עולים,יורדים,

מתעצמים ונמוגים.

מלאי קצף,מלאי רכות,מלטפים את הפנים והגוף,

ומכים בחוזקה כל נים ואיבר.

אט אט מסתדרים להם הרעשים,

ברצף מוזיקאלי מוכר שאליו מתרגלים:

העוצמה שהכתה הפכה מוכרת ואף פחות מאיימת,

ציפייה שיגיע עוד גל-כבר יותר נעימה,

כי כל גל שונה מקודמו ומזכיר מנגינה מוכרת ,

שכבר שכחה-היתה כלא היתה.

נותרה רק המחשבה-איזה גל יגיח?

בעוצה?ברוך?

האם אושיט ידיי כדי לשורו או להתמזג עימו?

להתקדם לעברו ,במטרה שיחלוף?

כי מה הטעם בלרדוף גלים?בין כך ובין כך..מטבע העולם הם יגיעו אלינו בחיים.

בתי הבכורה מתקלחת אחרי שחזרה מהים. אני שומעת את זרם המים, ופתאום שמחה ומתרגשת שיש לי בת, ושהיא גדולה ומתקלחת לבד. היא בת 16, אבל זה עדיין קסום בעיני, שהיא כבר לא תינוקת שאני צריכה לאחוז בה חזק שלא תחליק באמבט התינוקות מפלסטיק סגול.

ובין לבין, השקט של הבית עוטף אותי. יש את הבית, ויש אותי. יש את בתי, ויש את המקרר. והתחושה היא טובה. תחושה של מקום ובית והכל טוב.

הכל טוב.

מבחוץ אני שומעת את תנועת המכוניות, כמעט לא מורגשת יחסית לאיזור המרכזי שאנחנו גרות בו. אנשים חוזרים בעצלתיים מעוד יום עבודה. חופש גדול עכשיו, אז מרגיש שהכל קורה לאט יותר. בנינוחות.

ויש שקט בין מכונית למכונית. וזה שקט טוב. שקט מבורך.

נזכרת בשליח שהיה צריך להגיע. למה הוא לא בא? מתקשרת אליו, ועולה צליל החיוג. טווווו. טוווווו. טווווו.

אין מענה.

ואני ממתינה. בשקט.

אני יודעת, הוא יבוא.

טוב שהמפגשים מתקיימים בחופשה, כך נתפנה יותר וברוגע יותר למפגשים, נתבונן לעומק בכתיבה שלנו.

נגאת

מחלל לאט לאט

מלמעלה למטה.

רק גרגר אחד כל פעם יורד אל הלב

מה שהתחיל בתנועה גדולה

הופך לתנועה קטנה

כמעט ולא מורגשת

מגיעה עד הקרקע ופוגשת

תחתית חזקה נטועה באדמה.

ובכל זאת

עוד רגע השעות יתהפך

והתנועה תתחיל מחדש

האם היא זהה או אחרת ?

איזה גרגר יהיה הראשון

ואיזה יהיה אחרון.

איך הכל נראה זהה

אבל בטח אחרת.

מחלל לאט לאט

מלמעלה למטה.

רק גרגר אחד בכל פעם

יורד אל הלב

אחד ועד אחד

מה שהתחיל בתנועה גדולה

הופך לתנועה קטנה

כמעט לא מורגשת.

מגיעה עד הקרקע

ופוגשת תחתית נטועה באדמה

ובכל זאת...

עוד רגע שעון החול יתהפך

והתנועה תתחיל מחדש.

האם היא זהה או אחרת?

איזה גרגר יהיה הראשון

ואיזה גרגר יהיה אחרון?

איך הכל נראה זהה

אבל בטח אחרת.

אני מסתכלת עליה,על הדלת וחושבת:

כמה פעמים ביום אני עוברת בה מבלי לשים לב.

כמה פעמים אני יוצאת דרכה החוצה,אך נשארת קצת בפנים.

כמה פעמים אני שבה פנימה, אך עוד נושאת איתי את מה שבחוץ.

כמו הדלת שלי :

גם אני יציבה,לבנה,שקטה למראית עין,אך מלאה תנועה פנימית.

