את השבבים מערבבים עם כל מיני חומרים שמתיכים את המולקולה שמחזקת את דופן תאי העץ ומשאירים רק את סיבי העץ הנקראים עיסה.

העיסה נשטפת ומולבנת במערבל עם מים וחומרים נוספים כמו גיר וחמר - ומתקבלת תערובת.

כל התערובת הזו נכנסת לתוך תוף שדפנותיו כעין כברה (רשת עם חורים יחסית גדולים, בניגוד למסננת), וזאת לשם צייד אחרון של כל גרגיר או פסולת אחרת שנקלעה לתערובת.

 

עכשיו לפנינו תערובת הנייר המשתפכת והולכת מתוך ארגז לחץ על גבי סרט נע מלא נקבים.

 

המים החופשיים (כמו מי גבינה) נשפכים דרך הנקבים הללו והתערובת בהיותה כבר סמיכה במקצת, עוברת בין שני גלילים הסוחטים ממנה רטיבות נוספת. זוג גלילים נוסף סוחט עוד קצת מים והתערובת הופכת לסרט רחב מוצק למחצה. מערכת של תריסר גלילים נוספים חלולים ומלאים אדים חמים מייבשת את הסרט, עושה אותו דק יותר ומובילה אותו בצורת נייר של ממש למערכות גלילים מלאים, שתפקידם להחליק את הנייר, ללטש אותו ולהקנות לו פנים מבריקות. מכאן עובר הנייר למכונה הגוזרת אותו ברוחב הדרוש והופכת אותו לגליל מוכן ומזומן של נייר המוכן להישלח לבית הדפוס

רוב הנייר בעולם עשוי מעץ וחומרים כימיים נוספים, אך ישנם ניירות העשויים מפסולת של בדים שונים, כותנה או פישתן.

כאשר אנו בוחנים דף נייר דרך עיני המיקרוסקופ, אנו מגלים דבר מדהים. הנייר אינו חלק ושטוח כפי שנראה לנו במבט ראשון אלא מורכב מהמון סיבים (חוטים) המחוברים להם יחדיו בצפיפות

על כן היה צורך בהמצאתו של אמצעי שונה והוא- הנייר. הנייר עבר תהפוכות רבות הן בחומר ממנו הוא עשוי ובצורתו והן בשימושיו ובנגישותו לכל אדם. נייר הכתיבה לדוגמא, היה מצרך יקר בימים עברו מאחר ותהליך הייצור שלו היה ארוך ומסובך; על כן כתיבה, ובכלל אחזקה של נייר, הייתה אפשרית רק לאנשי דת או לאצילים. גם נייר הטואלט, אשר הומצא בסין לפני כמה מאות שנים, היה זמין רק לאנשים העשירים והמכובדים. כיום כמעט בכל בית בעולם נמצא חבילות גדולות של נייר טואלט, של נייר כתיבה וכמובן עוד עשרות רבות של מוצרי נייר שונים

על מנת לייצר את הנייר היו משטחים את גבעולי הצמח ומניחים אותם לייבוש בשמש כאשר הם צמודים אחד לשני. כך המשטחים מתחברים והופכים קשיחים ונוחים לכתיבה