מפריע, הרי הוא לפני ה' כאילו הוא צווח בכל כחו ברעש גדול ומנופף בכנפיו כל העת בבקשה להשתחרר מהימצאותו במקום צר זה ולשוב למקומו הטבעי.

לכאורה דברי הנביא ברורים, אלא שחז"ל דרשו דרשה מופלאה על פסוקים אלה:

"מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה'. דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר ר' יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה".

הדבר קשה, מהו החטא הנורא שלא לברך בתורה תחילה? וכיצד ניתן לומר שזוהי סיבת החרבן בעוד בפסוקים שראינו כתוב במפורש שלא שמעו בקול ה' ואף עבדו עבודה זרה? ועוד, כיצד יתכן שלא ידעו החכמים הנביאים ומלאכי השרת מה סיבת החרבן כאשר החברה כולה מושחתת מיסודה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו (כפי שלמדנו מדברי הנביא בפרקים האחרונים)?

וביארו מבעלי המוסר שלא היתה השאלה מהי הסיבה הישירה לחורבן, שזהו דבר הגלוי לעין כל, אלא כיצד קרה הדבר? כיצד הגיעו ישראל הקדושים למצב של השחתה כה עמוק המחייב חרבן ובניין מחדש?

על זה באה התשובה, כי שורש הדברים היה -שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר: שלא שמחו והתענגו בה (הברכה שלפני לימוד תורה היא: 'והערב נא'). כאשר אדם מקיים מצצות, אך עושה זאת במסכנות או כמעשה טכני בלי חיות, הדור הבא מבין שזה לא כדאי, ומנצל את התירוץ הראשון כדי לסטות ולהתרחק עוד ועוד מן הדרך, עד שלבסוף מגיעים להשחתה מוחלטת.

מכאן ניקח מוסר לעצמנו להוסיף שמחה וחשק בקיום המצוות באופן שיגרום נחת ושמחה להקב"ה, לנו, ולכל הסובבים אותנו.

וכך כתב האברבנאל: "ואם ישאלו הנביאים ההם: במה יבדיל ויכיר החולם בתוך שנתו ורואה מראות אם הוא מפועל הדמיון לבד או אם הוא משפע הש"י ודברו, כיון ששניהם חלום ובב' צורות דמיוניות?... וזו היא באמת שאלה עמוקה בעניני הנבואה, וכבר נשאלתי אני עליה ממשכילי בני עמנו. הנה להשיב על השאלה הזאת אמר ה': "מה לתבן את הבר נאם ה', הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע".

ומבאר האברבנאל כי שני הבדלים נכתבו כאן: הראשון – שבחלום דמיוני "כשם שאי אפשר לבר (-תבואה) בלא תבן (פסולת הקליפות) כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים", כלומר: שכל חלום מכיל מרכיבים בלתי הגיונייים וחסרי פשר, בניגוד למראה נבואה. אך ההבדל השני והעיקרי הוא שבהגיע הנבואה לנביא הוא חש בכל גופו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהוא מקבל את דבר ה' שהוא בוער כאש ו'מכה' באדם בעוצמה כפטיש. האברבנאל ממשיל זאת לאדם ער, היכול להבדיל בקלות מה הוא מדמיין ומה הוא חש בחושיו (למשל: אדם ער שיעצום עיניו וידמיין שהוא נוגע בשולחן, או שיגע בפועל בשולחן – ודאי שיכול להבחין בין הדברים). בדומה לזה גם בנבואה ישנה הרגשת ודאות מוחשית ובלתי ניתנת לערעור המתלווה לנשיאת דבר ה'. וכך כתב הרמב"ם בקיצור במורה נבוכים [חלק ב פרק מה, מדרגה שניה (– הרמב"ם שם מחלק את דרגות הנבואה ל11 מדרגות)]: "... כי כל אחד מהם אף על פי שבאתהו הנבואה בחלום, הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאת לו הנבואה".

וכך גם תיאר ירמיהו את דבר ה' לעיל (פרק כ פסוק ט): "וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ, וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל".

