כשאני הולך ברחובות ההומים של אתונה העתיקה, אני רואה ילדים משחקים, סוחרים מוכרים את מרכולתם ואנשים מפטפטים בשמחה. כולם מכירים אחד את השני כאן, וזה מקום ידידותי לחיות בו.

כשאני מגיע לאסיפה אני רואה הרבה פרצופים מוכרים. כולנו מתכנסים בחלל פתוח גדול, וכולם מתיישבים. אני חלק מהקבוצה שאחראית על הצבא, ואני אוהב להיות בתפקיד הזה כי זה גורם לי להרגיש גאה ואחראי.

היום, במועצה, דיברנו על איך לשמור על העיר שלנו בטוחה. שוחחנו על הדרכים הטובות ביותר להגן על בתינו ומשפחותינו. דיברנו גם על לעזור לשכנים שלנו ולדאוג שלכולם יהיה מספיק אוכל ומים. חשוב לעבוד יחד ולדאוג אחד לשני.

אחד מחברי המועצה הציע לבנות חומה חדשה מסביב לעיר כדי לשמור עלינו מכל סכנה. חבר אחר חשב שאנחנו צריכים להכשיר יותר חיילים כדי להיות מוכנים לכל צרה. כולנו חלקנו את הרעיונות שלנו והקשבנו היטב זה לזה.

לאחר דיון ארוך, החלטנו לעשות את שניהם! היינו בונים חומה חזקה ומאמנים עוד חיילים. כולם הסכימו שזו הדרך הטובה ביותר לשמור על העיר שלנו בטוחה ומאושרת.

כשהפגישה הסתיימה הרגשתי גאה בהחלטות שקיבלנו. ידעתי שאם נעבוד יחד, נוכל להפוך את אתונה למקום טוב יותר לכולם. חזרתי הביתה עם חיוך על הפנים, בידיעה שעשיתי משהו חשוב לעיר שלי ולאנשים היקרים לי.

בבוקר אורי היה מתעורר מוקדם ומתכונן לעבודה. הוא עבד בבית קפה נעים בלב חיפה, שם הכין קפה טעים והגיש מאפים טעימים ללקוחות. אורי אהב את העבודה שלו כי הוא זכה לפגוש הרבה אנשים ידידותיים ולגרום להם לחייך עם הפינוקים הטעימים שלו.

אחרי בוקר עמוס בבית הקפה, אורי היה חוזר הביתה אחר הצהריים. ברגע שהוא נכנס בדלת, יואב ומי היו רצים אליו בחיבוקים גדולים. הם תמיד התרגשו לראות את אבא שלהם! אורי היה מבלה את אחר הצהריים במשחקים מהנים איתם בפארק או מקריא להם את הסיפורים האהובים עליהם

כשהשמש החלה לשקוע, הגיע זמנו של אורי להכין ארוחת ערב. הוא היה מבשל ארוחה טעימה לילדיו, מוודא שיש להם את כל המאכלים האהובים עליהם. אחרי ארוחת הערב, אורי היה עוזר ליואב ומיה לצחצח שיניים ולהתכונן לשינה. הוא היה מכניס אותם פנימה, נותן להם נשיקת לילה טוב ומספר להם סיפור לפני השינה עד שהם נרדמו.

אבל בערב הספציפי הזה, לאורי היה משהו חשוב לעשות אחרי שילדיו ישנו. הוא התכוון להצביע בעד הממשלה. אורי ידע שהצבעה היא דרך להשמיע את קולו ולעזור להפוך את עירו, חיפה, למקום טוב יותר לכולם. הוא האמין שכל קול נחשב, ורצה לשמש דוגמה טובה ליואב ומיה.

וכך, בשעת ערב מאוחרת, אורי הלך לקלפי והצביע. הוא הרגיש גאה בידיעה שהוא עושה את חלקו כדי לחולל שינוי. ועם זאת, אורי חזר הביתה, מוכן להתחיל עוד יום נפלא עם משפחתו האהובה בעיר היפה חיפה.