אני עומדת על הציר שבין פנים לחוץ.

יודעת מתי להיפתח-ברוחב לב,בפנים מאירות,במבט מקבל,במילים מזמינות.

ויודעת גם מתי להיסגר-להגן,לשמור,לבחור אם לצאת לעולם או להיכנס להתבוננות אל רחשי ליבי.

כמו דלתי,אני נושאת עליי מגנטים של זיכרונות,אהבות קטנות,פתקים והודעות של חיים.

כמו הדלת,גם אני לא רק אמצעי.

אני סף,אני מעבר,אני שומרת סוד ופותחת הזדמנות.

הידית האפורה בי,הצד שמניע אותי לפעמים בידי ולפעמים בידיהם של אחרים ...

אבל בסוף,אני היא זו שקובעת אם להיפתח או להישאר סגורה.

אני דלת,אך אני גם בית:)

אני מסתכלת עליה,על הדלת וחושבת:

כמה פעמים ביום אני עוברת דרכה מבלי לשים לב.

כמה פעמים אני יוצאת באמצעותה החוצה,אך נשארת קצת בפנים.

כמה פעמים אני שבה פנימה אך עוד נושאת איתי את מה שבחוץ.

כמו הדלת שלי :גם אני יציבה,לבנה,שקטה למראית עין,אך מלאה תנועה פנימית.

אני עומדת על הציר שבין פנים לחוץ.

יודעת מתי להיפתח -ברוחב לב,בפנים מאירות,במבט מקבל,במילים שמזמינות.

יודעת גם מתי להיסגר- להגן, לשמור,לבחור.

אני נושאת עליי מגנטים של זיכרונות,אהבות קטנות, פתקים והודעות של חיים.

כמו הדלת,גם אני לא רק אמצעי.

אני סף,

אני מעבר,

אני שומרת סוד ופותחת הזדמנות.

הידית האפורה בי,היא הצד שמניע אותי,

לפעמים בידי ולפעמים בידיהם של אחרים.

אבל בסוף,

אני היא זו שקובעת אם להיפתח או להישאר סגורה.

אני דלת , אך אני גם בית:))

לדעתי, כישלון הוא שלב הכרחי בדרך להצלחה. אנשים נוטים לפחד להיכשל, אך לעיתים דווקא הכישלונות מלמדים אותנו את השיעורים החשובים ביותר. הם מאלצים אותנו לעצור, לחשוב מחדש ולנסות גישות אחרות. אני עצמי חוויתי כמה כישלונות בחיים ו בלימודים, אך כל אחד מהם תרם לי בדרך כלשהי – גרם לי להשקיע יותר, לבקש עזרה, או לפתח משמעת עצמית. לכן אני מאמינה שכישלון איננו סוף הדרך, אלא מדרגה בדרך להצלחה.

בותינה

כך אנשים אומרים

באים, הולכים ומהר מתקדמים.

כמה אחר הזמן שבא והולך

ממש אתמול החזקתי אפרכסת ועכשיו היא לא פה

לנשום מספיק אוויר

לשמיים פונה

לקבלת אנרגיית אור

לשמיים פונה

לקבלת מספיק חום

לשמיים פונה

להמשיך ולגדול בעוצמה

לשמיים פונה

כדי שכולנו נמשיך בחיים

לשמיים פונה

האצבעות שלי הידיים שלי ...

כל כולי , כולי ...

לשמיים פונה

נגאת בדארנה

איזו מותרות להקשיב לקולות השכיחיים של היום יום , כשאנשים חוזרים בעל כורחם אל קולות המלחמה והקרב.

בחוץ העולם רועד, זועק. אנשים לא יוצאים מהבתים או שלא חוזרים לקולות הבית שלהם לעולם.

הלב שלי עמוס, מלא רגשות ומלא בהמון שכבות. שאולי צריך לקלף על מנת לחדור אליו.

אני מרגישה שהוא עבר כל כך הרבה דברים ב5 שנים האחרונות.

שיברון לב,

פרידה

חרדות,

דאגות,

התחלות חדשות,

חיים חדשים

אכזבות

ואהבה.

