הקשר הדו-כיווני בין האדם לטבע עולה באופן ברור משירה של רחל "אקליפטוס". בגדול, מתאר השיר גדיעה אכזרית של עץ אקליפטוס, אך כבר מהשורה השנייה, באמצעות המילה "שְאֵר" (שאר בשר) נפתחת הזיקה בין האדם לעץ. המשוררת פורשת יריעה של האנשה על גבי העץ, נציגו הבלתי מעורער של הטבע, ויריעה זו מעצבת את צביונה של הפרספקטיבה של הדוברת הקולטת את תהליך הגדיעה והקטיעה. זו גדיעה איומה: הקרדום, כלי ההרג, ננעץ בבשרו של העץ; העץ הכרות נכפש בדמו בעפר, וכל תפארת מוטת ענפיו שרוע בדממת מוות על הארץ; התוצאה הבלתי-נמנעת והאכזרית של הגדיעה היא אותו שריד יתום, האחרון שנשאר לאחר שחווה מוות ושכול, והוא מיותר בעולם וחסר כל, עירום כביום היוולדו (העץ? האדם?). מעשה נורא זה הוא בלתי נסלח? לפחות כך מרגישה הדוברת החווה בעוצמה רבה את הסיטואציה של הרס הטבע. יש לציין, כי האנלוגיה המצוטטת והנבחנת רבות בטקסטים שונים בין האדם לעץ ובין האדם לנוף, מהווה ציר מרכזי בשיר, ומאפשרת הרחבה רעיונית הן בכל הנוגע לקשר המפרה בין האדם לטבע ובין הטבע לאדם, והן בכל הקשור לקשר המאיֵן והמכלה בין האדם לטבע, ולאור מוראות ההווה בין הטבע לאדם. בבית האחרון של השיר, מקבל הצופה (ההלך האלתרמני) בפליאה והשתוממות את צמיחתו המחודשת של העץ, אך משום-מה נראה כי אין די בכך כדי לפוגג את התחושות הרגשיות הקשות שעולות משני הבתים הראשונים. 

בסרטון הראשון שמצורף אנו עדים למהלך כריתה של עץ אקליפטוס בן 120 (!!!) שנה, בטענה שהוא מת. לדעתי, צפייה במשור הננעץ בבשרו של העץ (אם נמשיך את הרעיון השירי) יש בו כדי לעורר תגובה רגשית מסוימת - 
https://www.youtube.com/watch?v=D3EMStZkpD0
על הקשר בין האדם לעץ, ניתן ללמוד משני הסרטונים המצורפים:
הראשון, מנקודת מבט מאוד מקומית, ישראלית וט"ו בשבטית, מתאר צמיחה (אולי בהקשר לבית השלישי של השיר), וניתן לזהות השקה אל "העץ הנדיב", אם נתעלם מהעובדה שבסיפור ילדים-מבוגרים זה העץ מקריב את מהותו ואת קיומו על מזבח הקשר עם האדם, ולכאורה מפיק מכך הנאה ו/או תועלת. בסרטון השני, מטפסים לרובד האוניברסלי מבחינת ההתייחסות לכריתת העצים ביערות האמזונס, סרטון שמצייר מצב עגום שדורש מחשבה, ויותר מכך, התערבות.  
ברובד הארצישראלי: עץ אחד – הרבה יתרונות
https://www.youtube.com/watch?v=IuHM-H998Q4
ברובד האוניברסלי: עוצרים את כריתת יערות האמזונס
https://www.youtube.com/watch?v=npvKBxG1WlQ

לקינוח, שיר אקו-פואטי של המשוררת אגי משעול, שפשוט אומר את הכל בקשר לסרטונים הראשון והשלישי, ולכל המכלול: 

(חי צומח, 2011)