מדי שנה ערכו תושבי אתונה בחירות לבחירת חבר למועצה האזורית. אדם זה יעזור לקבל החלטות חשובות עבור העיר. זהוס, שאהב לעזור לזולת, החליט שהוא רוצה לרוץ למועצה. אבל הוא ידע שלהיבחר זה קשה מאוד, כי זה נעשה באופן אקראי, כמו לבחור שם מתוך כובע.

יום שמש אחד, זהוס, מרטה וקוצרזוס הלכו לשוק ההומה במרכז אתונה. השוק היה מלא בדוכנים צבעוניים, שמכרו פירות, ירקות ומלאכות יד יפות. בעודם חוקרים, הם הבחינו בקהל שהתאסף לקראת הבחירות.

זהוס הלך בהתרגשות להצטרף לאחרים שהתמודדו גם הם למועצה. ביניהם היה איש זקן וממורמר בשם אנתיוכוס, אבל הוא היה שונה. הוא היה ידוע כרע ועושה צרות.

כשאנתיוכוס ראה את זהוס, הוא התחיל לריב. "לא מגיע לך להיבחר!", צעק בכעס. הקהל השתנק וצפה בהתרחשות. בדיוק אז, קוצרזוס, שאהב מאוד את אביו, צעד קדימה באומץ כדי להגן עליו.

"תפסיק להיות מרושע לאבא שלי!" אמר קוצרזוס בתקיפות, זקוף אף שהיה רק ילד. הוא אתגר את הזקן לתחרות הוגנת של כוח וחוכמה. הקהל הריע לילד האמיץ.

באמצעות סדרה של תשובות חכמות ומבחן כוח, קוצרזוס הצליח להערים ולהביס את אנתיוכוס. הקהל הריע ומחא כפיים לקוצרזוס ולאביו. הם העריצו את אומץ ליבו של הילד הצעיר ואת הביחד של המשפחה.

בסופו של יום נערכו הבחירות, ולמרות שזהוס החמוד לא נבחר, המשפחה יצאה מהשוק שמחה וגאה. הם ידעו שעם בן אמיץ וטוב לב כמו קוצרזוס, הם כבר מנצחים.

וכך, הם חיו באושר ועושר בעיר היפה אתונה. הסוף.

אורי התלבט למי להצביע ואם בכלל כדאי לו להצביע. אחרי שחשב קצת, הוא החליט: "כן, אני אצביע. זה חשוב!"

אורי התארגן והלך ברגל לבית הספר אלונים, שם יצביע. בדרכו נתקל בחברו, אבי.

"היי, אורי! אתה מתכוון להצביע?" שאל אבי.

"כן", השיב אורי בחיוך.

"למי אתה מצביע?" שאל אבי בסקרנות.

אורי חייך בחביבות ואמר, "זה הסוד שלי. זכותי לא לספר לאף אחד למי אני מצביע".

אבי הנהן בראשו ואמר, "אני מבין. אני לא מצביע היום. זו גם זכותי בישראל".

אורי ואבי המשיכו ללכת יחד. אורי הסביר: "בישראל יש לנו את החופש לבחור את המנהיגים שלנו. ההצבעה חשובה כי היא עוזרת להחליט מי יקבל החלטות עבור המדינה שלנו".

אבי הקשיב בקשב רב ואמר: "אולי אחשוב להצביע בפעם הבאה. זה נשמע חשוב".

כשהגיעו לבית הספר, אורי חש גאווה. הוא ידע שבאמצעות הצבעה הוא עוזר לעצב את עתיד ארצו. אורי הצביע ושמח לדעת שעשה משהו חשוב.

מאוחר יותר באותו יום, אורי ואבי שיחקו בפארק, והרגישו טוב עם הבחירות שלהם. אורי ידע שהוא עשה שינוי, וקיווה שאבי יצטרף אליו להצבעה בפעם הבאה.

וכך אורי למד שכל קול נחשב, ולכל אדם יש את הכוח להשפיע!

"פעם, באתונה העתיקה", הוא מתחיל, "הייתה עיר שוקקת חיים מלאה באנשים בדיוק כמונו. הרחובות היו מלאים בבנייני שיש ובפסלים יפים, והאוויר התמלא בקולות של אנשים מדברים וצוחקים".