למדתי על עצמי בתקופה האחרונה כ"כ דברים שלפעמים אני לא יודעת מה שלומי.

חוזרת לקולות הבית. לקולות השכיחיים של החיים. קולות שלידי כל הזמן ולא שמעתי.

איזו מותרות להקשיב לקירות. בעולם בו אנשים חוזרים בעל כורחם לקולות הקרב, בעולם בו אנשים לא זוכים לחזור לקולות הבית שלהם.

באחריותי לצעוד בדרך השכבות אל דרך חדשה, להרים רגליים ולהמשיך במסע.

מושקע, חם ואוהב באמת. רך ומפנק, רגיש וענני.

הלב שלי הוא טעם הבית.

היכולת להגשים חלומות קטנים, קצת אומץ להזיז את עצמי מעצמי. זה חופש הלב.

נפשי דומה לטרמפולינה. כל רגש משאיר חותם לרגע עלי. חלקם קופצים בעוצמה, חלקם בעדינות. לפעמים זה מהנה, לפעמים חזק וצריך להאט ולעצור את הקפיצות.

היום אני מרגישה עייפה ומוצפת. אני לבד עם הילדים, כל האחריות עליי, וזה פשוט שואב ממני הכול. אני מנסה להבין מה אני צריכה — אבל קשה לי אפילו לעשות סדר בראש.

יש עומס מכל כיוון: רגשי, פיזי, מנטלי. אני מרגישה שאני זקוקה לחופש. לרגע אחד לנשום. לשקט.

אבל אני גם יודעת שאפילו אם יהיה לי את הרגע הזה — כנראה לא אצליח להיות בו באמת. כי אצלי, גם בחופש, הראש ממשיך לעבוד. אני כל הזמן חושבת על מה שקורה מסביב, על מה עוד צריך להספיק. השליטה נותנת לי תחושת ביטחון, אבל גם לא נותנת לי מנוחה

סל עם בסיס איתן,שיעמוד בכל עת נדרשת
וידע את הכיוון לאן.

מבוקש:
אדם.
בהיפוך אותיות-->סל שהפך ללס.

אדם כשכבת קרקע אשר התהוותה
מרוחות שהביאוהו עד הלום:
לאדם יציב, איתן,חזק כיהלום
ועוד נותרה בו זיקת החלום.

אבל עמוק בפנים, אני יודעת – גם לי מגיע. מגיע לי לנשום באמת, בלי השעון שמתקתק לי בלב. להיות רק עם עצמי, להיזכר מה אני אוהבת, מה עושה לי טוב. אני צריכה רגע שקט, שבו אף אחד לא שואל אותי כלום, לא צריך ממני כלום. רק אני, מול השקט, מתמלאת מחדש

1. בוקר שקט עם קפה חם – בלי למהר לשום מקום, רק את, השקט והקפה.

2. שיחה עמוקה עם חברה טובה – כזו שמרגישה כמו חיבוק לנשמה.

3. יום חופשי לעצמך – ללכת לאן שבא לך, בלי תכנון, בלי הספקים.

4. חיבוק ארוך מהבנות – כזה שממיס את כל העייפות.

5. לילה טוב של שינה רצופה – בלי התעוררויות, בלי מחשבות, רק מנוחה אמיתית.

6. זמן איכות לבד עם בן הזוג – בלי טלפונים, בלי הפרעות, רק אתם כמו פעם.

7. חופשה עם חברה טובה להטענת כוחות – לצחוק, לנוח, ולזכור מי את מעבר להכול

אבל בתוך כל זה – אני הולכת לאיבוד. שכחתי מתי באמת עצרתי לחשוב עליי, על מה שאני צריכה, על מה שעושה לי טוב. אני רוצה מקום להיטען, להרגיש שוב מי אני, בלי הכובד, בלי הדרישות, בלי להיות זמינה לכולם כל הזמן. אני זקוקה לזמן שבו אני לא רק עושה, אלא פשוט קיימת. זמן לעצמי. לנוח, להתרוקן, להתמלא מחדש. כי כשאני שוכחת את עצמי – בסוף, הכל מתערער.

אני לא מרשה לעצמי לבקש הרבה, אבל עכשיו אומר אני צריכה רגע בשבילי

צבעונית.
עמידה.
יציבה.
דינמית.
מיטיבה.

