1.    הטענה המרכזית של ד"ר הודל אופיר במאמר היא חלק מהדימויים שהציגו נשים נשא נופך לאומי מובהק דרך תפקידן כאימהות ומגינות הבנים אלה שגופם מחבר בין אתוס צבאי למוסר אזרחי.  

היא מדגימה טענה זו כאשר היא הדבר בא לידי ביטוי בהיגדים כמו "אמא שומרת עליך ועל הדמוקרטיה באהבה" ו"אימהות שומרות" בנוסף, רשום כי המופע הבולט של האם המגויסת בבלפור כלל שורות צפופות של נשים מבוגרות לובשות אפודי בטיחות צהובים ועליהם הכיתוב "אני אמא של".

2.    לדעתי ההפגנות בעזרת ריקוד ותנועה הוא גורם מעולה למשוך את תשומת הלב של הציבור כי על פי מהמאמר האירוע שבעצמו חסם את הרחוב מדי שבוע יצר אי שקט ציבורי. ברושם הרב שלה היא עוררה גם התנגדות. מארגני ההפגנות בימי שישי ניסו לעצור אותה בטענה שהם תופסים מלא מקום וזה מפריע לאנשים בלתי מרוצים. בנוסף, לדעתי הצגת הפגיעות הגופנית באה לידי ביטוי בחשיפת פלג גוף עליון של נשים שהופיעו הוא אקט מאוד קיצוני אך דורש המון אומץ כי משאיר אותן חשופות ופגיעות בעיני כל והצורה של המחאה הזו היא מאוד לא אופיינית בחברה הישראלית. על פי המאמר היא מלמדת על עומק השבר החברתי, הכלכלי והמגדרי המביא נשים לנקוט בצעדים מרחיקי לכת. "מה יש לי להפסיד?" אמרה עובדת סוציאלית בראיון... ישראלים יהודים שחוו לראשונה בחייהם דיכוי של תנועה הגיבו בעוצמה בגופם והציבו אותו במודע ובאומץ, מול הכוח.

השיר DNA. של הראפר קנדריק לאמר ראה אור בשנת 2017. השיר זכה להצלחה גדולה, לביקורת חיובית ברחבי העולם והגיע למקום הרביעי במצעד הבילבורד הוט 100. הוא נכתב ע"י לאמר ומיי וויל מייד איט, שבעצמו היה המפיק של האלבום. חשוב לציין, בכדי להבין את בחירתי בשיר וכרקע, שנת 2017 הייתה השנה בה האלימות המשטרתית כלפי אפרו אמריקאים תפסה כותרות רבות, לא רק בארה"ב אלא בעולם כולו, וכן גם התנועה "חיי שחורים חשובים" תפסה תנופה משמעותית. 

דבר נוסף שיש להכיר לפני שנצלול לעומק השיר, הוא שישנה מערכת אמונות הגורסת כי קבוצות מיעוט, ביניהם ניתן לכלול אפרו אמריקאים, צריכות "להתאים" את עצמן לסטטוס קוו חברתי ולהתנהג בצורה המתאימה לסטנדרטים חברתיים מסוימים שנכתבים ע"י הקבוצה החזקה בחברה, במקרה זה הלבנים בארה"ב. אותה גישה ו/או מאסף של אמונות אלה נקראת "Respectability Politics" (במילים עממיות "פוליטיקה מכובדת"), אשר חשוב לציין שאין היא בהכרח מודעת כמו טבועה בחברה ומושלכת כלפי אותם קבוצות מיעוטים תוך ערעור על תרבותם, התנהגותם ומראם החיצוני.

על מה השיר, כיצד אלו קשורים לשיר DNA. , ולמה הוא משמעותי בעיני?