עיניה של חנה נפערו לרווחה כשדמיינה את המחזה. "איך היה לגור שם, סבא איציק?" היא שאלה בהתלהבות.

"ובכן, חנה יקירתי", המשיך סבא איציק, "באתונה העתיקה, רק גברים קיבלו את התואר המיוחד 'אזרח'. זה אומר שהם יכלו להצביע ולעזור לקבל החלטות חשובות עבור העיר. לנשים ולילדים, כמוך וכמוך, לא היו הזכויות האלה, אבל הם עדיין היו חשובים בדרכם שלהם".

חנה הזעיפה מעט את פניה. "זה לא נראה הוגן, סבא."

"זה לא היה הוגן במיוחד," הוא הסכים והנהן. "אבל ככה היו הדברים אז. הגנרלים שהובילו את הצבאות נבחרו בשל גבורתם ומיומנותם בקרב. הם היו צריכים להיות מאוד חכמים ואמיצים, בדיוק כמוך כשאתה עומד לצד החברים שלך".

חנה חייכה למחשבה להיות כמו גנרל אמיץ.

"והשופטים", אמר סבא איציק עם ניצוץ בעין, "נבחרו בהגרלה. זה אומר שכל אחד יכול להיות שופט, רק במקרה, והוא צריך להיות הוגן וצודק".

חנה פיהקה, ראשה נח על הכרית. "זה בטח היה מקום מרגש לחיות בו".

"זה בהחלט היה," אמר סבא איציק ברכות והבריש את שערה הצידה. "עכשיו, עצמו עיניים וחלמו על רחובות שיש וגנרלים אמיצים. לילה טוב, קטנה".

"לילה טוב, סבא איציק," היא לחשה, נסחפת לישון כשחלומות על אתונה העתיקה מסתחררים במוחה.

לפני שלוש שנים, בבוקר שטוף שמש, הלך יצחק לקלפי להצביע בבחירות הדמוקרטיות בישראל. הוא הרגיש גאה כי ההצבעה הייתה חשובה לו מאוד. כשחזר הביתה, עומר היה סקרן ושאל: "סבא, למה אנחנו מצביעים?"

יצחק חייך והזמין את עומר לשבת איתו. "עומר", פתח יצחק, "דמוקרטיה פירושה שכל אחד יכול לבחור מי ינהיג את המדינה שלנו. זה מאוד מיוחד כי זה אומר שלכולנו יש מה לומר על איך המדינה שלנו מנוהלת".

יצחק המשיך: "ישראל עברה הרבה מלחמות, אבל תמיד עמדנו איתן ושרדנו. המדינה שלנו נבנתה על ידי אנשים אמיצים שרצו חופש ושלום".

עומר הקשיב בתשומת לב, עיניו פעורות בפליאה. "סבא, היית במלחמות?" הוא שאל.

יצחק הנהן. "כן, הייתי. אבל האם אתה יודע משהו אפילו יותר חשוב? כשהייתי רק בן 5 עברתי תקופה מאוד קשה שנקראת השואה. הרבה אנשים נפגעו, וזה היה מפחיד מאוד. אבל הייתי אמיץ וחזק, בדיוק כמו המדינה שלנו".

עומר חיבק את סבא שלו חזק. "אתה כל כך אמיץ, סבא," הוא אמר.

יצחק חייך ואמר: "זכור, עומר, יש לנו מזל שאנחנו חיים בדמוקרטיה. חובתנו להצביע ולשמור על המדינה שלנו בטוחה וחופשית".

מאותו יום ואילך, עומר ידע כמה חשוב להיות אמיצים, להצביע ולהוקיר את החופש שהיה להם. והוא היה גאה בסבא שלו, יצחק, שלימד אותו את השיעורים החשובים האלה.

