משנה לשנה המסע לא הופך לפשוט יותר... אולי דווקא ההפך. המציאות שבחוץ מצליחה לחדור את הבועה של האקדמיה ולאט לאט מכרסמת בחוסן וברצון להתקדם. לעיתים ההליכה קדימה מרגישה כמו דחיפה של זרם מים בניגוד לכיוונם. כמו לנסוע נגד כיוון התנועה. עד שהצלחתי לאמץ לעצמי תנועה מסויימת שמאפשרת לי לזוז מגיעות רוחות חזקות שמשבשות וזורקות אותי לכיוונים חדשים. בהתחלה הכל היה מאוד ברור וידוע. האופק היה בהיר ומובן. השנה היא אחרת. שנה שבה התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות שלא שאלתי את עצמי קודם: "האם אני במקום הנכון" "האם המעמסה הנפשית שווה את המטרה הסופית" "האם ההקרבה משתלמת"...

תשובות אין. בינתיים בוחרת בכל יום ללכת בשביל, לקחת איתי צידה לדרך, להיאחז באנשים שפותחים את ליבם ורק רוצים לתת יד. גאה בדברים הקטנים שהשגתי ומצפה לעתיד שיבוא.

אומרים שלפני כניסתו לים

נהר רועד מפחד.

הוא מביט לאחור על השביל בו עבר,

מפסגות ההרים,

דרך הפיתולים הארוכים החוצים יערות וכפרים.

ולפניו,

הוא רואה ים עצום ורחב,

אם יכנס לתוכו

נדמה שנגזר עליו להיעלם לנצח.

אבל אין דרך אחרת.

הנהר אינו יכול לשוב לאחור.

אף אחד לא יכול לחזור.

חזרה לאחור איננה אפשרית בקיום.

על הנהר לקחת סיכון

להיכנס לים

כי רק אז יוכל הפחד להיעלם,

ורק שם יידע הנהר

העניין הוא לא להיעלם אל תוך האוקיינוס

אלא להפוך לים.

^{-על הפחד – חליל ג'ובראן-}