נושא השיר הוא על תקופת העבדות, כאשר דרכה ולצד תקופה זו, לאמר מציג את האלימות המשטרתית הברוטלית, הגזענות והסטריאוטיפים שמתבצעים כלפי אפרו אמריקאים, ומאשרר שאלו עדיין חיים בחברה האמריקאית. לאמר מציג זאת באמצעות יצירת חיבור בין אבותיו ולקהילת האפרו אמריקאים (דרכו) בארה"ב לאורך כל השיר, על כן שם השיר DNA. השיר מגולל קווי אופי הישרדותיים של אבותיו בתקופת העבדות שיכולים להיחשב כ"שליליים" אל מול קווי אופי של הדור העכשווי שאלו פיתחו, בדומה לאבותיהם, בכדי לשרוד בעידן המודרני שבו עדיין מתקיימים אפליות ואלימות. למשל, ישנו משפט בשיר שאומר "Soldiers DNA" וכך למעשה, לאמר עושה קישור בין האלימות שהקהילה חווה עכשיו אל העבדות שחוו בעבר. במובן מסוים, לפי דעתי, לאמר "מטיח" במאזין את העובדה שהעבדות לא נגמרה, אלא עברה מודרניזציה, ושכלל הדברים שלעיל אומנם התקיימו באופן גלוי בתקופת העבדות, אך היום אלא מתקיימים באופן סמוי ומשרתים את המשך שיעבוד הקהילה האפרו אמריקאית. בנוסף, במהלך השיר ניתן לשמוע סימפול מכתבת חדשות בערוץ "פוקס" ושם הראלדו ריברה, הידוע כגזען קיצוני, מעביר ביקורת על שיר של לאמר (Alright) וטוען כי מוזיקת ההיפ הופ עשתה יותר נזק לקהילה האפרו אמריקאית מאשר הגזענות עצמה. לדעתי, לאמר משקף את חוסר לקיחת האחריות (באופן לא מפתיע) על הצד "החזק" והאשמת המיעוט, אפרו אמריקאים, בגזענות הקיימת שהם בעצמם חווים - הרי לכם "פוליטיקה מכובדת" בהדרתה. השיר כתוב בצורה של מילים חותכות ומשפטים קצרים אשר יוצרים יחד חווית עוצמה המהולה ברגשותיו של לאמר; השירה מהירה והביט החודר גורם לתחושה אינטנסיבית. בבית השני, הלחן משתנה למוזיקה כאוטית, מהירה, לא הרמונית, היוצרת תחושה של לחץ, אינטנסיביות, אגרסיביות ובאלגן אשר בד בבד משרת את המילים עצמם - יצירה עוצמתית, מחושבת ובו בזמן ריגשית יוצאת דופן. 

בתחושה שלי, השיר הזה משמעותי מכיוון שלאמר מבצע ביקורת נוקבת, ובאמצעות המוזיקה גם יוצרת תחושה של מטיחה ולא מתנצלת כלפי ההתנהלות והתייחסות שיש כלפי אפרו אמריקאים. לפי דעתי, זמן רב לא ראינו ב"פרונט" (בצורה כזו ספציפית!) אמן אפרו אמריקאי שזועק כאב של הקהילה שלו, ויוצר הדים חסרי תקדים מסביב לעולם. דבר זה יכולנו לראות דרך שיריו של טו פאק, אבל מהבולטים היו N.W.A, אשר הוציאו בשנת 1988 את השיר "Fuck The Police", הגרם בסוף להתערבות ה - F.B.I, ששלחו מכתב הטוען כי השיר מייצג את המשטרה באור רע וחששו מפרעות כתוצאה מכך. לאמר נוגע בנקודות רגישות בחברה האמריקאית, מחטט בפצעים פתוחים ולא חוסך מהביקורת. לתחושתי הוא הרים יצירה מוזיקלית פנומנלית בעלת ערך חברתי עצום בד בבד המוזיקה וההפקה, ולא רק המילים הינה ייחודית וחדשנית (בהשוואה למוזיקה ואמני ראפ והיפ הופ אחרים) - הביטים, הלחן עצמו, דרך יצירת השיר (שבפני עצמה מרתקת) והשינויים במוזיקה במהלך השיר הינו טביעת אצבע ידועה של לאמר. כלל השיר, כולל הסימפול המתנגן באופן סימולטני עם המילים הנוגדות ושילוב כל אלה יחד עם הקליפ, לפי דעתי יצירת אומנות חברתית-פוליטית חזקה. 
השיר בוצע, נכתב וראה עולם בזמן קריטי לקהילה האפרו אמריקאית, דבר היצר הד החלחל לכלל העולם. דבר זה אנו יכולים לראות לא רק בכמות ההשמעות של השיר, אלא גם בעובדה שהאלבום והשיר סוקרו וקיבלו ביקורות משבחות, ברובו הגדול, אשר אלה נגעו בבעיה המהותית ובעוולת אותן לאמר מעלה. בתוך כך הביקורות מציינות כי לאמר, והשיר עצמו מביעים רצון אמיתי לשנות את החברה ולא רק לבקר אותה. יצירת ההדים שמה את לאמר "על המפה" כמעין "המושיע" של הקהילה האפרו אמריקאית, ככוח המניע לשינוי וכסמל סטטוס והשראה לאמן הלא מתנצל שמאמץ את התרבות ממנה הוא הגיע. כראיה לכך אנו יכולים לראות באלבומו האחרון את השיר "SAVIOR" , שם המשפט הפותח הוא "Kendrick made you think about it, but he is not your savior". 