יש שביארו כי אכן הנבואה ניתנה מראש עוד בטרם עלה נבוכדנצר לשלטון, ולעומתם יש שביארו כי הנבואה ניתנה בשנה הרביעית, הנחשבת גם היא ל'ראשית ממלכת יהויקים' (שמלך סה"כ 11 שנה)

וייתכן לבאר כי אכן הנבואה נאמרה בשנה הרביעית ליהויקים, אלא שיהויקים, שהומלך ע"י פרעה נכו מלך מצרים, לא היה בתחילה כלל מלך עצמאי אלא היה כפוף לחלוטין לפרעה, ורק לאחר תבוסת פרעה המוחצת בקרב כרכמיש השתחרר לפתע יהויקים מעל מצרים והפך למלך עצמאי באמת, ולכן מובן מדוע מכונה שנה זו 'בראשית ממלכת יהויקים'. לפי דרך זו ניתן לומר כי גם הנבואה שבפרק הקודם (המוכתרת בכותרת דומה) ניתנה באותה שנה, ובזה מובן יותר כיצד הספיק יהויקים קודם לכן לגזור מוות על אוריהו, לרדוף אחריו, להביאו ממצרים ולהרגו, ואף חלף מעט זמן עד למשפט ירמיהו, כפי שמשמע מלשון הפסוקים שם. 

בבאור הענין נאמרו מספר פירושים:

יש שאמרו כי הנבואה כולה נאמרה בימי יהויקים, וכבר אז הוגד לירמיהו העתיד לקרות והצטוה שנים רבות מראש למסור את נבואתו לשליחי צדקיה, שעתיד למוך אחרי גלות יכניה ומקצת כלי המקדש.

ויש שאמרו, כי ירמיהו הצטוה לאמר נבואה זו תחילה בימי יהויקים, ושב והצטוה לאמרה בימי צדקיהו כששוב חזרה ועלתה תכנית המרד, ושתי הנבואות נכתבו משולבות זו בזו.

הרד"ק בספר מלכים (כג, ל) כתב בשם האבן עזרא לחדש (ע"פ ראיות מפסוקים נוספים), כי יאשיהו המליך את בנו צדקיהו עמו עוד בחייו, שלוש שנים לפני מותו. אך במות יאשיהו העדיף העם למנות במקומו את יהואחז אחיו, אותו החליף פרעה ביהויקים, האח השלישי. שליחי המלכים שלא היו מודעים לתהפוכות אחרונות אלו, נשלחו אל צדקיהו, שסברו שהוא עדונו המלך (וייתכן גם לומר לדרך זו שצדקיהו הוסיף שלאת משרה בכירה גם במלכות יהויקים, ויכל לשאת ולתת עם שליחי המלכים).

אולם, כאשר עלה פרעה לסייע את יהודה, וצבא בבל פנה לפתע מעל ירושלים, רבים מהעם חשבו כי חלפה הסכנה וירושלים שוב ניצלה באופן פלאי, ועל כן מיהרו להחזיר את עבדיהם. על דבר זה חרה אף ה' בעם ואז נגזרה ונאמרה נבואה זו. ואכן, כעבור זמן קצר חזר פרעה לארצו, הבבלים שבו לצור על ירושלים, ובסופו של דבר הפרצה החומה והוחרבו העיר והמקדש.

לפי הדעה ששילוח העבדים היה בעצומו של המצור, ייתכן שהגורם לכך היתה נבואת ירמיהו אל צדקיהו אותה למדנו בתחילת הפרק, נבואה שעוררה את צדקיהו לאזור אומץ לעשות מעשה חריג של חזרה בתשובה כדי להמתיק את הגזירה. 

לפי מסורת חז"ל שכריתת הברית היתה זמן רב קודם המצור, נבואה זו אינה תוצאה של הנבואה הקודמת לה, אלא שתי נבואות אלה נאמרו בסמוך זו לזו, בימי המצור.

יונדב בן רכב היה קנאי לדבר ה' בממלכת ישראל בימי יהורם בן אחאב, (כ-250 שנה לפני זמנו של יהוקים), כפי שמסופר בספר מלכים ב (פרק י), שיהוא שיתף את יונדב בן רכב במהפכה שעשה בהשמדת בית אחאב וביעור עבודת הבעל ממלכת ישראל.

חז"ל אמרו שהטעם לאיסורים שהטיל יונדב בן רכב על זרעו הוא משום אבילות על החורבן, שיונדב כבר צפה אותו מראש לאור מצבו הרוחני הקשה של העם באותם ימים (בהם היה איחוד לרעה תחת בית אחאב בין ממלכות ישראל ויהודה). יש המבארים כי יונדב תלה תקוות גדולות במהפכה שביצע יהוא, המלך שמשח ע"י הנביא, והיווה בעצם את ההזדמנות האחרונה של ממלכת ישראל, ומשנוכח שיהוא קלקל גם הוא את דרכיו נואש והבין שהחורבן בלתי נמנע. (אפשר לצרף לזה את העובדה שבאותם השנים היתה מלכות יהודה מסורה בידי עתליה המרשעת, בתם של אחאב ואיזבל, ומשום כך לראשונה היו שני חלקי העם משועבדים בידי שלטון רשע המרבה עבודת אלילים, ואפסה התקווה לתיקון.