בוקר שטוף שמש אחד, ג'ורג' הקים את דוכן השוק שלו באגורה ההומה, ליבה של אתונה, לשם הגיעו אנשים כדי לקנות ולמכור סחורות, לחלופק סיפורים ולדון בעניינים חשובים. כשג'ורג' סידר את כלי החרס שלו, הוא הבחין בילד קטן בשם ניקוס עומד בקרבת מקום, נראה עצוב. ג'ורג' ניגש אליו ושאל, "למה אתה כל כך עצוב, קטן?"

ניקוס ניגב את דמעותיו והסביר: "למשפחה שלי אין מספיק כסף לקנות אוכל. אמא שלי חולה מאוד, ואבא שלי עובד מאוד קשה, אבל זה עדיין לא מספיק".

לבו של ג'ורג' כאב על ניקוס ומשפחתו. הוא ידע שהוא חייב לעשות משהו כדי לעזור. הוא הזמין את ניקוס לדוכן שלו ואמר, "אל תדאג, ניקוס. אני אדאג שיהיה לך ולמשפחתך את מה שאתה צריך". ג'ורג' הושיט לניקוס סל מלא לחם טרי, פירות וירקות שקנה מרוכלים אחרים בשוק.

"קח את זה הביתה למשפחה שלך, ואני אגיע מאוחר יותר כדי לראות איך עוד אוכל לעזור," אמר ג'ורג' בחיוך חם.

עיניו של ניקוס אורו בהכרת תודה. "תודה, ג'ורג'! תודה רבה לכם!"

מאוחר יותר באותו יום, לאחר שסיים את עבודתו בשוק, הלך ג'ורג' לבקר בביתו של ניקוס. הוא הביא איתו צנצנת חרס מיוחדת מלאה במים טריים ואגרטל צבוע להפליא עם פרחים צבעוניים. כשג'ורג' הגיע, הוא ראה את אמו של ניקוס נחה על מיטה פשוטה ואת אביו יושב לצידה ומחזיק את ידה.

ג'ורג' הציג את עצמו ואמר, "פגשתי את בנך ניקוס היום, והוא סיפר לי על מצבך. הבאתי אוכל ופריטים אחרים שאולי יעזרו".

אביו של ניקוס, ששמו היה לאונידס, קם ולחץ את ידו של ג'ורג'. "תודה, ג'ורג'. טוב הלב שלך חשוב לנו כל כך".

מאותו יום ואילך, ג'ורג' ביקר את משפחתו של ניקוס באופן קבוע. הוא הביא מזון ותרופות לאמו של ניקוס, ואף הציע ללמד את ליאונידס כיצד לייצר ולמכור כלי חרס כדי שתהיה להם הכנסה יציבה יותר. ככל שעבר הזמן, אמו של ניקוס החלה להרגיש טוב יותר, וחייהם החלו להשתפר.

אנשי אתונה הבחינו בטוב לבו ובנדיבותו של ג'ורג'. הם העריצו את האופן שבו הוא תמיד עזר לאחרים, גם כשזה היה אומר לוותר על רכושו שהרוויח בעמל רב. יום אחד, מנהיגי העיר החליטו לכבד את ג'ורג' על ידי קריאת פארק חדש ויפה על שמו. הם קראו לו "הגן של ג'ורג'", שבו ילדים יכולים לשחק ומשפחות יכולות להתאסף.

ג'ורג' המשיך להתגורר באתונה, יצר את כלי החרס היפים שלו ועזר לנזקקים. הוא מעולם לא ביקש הכרה, אך טוב לבו ומעשיו הטובים הותירו חותם מתמשך על העיר ואנשיה. וכך, סיפורו של האיש הטוב בשם ג'ורג', שחי באתונה העתיקה, סופר במשך דורות, והזכיר לכולם שטוב לב ונדיבות יכולים באמת להפוך את העולם למקום טוב יותר.

וזה, ילדים יקרים, סיפורו של ג'ורג', האיש הטוב של אתונה.

שלומקה אהב לצייר וחלם להיות אמן. אבל כל יום הוא הלך לעבוד במפעל, מרגיש עצוב כי הוא לא יכול לעשות את מה שהוא אוהב. יום אחד פגש שלומקה זקנה חכמה שאמרה לו: "לעולם אל תפסיק לחלום, שלומקה. תמשיכו לצייר בזמנכם הפנוי".