נכונה תמיד לשנות צורתה
בהתאם למצב ולמציאות המשתנה:)

אני אישה חזקה לא מקבלת עזרה, אני יכולה, מגדלת ילדים עובדת לומדת נהנית מהחיים.

כל העולם מצדייע לי על הכוח והחוזקה. ולפעמים לפעמים אני לא האכי חזקה, אני צריכה כתף להישען עליה, אבל אני גם לא מצליחה לחפש כי אני עדיין לא מצליחה להודות אפילו ביני לבין עצמי שאני לפעמים צריכה עזרה.

רציתי לשתף אותכם בכתיבת חוויה אישית לאחר הקריאה שלי ל ספר עיורון (Blindness) לסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו שהוא יצירה עוצמתית ועמוקה מאוד שקיבל עליו פרס נובל ולהביע את ההשפעה שהספר השאיר עליי...

זהו סיפור על מגפה, שנותן משל מצמרר על החברה האנושית — על הפחד על ההידרדרות המוסרית, על חמלה, מנהיגות, ואנושיות שמתעקשת לשרוד גם במצבים הקשים ביותר.

מה שהשפיע עליי במיוחד זו העובדה שאין שמות לדמויות. הם "האישה של הרופא", "הילד עם הפזילה" – והעובדה הזו מוחקת את הזהות האישית של כל אחת ואחד מהם, ומדגישה את ההפיכה ההדרגתית שלהם ליצורים הישרדותיים. זה גרם לי לחשוב עד כמה קל לאבד את עצמנו כשאנחנו מאבדים שליטה על העולם שסביבנו.

התחביר צפוף, כמעט בלי פסקאות ודיאלוגים מסודרים – שגרום לקורא לחוות את הבלבול, את החרדה ואת האובדן.

הדמות של האישה של הרופא, היחידה שלא מתעוורת, נשארה איתי גם אחרי סיום הספר. היא לא רק עדה לאסון היא מנהיגה אם, מראה מוסרית.

הסיום השאיר בי תקווה אבל גם תחושת אי־נוחות. האם נלמד מהמשבר הזה? או שחזור ההרגלים הישנים שלנו..

זהו סיפור על מגפה, שנותן משל מצמרר על החברה האנושית — על הפחד על ההידרדרות המוסרית, על חמלה, מנהיגות, ואנושיות שמתעקשת לשרוד גם במצבים הקשים ביותר.

מה שהשפיע עליי במיוחד זו העובדה שאין שמות לדמויות. הם "האישה של הרופא", "הילד עם הפזילה" – והעובדה הזו מוחקת את הזהות האישית של כל אחת ואחד מהם, ומדגישה את ההפיכה ההדרגתית שלהם ליצורים הישרדותיים. זה גרם לי לחשוב עד כמה קל לאבד את עצמנו כשאנחנו מאבדים שליטה על העולם שסביבנו.

התחביר צפוף, כמעט בלי פסקאות ודיאלוגים מסודרים – שגרום לקורא לחוות את הבלבול, את החרדה ואת האובדן.

הדמות של האישה של הרופא, היחידה שלא מתעוורת, נשארה איתי גם אחרי סיום הספר. היא לא רק עדה לאסון היא מנהיגה אם, מראה מוסרית.

הסיום השאיר בי תקווה אבל גם תחושת אי־נוחות. האם האנושות תלמד מהמשבר הזה? או שתחזור מיד להרגלים הישנים?

בותינה סואעד

פחות למהר לכעוס

קודם להרגיע את עצמי, ואחר כך גם לדבר

לסתום את הפה ברגעים מסויימים

ולפתוח אותו באחרים

להרגיש חופש בתוך הגוף שלי

לחבק את הילדה שבי

ולחגוג את האישה שאני

פחות למהר לכעוס

קודם להרגיע את עצמי ואחר כך גם לדבר

לסתום את הפה ברגעים מסויימים

ולפתוח אותו באחרים

להרגיש חופש בתוך הגוף שלי

לחבק חזק את הילדה שבי

לחגוג את האישה שאני