בפירוש 'דעת מקרא' הובאה השערה נוספת, כי מטרת הנהגות אלה היתה כדי שבני רכב ימשיכו להיות סופרים ותלמידי חכמים ויסבבו בעם ללמדם תורה ולהחזירם למוטב, ולא יהיו נמשכים אחר היין גורם ההוללות והחטאים או אחר עבודת בתיהם ושדותיהם שיכלו את זמנם.

ואפשר שהסדר הוא הפוך: טעם ציוויו של יהונדב לזרעו הוא כדברי חז"ל, ובזכות ציווי שהצילם מן היין ומן ההשתעבדות לאדמה, הפכו בית רכב לתלמידי חכמים ומורי העם, בדרכו של אביהם הגדול. 

[אפשר גם שאין כוונתם של חז"ל לאבלות ממש על החורבן, אלא שיהונדב הפריש את בניו ממעשים אלה מאחר שראה שסופם להביא לחורבן. הדבר תלוי גם בגירסאות שונות המופיעות בחז"ל בענין זה].

אפשר גם שהשנאה צמחה בשל היותם משתייכים לשני מחנות שונים ביהודה – מחנה נאמני ה' ונביאיו ומחנה עוזבי ה' ועובדי הע"ז. לאורך הספר ראינו מספר עימותים בין שתי מחנות אלה בקשר לירמיהו, וגם ראינו תמורות בזהותם של השרים, כשכל מלך ניסה לקרב לשלטון שרים הקרובים יותר לעמדתו. ככל הנראה היו ביניהם ויכוחים קשים וחילופי האשמות באשר לדרך בה ראוי לנהוג ובאשר לאשמה לחורבן מלכות יהודה וירושלים. 

יש להדגיש כי גדליהו בו אחיקם בן שפן היה ממשפחה שהיו רובם ככולם יראי ה' ונאמני נביאיו: 

סבו, שפן בן אצליהו הסופר, היה זה שהופקד על ידי יאשיהו הצדיק לדאוג לשיפוץ בית ה', והוא אשר קיבל את ספר התורה שנמצא במקדש מיד חלקיהו הכהן וקרא בו לפני המלך, במעשה שעורר את מהפכת התשובה הגדולה של יאשיהו (מלכים ב פרק כב). 

שפן ובנו אחיקם (אביו של גדליהו) היו חלק מן המשלחת ששלח יאשיהו הצדיק כתוצאה מקריאת הספר ולדרוש בה' ע"י חולדה הנביאה (שם). 

לאחר הריגת יאשיה, בראשית מלכות יהויקים בנו, למדנו כי אחיקם בן שפן (אביו של גדליהו)  הוא שהתעמת עם העם הכהנים ונביאי השקר והציל את ירמיהו ממוות (כפי שלמדנו בסוף פרק כו). 

אחיו של אחיקם, אלעשה בן שפן, היה זה שנבחר על ידי ירמיהו למסור את נבואתו ליושבי בבל (מגלות יהויכין) כאשר הלך לשם בשליחות צדקיהו (ירמיהו כט). 

אח אחר, גמריהו בן שפן הסופר, העמיד את לשכתו במקדש לשימוש ברוך בן נריה שנשא ממנה לעם את נבואת ירמיהו שכמעט והצליחה לחולל מהפך תשובה, ובנו, מכיהו בן גמריהו בן שפן היה זה שהדברים נגעו לליבו והוא סיפרם לאביו ולשאר השרים ואף הביא את ברוך להקריאם שוב בפניהם. גמריהו היה מן השרים שהלכו לשכנע את המלך יהויקים הרשע לשמוע אל דברי הנבואה, ואף העזו למחות בו ולהפציר בו שיפסיק כשהשליך את המגילה אל האש.

[אמנם בספר יחזקאל (ח, יא) הדגיש הנביא כי יאזניהו בן שפן,שאפשר שהיה אף הוא ממשפחה זו, ניצב בין שבעים הזקנים שקיטרו לע"ז בתוככי המקדש].