אז, שלומקה צייר כל ערב. ציוריו שימחו אנשים, ועד מהרה הבחין השליט. השליט, שהתרשם מכישרונו של שלומקה, איפשר לכל אחד לבחור את משרתו. חלומו של שלומקהה התגשם, והוא הפך לאמן מפורסם, והביא שמחה למוסקבה.

Draw me a responsible leader who listens to the opinions of others, gives a speech on a stage and below the citizens holding Israeli flags, cheering for him and loving him.

In the background there is a clear sky, a rising sun, and the Israeli flag waving in the wind.

בוקר שטוף שמש אחד, קליסטו ואורימנוס החליטו לצאת לטיול ברחבי העיר. בעודם מטיילים בשוק הסואן, הם הבחינו בילד קטן בשם ניקוס יושב לבדו ובוכה. ניקוס איבד את צעצוע סוס העץ האהוב עליו, שאביו נתן לו לפני שיצא למלחמה.

בראותם את ניקוס הצעיר עצוב כל כך, החליפו קליסטו ואורימנוס מבט יודע. קליסטו כרע על ברכיו ליד הילד ושאל בעדינות, "למה אתה בוכה, קטן?"

ניקוס מחה את דמעותיו וענה, "איבדתי את סוס העץ שלי, ואני לא יודע איפה למצוא אותו. זו הייתה מתנה מאבא שלי, וזה מאוד מיוחד עבורי".

קליסטו ליטף את זקנו מהורהר ואמר, "אל תדאג, ניקוס. אורימנוס ואני נעזור לך למצוא את הצעצוע שלך." בקריצה מרגיעה קם קליסטו והניח את זרועו סביב אורימנוס.

שלושתם החלו את חיפושיהם בחיפוש בין דוכני השוק. הם שאלו את הסוחרים הידידותיים אם ראו סוס עץ, אבל אף אחד לא ראה. הם בדקו את מגרש המשחקים שבו שיחקו ילדים, אבל גם הוא לא היה שם. למרות מאמציהם, סוס העץ לא נמצא בשום מקום.

כשצעדו חזרה לכיוון ביתו של ניקוס, הם חלפו ליד הנגרייה של אורימנוס. לאורימנוס היה פתאום רעיון. הוא פנה אל קליסטו ולחש משהו באוזנו. קליסטו הנהן וחייך בחום.

"ניקוס," אמר קליסטו בשקט, "אני חושב שיש לנו דרך אחרת לעזור לך."

בתוך החנות הוביל אותם אורימנוס אל שולחן עבודה מכוסה שבבי עץ וכלי עבודה. הוא הרים חתיכת עץ והחל לגלף בזהירות ובמיומנות רבה. ניקוס התבונן בתדהמה כשסוס העץ התגבש לנגד עיניו. ידיו של אורימנוס נעו במהירות ובבטחה, ועד מהרה נראה סוס העץ החדש יפה אף יותר מהישן.

קליסטו הניח את ידו על כתפו של ניקוס ואמר, "ראה, סוס העץ החדש שלך מוכן. Eurimenos עשה את זה בדיוק בשבילך. זה אולי לא אותו אחד שאביך נתן לך, אבל הוא נושא את אותה אהבה ודאגה".

ניקוס קרן משמחה כשאורימנוס הושיט לו את הסוס שזה עתה גולף. "תודה, אורימנוס! תודה, קליסטו! זה כל כך חשוב לי".

בדיוק אז רצה פנימה קבוצת ילדים שצפו מחוץ לחנות. הם התאספו סביב ניקוס, התפעלו מהצעצוע החדש וביקשו לשחק איתו. קליסטו ואורימנוס גיחכו כשראו את הילדים שותפים לאושרו של ניקוס.

מאותו יום ואילך, ניקוס מעולם לא שכח את טוב ליבם של קליסטו ואורימנוס. הוא הוקיר את סוס העץ החדש שלו ותמיד שמר אותו קרוב, זוכר את היום שבו שני אנשים טובי לב הפכו את דמעותיו לחיוכים. קליסטו ואורימנוס המשיכו להפיץ שמחה וטוב לב ברחבי ספרטה, ונתנו השראה לכל מי שפגשו לעזור זה לזה ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.

