מפה זו מציגה את קווי המתאר של סדר עולמי חלופי, אשר התהווה לאחר מלחמת עולם שנייה שנסתיימה ללא תבוסה מכרעת. העולם מחולק לארבע מעצמות־על, שכל אחת מהן חולשת על אזור גיאוגרפי נרחב, אידיאולוגיה מובחנת ושאיפה לשליטה עולמית:

ארצות הברית של אמריקה (בכחול): מעצמה ליברלית־קפיטליסטית, השואפת להפיץ את ערכי השוק החופשי והתרבות המערבית.

גרמניה הפשיסטית (בצהוב): שלטון אוטוריטרי צבאי, שפרש את שליטתו על אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

ברית המועצות (באדום): אימפריה קומוניסטית ריכוזית, שבלעה את מזרח אירופה וחלקים מאסיה.

האימפריה היפנית (בירוק): כוח אסייתי מסורתי־תעשייתי, המחזיק בהגמוניה על מזרח אסיה והאוקיינוס השקט.

בין המעצמות שורר שוויון רופף, שאינו מונע מרוץ חימוש, מאבקי שליטה אזוריים, והפצה מתמדת של השפעה תרבותית ואידיאולוגית. לא מדובר בשלום אלא בהפוגה מתוחה של איזון אימפריאלי.

וינסטון צ'רצ'יל ניצב בלונדון בטקס העברת השלטון לגרמניה, כשמאחוריו דגל הרייך וחיילי ורמאכט במצעד טקסי. פניו חתומות, מבטו נוקשה, וברקע מופיעה העיר שכבר אינה שלו.

התצלום מתעד את הרגע שבו הפכה בריטניה ממעצמה ריבונית לשטח כפוף לגוש שליטה זר. בתקופה זו, שנודעה בשם עידן הקוואדרה, לא התקיימו עוד בריתות יציבות או עקרונות אוניברסליים . רק מאזן אינטרסים בין ארבע מעצמות־על שחילקו ביניהן את העולם. גבולות נקבעו לפי עוצמה, לא לפי זהות או היסטוריה. מדינות שלא יכלו להרתיע - נבלעו. השקט הגלובלי נשמר לא מכוח הסכמה, אלא מכוח פחד הדדי, והסדר הושתת על קווים ברורים של שליטה, משמעת והכרה הדדית באזורים אסורים לחדירה.

בתמונה עצמה נפרש נוף פסטורלי אך טעון: משמאל, אזור תעשייתי מערבי, שמעליו מתנוסס הדגל האמריקאי – סמל לעולם הקפיטליסטי המאיים. מימין, כנסייה אורתודוקסית קטנה שעליה פטיש ומגל, עמוד אבן המעוטר בצלב קרס, ובתים צנועים שמהם נעדרים אנשים. הגדה האחת מתועשת, השנייה אידיאולוגית, וביניהן נהר שקט, גשר חצוי, ותחושת הסכמה שברירית.

הציור מציע חזון מרומז: חלוקת העולם לשני מרחבים ברי-שליטה, הכרה הדדית בעוצמה, והנחה שהשקט יתאפשר רק כאשר כל צד יכבד את תחום השפעתו של האחר. לא מתוך אחווה - אלא מתוך הבנה קרה של גבולות, אינטרסים והרתעה.

יואכים פון ריבנטרופ: רשומה מיומן אישי, 17 באוגוסט 1939

הפיהרר הראה לי ציור שצייר בשעות הלילה. לדבריו, חשב לשלוח אותו לסטאלין כמחווה אישית, אולי אפילו דרך להראות שיש מקום להבנה בין עמים שמדברים שפה שונה, אך מבינים כוח.

הציור היה מדויק, כמעט תעמולתי במתכוון, אך לא בזה הייתה הבעיה. הרעיון עצמו עורר בי אי־נוחות. סטאלין איננו טיפוס שמתרשם ממחוות פיוטיות, ודאי לא ממי ששלח עד לא מזמן פלוגות תעמולה להשמיץ אותו. יש גבול לדמיון, גם בזמנים שבהם כללי המשחק נכתבים מחדש.

שקלתי האם להעביר את הציור למשלחת שלנו שתיקח אותו למוסקבה. בסופו של דבר, החלטתי שלא. הגרמנים יודעים להביט בעיניים ולומר את מה שצריך. אצל הרוסים, כל רמז עלול להתפרש כהעלבה, חולשה או ניסיון לתמרן. מוטב להיצמד לשפת הברזל: סעיפים, חתימות, גבולות.

אבל אני מודה שהייתה בי גם אי־נוחות אחרת, עמוקה יותר. ברגע שציור כזה נעשה, נדמה כאילו גם אצלנו מתחילים להאמין באפשרות של שיתוף פעולה אמיתי. חשוב לזכור: זהו הסכם זמני, לא יותר. אנחנו חותמים עם אויב, לא עם בעל ברית.

9 בדצמבר, 1941

החזית המזרחית, ליד מוסקבה

לוטה,

עברו שישה חודשים מאז שהתחלנו את מבצע ברברוסה. אמרו לנו שזה יהיה מהיר, שלושה חודשים והצבא האדום יתמוטט. זה מה שהאמנו בו. ציירו לנו את רוסיה כאדמה שיכולה ליפול כמו פרי בשל. הבעיה היא שהפרי קפוא, ואנחנו אלה שנשברים.

אנחנו תקועים בעמדות שלג מחוץ למוסקבה. לא מתקדמים, לא נסוגים. פשוט מחכים. לא ברור למה. אולי לפקודה. אולי לקיץ. כל בוקר מתחיל בשאלה פשוטה - מי קפא הלילה?

לפני יומיים מת חייל מהפלוגה שלנו, פרנץ, בחור שקט מהיער השחור. מעיל טוב היה לו. זה הספיק בשביל שהוויכוח עליו יתחיל עוד לפני שסחבנו את הגופה שלו משם. אני יודע איך זה נשמע, לוטה, אבל זה לא רוע. זה משחק סכום אפס - אם אחד מקבל, אחר נשאר בלי.

המעיל שלו עבר בסוף לארנסט, הוא הכי חזק, לכן הוא לוקח מה שרוצה, מתי שרוצה. ככה הדברים עובדים פה.

הקור הוא מה שכולם מדברים עליו פה. לא הכדורים. הקור הוא זה שמנצח. אצבעות שחורות, רגליים בלי תחושה. הפקודות ממשיכות להגיע, אבל הן נשמעות מרחוק, כאילו מישהו מדבר מאחורי זכוכית.

אנחנו מחלקים את הזמן בין שמירה, ניסיון להבעיר משהו, ושינה עם העיניים פתוחות. יש שקט מוזר כאן. אתה לא שומע צעקות קרב, רק את הנשימות הכבדות, את החריקה של קרח תחת מגף.

לוטה, אני לא מצפה להרבה. רק למכתב שיזכיר לי שיש עולם אחר שמחכה, וגם אם לא אחזור, אני רוצה שמישהו ידע איך דברים נראו באמת.

שלך,

היינריך