מוסיפה קישור לכתבת החדשות המדוברת (חלק מהכתבה הזו נמצאת גם בשיר הראשון באלבום BLOOD.) - 

https://www.youtube.com/watch?v=2vdS3cKxJvA

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר־כְּפִיר.

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה

נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם־חָלָב:

"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת־הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר, אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם־כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם־כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"

אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.

וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים־מְבִינִים,

עַל בְּנוֹת־צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי־כָך!

ההצגה מתרחשת כחלק מתכנית אירוח טלוויזיונית אותה מנחה ינאי רווה: "בואו לזכור איתנו את ששת המיליונים; להתעדכן בטרנדים העכשווים ביותר לזכור; לפגוש את היפים והלוהטים של השואה; ולקלף את פיסות ההיסטוריה, יחד עם ניצול שואה שממש היה בשואה" (מתוך האתר של צוותא).

בחרתי ביצירה זו כי בעיניי היא מציבה עבורנו כחברה מראה אודות השיח המתקיים כיום סביב השואה. ההצגה מצד אחד מצחיקה ומצד שני היא גורמת לצופה לשבת באי נעימות בכיסא ולתהות האם אנחנו מחרבים את זיכרון השואה כחברה הישראלית. אני חושבת שהיא רלוונטית לנו כפרטים בחברה ובטח כנשות אנשי חינוך.

 Forever blest, since here did lie, 

 And here with lissom limbs did run 

 Beneath the Moon, beneath the Sun, 

 Luthien Tinuviel, 

 More fair than mortal tongue can tell. 

 Though all to ruin fell the world, 

 And were dissolved, and backwards hurled, 

 Unmade, into the old abyss, 

 Yet were its making good for this, 

 The dusk, the dawn, the sky, the sea, 

 That Luthien for a time may be" 

הציור "Lúthien Before Morgoth" של אלן לי הוא תיאור של סצנה מהרומן של טולקין  ברן ולוט'יין. בציור, לוט'יין, בתו של מלך האלפים, עומדת מול מורגות', המקור הבראשיתי של הרוע בעולם של טולקין. לוט'יין נמצאת במשימה להציל את אהובה ברן, איש בן תמותה, שנלכד על ידי שר האופל. סיפורם של ברן ולוט'יין הוא סיפור רב עוצמה ועמוק על אהבה, הקרבה וגבורה. בבסיסו, הסיפור חוקר את הthemes הנצחיים של אהבה ותמותה, וכמו גם את המאבק בין טוב לרע. ברן, בן תמותה, ולוט'יין, אלפית בת אלמוות, מתאהבים למרות המחסומים המעמדיים המפרידים ביניהם. אהבתם עומדת במבחן כשברן יוצא למסע מסוכן לגניבת תכשיט הסילמאריל מכתרו של אדון האופל מורגות'. ברן נכשל במשימה ונופל בשבי, ולוט'יין יוצאת למסע לצינוקות של מורג'ות כדי להצילו.בעוד ברן הוא אדם בן תמותה ולכן נתפס בדרך כלל כדמות הגיבור, למעשה לוטיין היא זאת שלוקחת על עצמה את תפקיד הגיבור. לוטיין היא זו שמחליטה לחלץ את ברן ממעוז מורגות', והיא משתמשת בכוחות הקסם שלה כדי ליצור אשליות ולהתחמק מסכנה במסעם. בנוסף, לוטיין הוא שמתמודד מול מורגות' בקרב אחד על אחד, תוך שימוש בשכלה ובערמומיות שלה כדי לתמרן את אדון האופל ובסופו של דבר לזכות בסילמאריל. ברן, בינתיים, מוצג לעתים קרובות כפגיע וזקוק להגנה, כאשר לוטיין לוקחת על עצמה את תפקיד המגן והמוביל. היפוך זה של תפקידים מגדריים מסורתיים מאתגר את נרטיב מסע הגיבור הטיפוסי שנשלט לרוב על ידי דמויות גבריות. במקום זאת, הסיפור מתרכז סביב מסעה של לוטיין והפיכתה לדמות הרואית. בחרתי ביצירה זאת בעקבות ההיקשרות ארוכת השנים שלי לספרים של טולקין והמשמעות שניתן להפיק מהם לחיי היום יום שלנו. כל שנה אני קורא את ספריו מחדש (טקס שנתי).