וכך, בלב ספרטה העתיקה, הזקן היפה והאיש הנחמד הראו שעם קצת אהבה והרבה טוב לב, גם לימים העצובים ביותר יכול להיות סוף טוב. ובכל פעם שהילדים התאספו סביב קליסטו לסיפור אחר, הם תמיד התחילו בשאלה, "ספר לנו את זה על סוס העץ!" וקליסטו, עם עיניו הנוצצות וזקנו הזורם, היה מחייך ומתחיל את הסיפור שוב.

אחר צהריים שטוף שמש אחד, פראסוס, כיום אזרח ספרטה בגיל 61, מצא אלבום תמונות ישן בביתו. הוא התיישב, פתח אותה והחל לדפדף בין הדפים. כל התמונות היו מתקופת שירותו הצבאי. הוא זכר כל תמונה בחיוך, כשהראו את מסעו מנער צעיר ללוחם חזק.

הייתה תמונה של פראסוס כשהיה רק בן 7, מחזיק חרב עץ גדולה ממנו. כשהפך את הדפים, ראה תמונות שלו גדל, תמיד במדי הצבא שלו, מתאמן עם חבריו וחבריו החיילים. בגיל 20 כבר היה פראסוס לוחם מיומן, שנודע בגבורתו בקרבות.

אבל אז הגיע פראסוס לגיל 30, ומשהו מוזר קרה. בספרטה, הלוחמים היו אמורים לחיות במחנה הצבאי עד הגיעם לגיל 30, ואז יכלו לבחור לחזור הביתה. עם זאת, פראסוס וחבריו אהבו כל כך להיות במחנה עד שהחליטו להישאר זמן רב יותר, למרות שיכלו לעזוב.

עכשיו, כשפראסוס התבונן בתמונות מגיל 30 ואילך, הוא הבין שבילה את כל חייו במחנה הצבאי, גם כשלא היה חייב. הוא זכר את הצחוק, את ההרפתקאות ואת הקרבות שניהלו יחד. אבל עכשיו, בגיל 61, תהה פראסוס מה עליו לעשות הלאה.

הוא חשב לבקר את חבריו הוותיקים, לחקור את העיר ספרטה, או אולי ללמד נערים צעירים איך להיות לוחמים אמיצים כמוהו. פראסוס החליט שלמרות שזמנו בצבא הסתיים, הוא עדיין יכול להיות גיבור בדרכים אחרות. הוא חייך, סגר את אלבום התמונות ויצא לגלות הרפתקאות חדשות בעיר ספרטה היפה.

וכך החל פראסוס, הלוחם הנאה והאמיץ, פרק חדש בחייו, מלא אפשרויות מרגשות ונפלאות.

בספרטה, ימי הולדת היו חגיגות גדולות, ויום הולדתו של קרייטוס היה הגדול מכולם! העיירה כולה התכנסה בכיכר המרכזית, מקושטת בדגלים ובלונים צבעוניים. ילדים צחקו ושיחקו, בעוד מבוגרים הכינו סעודה המתאימה לגיבור.

קרייטוס עמד זקוף וגאה, לבוש בשריון המבריק שלו בפעם האחרונה. הוא הביט סביבו בפניהם המאושרות של חבריו ושכניו. כולם העריצו אותו על אומץ ליבו ועוצמתו. ראש עיריית ספרטה, גברת חביבה בשם הלנה, פסעה קדימה בחיוך גדול.

"היום, אנו מכבדים את קרייטוס על אומץ ליבו ומסירותו", הודיעה. "הוא הגן עלינו מפני סכנות רבות, ועכשיו הוא יכול ליהנות מחיים שלווים!"

קריאות שמחה מילאו את האוויר כשקרייטוס קיבל מדליה מעוצבת להפליא, סמל לשירותו. הוא חייך, מרגיש אסיר תודה ומאושר. סוף סוף הגיע הזמן להירגע וליהנות משנות הזהב שלו.

כשהשמש שקעה, קרייטוס ישב ליד המדורה עם משפחתו וחבריו, וחלק סיפורים על הרפתקאותיו. הוא חש תחושה חמה של שמחה, ביודעו שעירו בטוחה וחובתו הושלמה. וכך, בלב מלא אושר, החל קרייטוס את הפרק החדש שלו בעיירה השלווה ספרטה.

יום אחד, קלבוס כבר לא יכול היה לסבול את ההתעללות. הוא ברח, לוקח איתו עצם טעימה מאוד כדי לזכור זמנים טובים יותר. קלבוס רץ ברחובות ובמעלה ההרים הידועים בשם אתונה. שם הוא מצא מערה שבה הסתתרה נערה בת 16 בשם יוליה .

יוליה התגוררה במערה כדי להימלט מאכזריותו של המלך מלכיוס כי בנות לא יכלו להיות אזרחיות. כשראתה את הכלב העייף והרעב, לבה נמס. היא לקחה את קלבוס וטיפלה בו, האכילה אותו ונתנה לו מקום חם לישון בו. מהר מאוד הם הפכו לחברים הכי טובים.

יום אחד, כששיחקו מחוץ למערה, ג'וליה וקלבוס החליטו שהם חייבים לעשות משהו כדי למנוע ממלכיוס לפגוע במישהו אחר. הם הגו תוכנית נועזת להפיל את המלך הרשע.

יחד הם עשו את דרכם בזהירות אל העיר ואל ארמונו הגדול של מלכיוס. ג'וליה אספה כמה עשבי תיבול קסומים שיעזרו להם בחיפושם. כשהגיעו, ראו את שערי הענק של הארמון שנשמרים על ידי חיילים עזי נפש. אבל נביחותיו של קלבוס הסיחו את דעתם של השומרים, ואפשרו לג'וליה לחמוק על פניהם.

בתוך הארמון, ג'וליה וקלבוס התמודדו עם אתגרים רבים. הם נאלצו להתגנב דרך מסדרונות חשוכים ולהימנע ממלכודות. לבסוף הגיעו לחדר הכס שבו ישב מלכיוס. ג'וליה זרקה את עשבי התיבול הקסומים, שיצרו ערפל סמיך ונוצץ. מלכיוס היה מבולבל ולא יכול היה לראות.

לפתע, קלבוס נבח בקול רם והתנפל על מלכיוס והדף אותו מכסאו. באותו הזמן, ג'וליה השתמשה בפצצה זעירה ששמרה לרגע זה. זו לא הייתה פצצה מסוכנת, אלא כזו ששחררה אורות בוהקים וקולות חזקים, והפחידה את מלכיוס עוד יותר.

לאחר שהמלך הובס, הריעו תושבי אתונה לג'וליה ולקלבוס. הם הצילו את העיר והחזירו שלום ואושר לכולם. מאותו יום ואילך, יוליה וקלבוס חיו באושר בהרים, ואתונה שגשגה תחת הנהגה חדשה ונדיבה יותר. וכולם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

דונג באנג אהב לחקור את רחובות פיונגיאנג, שם היה משחק עם חבריו ומגלה דברים חדשים מדי יום. הוא פחד במיוחד מהזקן שגר בקצה הרחוב שלו, בשם קים גונג און. קים גונג און היה אדם רע ומרושע עם שיער שחור ומכוער וארוך שגרם לו להיראות כמו קוסם חמור תמיד היה לו ניצוץ בעין וסיפור לשתף.

אחר צהריים שטוף שמש אחד, דונג באנג דילג במורד הרחוב כדי לבקר את קים גונג און. הוא מצא את הזקן יושב על ספסל עץ מתחת לעץ גדול ומוצל. "שלום, מר קים!" דונג באנג קרא בעליצות.

"שלום, דונג באנג", השיב קים גונג און בחיוך חם. "מה מביא אותך לכאן היום?"

"אני רוצה לשמוע את אחד הסיפורים שלך," אמר דונג באנג בהתלהבות, עיניו פעורות בציפייה.

קים גונג און גיחך ברכות. "אה, יש לי בדיוק את הסיפור בשבילך," הוא אמר. "אבל קודם כל, הרשו לי לספר לכם על מקום מיוחד מאוד בפיונגיאנג".

דונג באנג התיישב ליד הזקן, מוכן להקשיב. קים גונג און החל לספר לו על נהר טאידונג היפה שזרם בעיר, על מגדל הג'וצ'ה המלכותי שעמד גבוה וגאה, ועל כיכר קים איל-סונג הגדולה שבה התאספו אנשים לאירועים חשובים.

כשקים גונג און דיבר, דמיונו של דונג באנג נסק. הוא יכול היה לדמיין את הנהר הנוצץ, את האנדרטה המתנשאת ואת הכיכר ההומה. אבל אז, קולו של קים גונג און נעשה קודר.

"דונג באנג," הוא אמר בעדינות, "יש משהו חשוב שאני צריך להגיד לך. אתם מבינים, בעיר שלנו יש מנהיג בשם קים ג'ונג און. הוא לא כמו המנהיגים האדיבים והחכמים באגדות. הוא עשה כמה דברים רעים מאוד, וזה פגע בהרבה אנשים, כולל ההורים שלך".

עיניו של דונג באנג התמלאו דמעות כשנזכר ביום שבו נלקחו הוריו. "למה הוא עשה את זה?" הוא שאל, קולו רועד.

קים גונג און נאנח עמוקות. "קים ג'ונג און הוא דיקטטור, מה שאומר שיש לו את כל הכוח והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. לפעמים הוא מקבל החלטות שפוגעות באנשים, גם אם הם לא עשו שום דבר רע. ההורים שלך היו אמיצים וטובי לב, אבל הם נלקחו כי הם לא הסכימו איתו".

דונג באנג חש תערובת של עצב וכעס. "אני כל כך מתגעגע אליהם," לחש.

קים גונג און הניח יד מנחמת על כתפו של דונג באנג. "אני יודע שכן, ילד שלי. אבל עליכם לזכור שאתם לא לבד. האהבה והאומץ של הוריך ממשיכים לחיות בך. ולמרות שהמצב קשה עכשיו, יש לך את הכוח להשפיע".

דונג באנג מחה את דמעותיו והרים את מבטו אל הזקן. "איך אני יכול להשפיע?" הוא שאל.

קים גונג און חייך בעדינות. "על ידי כך שאתה טוב לב, אמיץ וסקרן, בדיוק כמוך. על ידי עזרה לאחרים ועמידה על מה שנכון. ועל ידי כך שלעולם לא תוותר על החלומות שלך".

דונג באנג הנהן, מרגיש ניצוץ של תקווה בלבו. הוא ידע שהוריו ירצו שהוא יהיה חזק ושימשיך לחייך, ויהי מה.

מאותו יום ואילך, דונג באנג המשיך לבקר את קים גונג און, שהפך להיות כמו סבא עבורו. הזקן לימד אותו דברים רבים על העולם ועודד אותו לחלום בגדול. דונג באנג גם רכש חברים חדשים ומצא דרכים לעזור לאחרים בקהילה שלו.

יום אחד, דונג באנג וחבריו החליטו לשתול גינה במגרש קטן וריק ליד בתיהם. הם עבדו קשה, חפרו וזרעו זרעים, ועד מהרה החלו לצמוח פרחים וירקות צבעוניים. הגן הפך למקום שבו אנשים יכלו להתאחד, לחלוק סיפורים ולמצוא תקווה.

ככל שחלפו השנים, דונג באנג גדל להיות צעיר חזק וטוב לב. הוא מעולם לא שכח את השיעורים שלמד מקים גונג און ואת אהבת הוריו. הוא המשיך לחלום על עתיד טוב יותר לעירו ולמדינתו, עתיד שבו כולם יוכלו לחיות בשלום ובאושר.

וכך, בלב פיונגיאנג, בתוך האתגרים והקשיים, היה ילד קטן בשם דונג באנג שלא הפסיק להאמין בכוחם של טוב לב, אומץ ותקווה. וזה עשה את כל ההבדל בעולם.